אורית גידלי ללא קרדיט
יומן אֶבֶל: שיר הערש שהמשוררת אורית גידלי כתבה לאמה הגוססת
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
13.1.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"התאבלות היא ליניארית, היא ההלם הראשון שאתה שרוי בו כשאמך מתה, ואחריו באה התמודדות ליניארית עם החיים. לעומתה, האבל הוא א-ליניארי. הזמן עובר, אך האבל הולך ומעמיק ונמצא בעומקם של דברים, בחלומות, בפלאשים. האסון גדול כל כך, עד שאני יכולה לראותו רק בהבזקים"
"כשאני אומרת שאני נעלבת מהמוות, אני מתכוונת לדברים הקטנים, תמיד. למשל, בימי שישי אמי היתה מכינה ארוחה לכל המשפחה. ביום שישי הראשון בלעדיה הכנתי ארוחה משפחתית ראשונה. ישבתי מול הבצלים והתחלתי לבכות. לקח לי שנים להכין ארוחת ערב משפחתית"
"ביום הלווייתה של אמי הסתכלתי על אבי. הוא נראה כמי שרצה לרדת איתה אל הקבר. חשבתי לעצמי שמשום שאנו כל כך נאורים, אבי נידון לחיים ואיש לא יציל אותו מהם. אבל זה היה בדיוק הרגע שבו גם ראיתי את האהבה מזדקפת מתוכו, והבנתי שמי שאוהב כך לא יכול להתרושש"
אורית גידלי החלה לכתוב את שירי ספרהּ "ערש" זמן קצר לאחר שאמה גילתה כי היא חולה בסרטן וסיימה לאחר שנפרדה ממנה במיטת חולייה, ברגע סתמי אחד שבו האין המוחלט והיש המוחלט נפגשו

אחרי שני ניסיונות החייאה, החליטו הרופאים שזהו, נזק מוחי כבד כבר נגרם. לא יהיה טעם להשאיר את האישה בחיים. בני משפחתה נקראו להיכנס לחדר להיפרד. "עמדנו שם וראינו איך המספרים יורדים", אומרת אורית גידלי, שעמדה אז ליד מיטת אמה הגוססת ממלנומה, ליד אביה ואחיה. "ואז", היא מוסיפה, "הכול התכסה בגוש של הלא-מובן".

 

"ראינו את רגע יציאת הנפש מהגוף", היא מתארת את הרגע ההוא, שאירע לפני כשלוש שנים, "זה היה רגע כמעט סתמי: אמי היתה חיה, ורגע אחר כך היתה מתה. האין המוחלט והיש המוחלט נפגשו לסצנה מיתית וגדולה מהחיים, סצנה שאיני יכולה לפענח. הצורך שלי בכתיבה הוא צורך של התאבלות ושל פענוח, אבל אני לא חושבת שאי פעם אצליח לפענח את רגע המיתה".

 

על כישלון הפענוח כותבת גידלי בספר שיריה החדש "ערש", שעליו תדבר בבית אבי חי ב-28 בינואר. "ערש" הוא ספרה השלישי של גידלי. קדמו לו "עשרים נערות לקנא", שיצא ב-2003 ושימש בסיס להצגה "ארזת לבד", והספר "סמיכות", שיצא ב-2009. גידלי חיה ברחובות עם בעלה המשורר אלכס בן ארי וארבעת ילדיה ומנחה סדנאות כתיבה עם הסופר אשכול נבו.

 

אשרי המסילות

 

את שירי "ערש" החלה לכתוב זמן קצר לאחר שאמה גילתה כי היא חולה בסרטן. היא המשיכה לכתוב בתקופה שבה זכתה להקלה גדולה בזכות תרופה חדשה ולאחר שהתרופה הפסיקה להשפיע ואמה החלה לגווע ואחרי שהאם מתה.

 

"התאבלות היא ליניארית", אומרת גידלי, "היא ההלם הראשון שאתה שרוי בו כשאמך מתה, ואחריו באה התמודדות ליניארית עם החיים. לעומת ההתאבלות, האבל הוא א-ליניארי. הזמן עובר, אך האבל הולך ומעמיק ונמצא בעומקם של דברים, בחלומות, בפלאשים. האסון גדול כל כך, עד שאני יכולה לראותו רק בהבזקים".

 

בהבזקים נחשפים חומרים שהופכים לשירה. "בספר יש תחושת התגלות גדולה ויש תחושת גזלה עמוקה, בעת ובעונה אחת", אומרת גידלי, "מצד אחד, הספר בודק איך הקונקרטי, אמי, נהיה לקוסמי. מצד שני, הוא מדבר על גזלה, גזלת היחסים הפרטיקולריים ביותר בין אם לבתה".

 

 

עטיפת הספר ערש
עטיפת הספר

 

ספרי על הגזלה.

"בהתחלה", אומרת גידלי, "כשעדיין היתה חולה, נטרפתי מהידיעה שלא אהיה יותר בת של אימא".

 

ואכן, הניתוק החד, בין אישה למי שבראה אותה, בין הקרקע ובין הרגליים שהלכו עליה, מהדהד במספר מקומות ב"ערש". "אמא צריכה לבקר את בתה בכל שעה/ אפילו בשעת לילה כמו זו שבה שוב איני ישנה/ וחושבת עליך, במעמקיך, מכח גופך", כותבת גידלי בשיר אחד. ובשיר אחר: "אם אדם נופל לבד ביער/ בסופו של דבר נופל אדם לבד ביער/ כל היער שומע אותו, ולא יכול לעשות דבר".

 

מהו המוות הזה שמעליב אותך? ישות? אנרגיה? איש שוודי בלבוש שחור שמשחק שח עם אביר?

"אין לי כלים להבין מהו. הוא ההפך מהחיים והוא גדול ואינסופי. כשאני אומרת שאני נעלבת ממנו, אני מתכוונת לדברים הקטנים. תמיד לדברים הקטנים. למשל, בימי שישי אמי היתה מכינה ארוחה לכל המשפחה. ביום שישי הראשון בלעדיה הכנתי ארוחה משפחתית ראשונה. ישבתי מול הבצלים והתחלתי לבכות. לקח לי שנים להכין ארוחת ערב משפחתית בלי להרגיש כבת מלכים שגזלו לה את המלוכה.

 

"כיום אני יכולה להכין ארוחת שישי משפחתית ולהגיד לילדיי: לא אהיה נגזלת יותר. יותר מזה: אני יכולה להגיד להם 'אכין לכם ארוחה כאימא, לא כיתומה מאם'. אמנם תמיד ארגיש איך המוות גזל ממני את היותי ילדה של מישהי, את האהבה הספציפית כל כך שהאישה הזאת אהבה אותי. מצד שני, אני יודעת להיות אימא. אני מבינה על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה".

 

והידיעה נולדה במידה רבה ממות אמך.

"אמי ואבי קיבלו באהבה כל בחירה שעשיתי בחיי. התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה קלינית, אבל החלטתי לוותר; בחרתי לבעל אלמן עם ילדה; אחי יצא מהארון - את כל הבחירות הללו הם קיבלו באהבה. מי שלימד אותי לאהוב עשה עבודה יסודית כשהניח את המסילות שעליהן אני יכולה עכשיו להתחיל לאהוב בכוחות עצמי".

 

היש והאין

 

גידלי מדברת עם המתים לא מהיום. ב"ערש" היא סופגת אליה את אמה בהכרת תודה: "היית לי בכל גופך/ עד שאיני זקוקה עוד לגופך/ כדי לקבל בכל גופי/ את פניך". לעומת זאת, בספרה "סמיכות" היא פנתה למתה אחרת: אשתו הראשונה של בעלה, שקפצה אל מותה מהחלון. גידלי לא הסכימה אז לספוג. למעשה, נראה היה שהיא תעשה הכול כדי להדוף.

 

"לא כך", היא כותבת לאשת הבעל המתה, "רק השיר אפשר שישְכח. / אל תיכנסי אל תבואי ואל תְנַגעי את נקיון הברזים בבית. / אל תתני געגוע באיש שעשית מחייו ארובה, / ואל תשלחי רפאים בבטני / ההרה כעת ללדת. // אל תזיקי, מה שבינך לביני / לא ייושב לעולם. // אני כותבת לך מעלבון לשונו של הגוף השני… קללת רחל ולאה בוערת על לשוני, / קללת זו שאינה יודעת מי מהן היא."

 

המוות הוא חלק בלתי נפרד מחייך. עד כמה שהוא מוחץ, נראה שהוא מאפשר לך לשחרר קולות שונים והפוכים: קולות של געגוע וקולות של זעם, קולות ילדה מיותמת וקולות של לביאה נלחמת. המוות פועל כפלטפורמה של ריבוי פרסונות.

"זאת בהחלט אפשרות", אומרת גידלי, "רילקה אמר: החיים הם הפרי, והמוות הוא הקליפה. למעשה, המוות הוא הפרי, והחיים הם הקליפה. ב'סמיכות' כתבתי, ואני לא בטוחה עד כמה אני מדייקת בציטוט: 'פָּסְפָרְטוּ, המוות ממסגר מסביב את היפה'. השמחה קשורה בידיעה שהכול כלה. המוות מזריק לחיים תחושה של השתוללות ותנועה. רגעי היש מלאים, עשירים, מוצקים, אבל באותו זמן ממש חותר תחתם האין".

 

נראה כי האין לעומת היש הוא ליבת השירה של גידלי. האין הוא הבלתי ניתן לפיענוח. הוא קוסמי, גדול מדי, מופשט, מזמין להתגלות אך גם לאובדן. לעומתו, היש הוא המפוענח. הוא מוצק, קונקרטי, קטן, נראה לעין, ניתן למישוש. האין נמצא באינסוף. היש נמצא בבעל או בילדה.

 

במובן הזה, משהו בעמדתה מזכיר משוררת שגידלי אינה אוהבת במיוחד: סילביה פלאת. שיריה של פלאת נראים כמו ניסיון נורא-יופי לפענח את מה שמסתתר בצללים שמאחורי המוצק. לעומת זאת, כשכתבה על בנה התינוק ניק, לא חיפשה פלאת את הצללים. בשיר "ניק והפמוט" כותבת פלאת: "אתה הוא האחד הקיים/ חללים יצוקים נשענים, מקנאים/ אתה הוא התינוק באסם". גידלי, בשיר מ"סמיכות" המתאר נסיעה ראשונה עם תינוקה במכונית, כותבת עליו: "מוצק שלי/ פרח בלי עלי כותרת/ הדבר עצמו".

 

Sylvia-Plath
סילביה פלאת. ניסיון לפענח את מה שמסתתר בצללים

 

האם כך אנחנו מבינים מטאפיזיקה של יש ואין, דרך התייתמות והורות?

"יש מוות ויש אהבה. כשאני מדברת על אהבה, אני מדברת על משהו צר מאוד: אהבה של אם לילד, של אישה לגבר. אני מדברת על הכריכה המסוכנת שלנו זה בזה".

 

היא כותבת על האהבה המסוכנת. "בשיר 'פארטה סאטי', למשל, אביה עולה באש בהלוויית אמה, אבל שורותיו האחרונות של השיר הן שורות של קונפירמציה, חיוב החיים: "גדול הסנה שבער ואוכל מן הסנה שלא בער/ שגדול בשר לבשר מעפר לעפר// שרק העיקר הוא העיקר, לא הגשר הצר,// רק האהבה היא דבר".

 

"תמונת התשתית של השיר היא תמונת טקס הסאטי ההודי, שבו אלמנות נשרפות חיות לאחר שבעליהן מתים", אומרת גידלי, "הטקס אסור כיום על פי החוק, ומי שעושה אותו, עושה אותו במחתרת. לפעמים מצליחה המשטרה לאתר טקס כזה ועוצרת את משתתפיו, וכך גם מצילה את האלמנות מהאש.

 

"ביום הלווייתה של אמי הסתכלתי על אבי. הוא נראה כמי שרצה לרדת איתה אל הקבר. חשבתי לעצמי שמשום שאנו כל כך נאורים, אבי נידון לחיים, ואיש לא יציל אותו מהם. אבל זה היה בדיוק הרגע שבו גם ראיתי את האהבה מזדקפת מתוכו, והבנתי שמי שאוהב כך לא יכול להתרושש. מי שמסר את לבו לאחר באופן טוטלי לא יתרושש. הוא יסבול סבל נורא, הוא יעלה באש, אבל הוא ינצח. כי האהבה הטוטלית מרחיקה אותך מהרפיסות הבלתי עקרונית ומציבה אותך בתוך המיתוס".

 

את מי את אוהבת כך?

"את ילדיי. אני מוסרת להם את לבי בלי שארית. לשמחתי, החיים לא הופכים אותי לסנה בוער, אבל אני עדיין נמצאת בסיכון מוחלט. אני משוקעת עד צוואר בחיים, והחיים הם המוצק, כמו לילה לבן עם ילד חולה. בדרך עקומה כלשהי, אני מאמינה עוד יותר לחיים מאז מתה אמי. חטפנו בענק; הכאב הזה הולך איתנו מבלי שנוכל לעכל אותו. ועם זאת, כוחות החיים לוקחים אותנו הלאה".

 

אמך עדיין קיימת במקום כלשהו?

"כן, אבל לא במקום פרסונלי. האפשרויות רבות ומפחידות אותי מדי. לגלות שהיא לא קיימת בכלל או שהיא קיימת והיא כלואה. מפחידה אותי גם האפשרות שאנחנו נידונים להישאר עם אותה נפש, מה שמבטיח שהגורל יכה בנו שוב ושוב. מצד שני, מפחיד לחשוב שאמי נפרמה ונהיתה למשהו אחר. כל הפחדים האלה מעידים עד כמה אני רחוקה מפיענוח, עד כמה לא אפענח לעולם".

 

נשארת בפרטיקולרי

 

ב"מרחקים שווים", השיר הנפלא החותם את "ערש", מנסה גידלי להבין מהו המרחק בינה ובין אמה המתה ומהו המרחק בינה בתוך הפרטיקולרי ובין אמה שבתוך האינסוף. זו פואמה גדולה, עסיסית, מלאה עודף, שכל אחד מפרקיה הקצרים מרחיק את האם מבתה צעד נוסף, ובב בעת מקרב את הבת אל הממד המהפנט, המטאפיזי של השירה אל ההשלמה המילולית-רגשית עם הטבע והחיים ועם חוקיהם הסופיים והאינסופיים.

 

היקום קורא אל האם בעשרות דימוים מורכבים, חלקם דומסטיים וחלקם שייכים לטבע שבחוץ. ברקים "מבריגים עצמם לתוך גוף האפלה" וספות "פוערות את צדפותיהן לקלוט את אבק הגוף". כמוהם, עשרות דברים אחרים פועלים לפי חוקיות עצמאית, זרה ועם זאת הגיונית, והוא מסתיים בפרידה מהדהדת מהאם שיש בה התנגדות, ויחד איתה הסכמה.

 

"את 'מרחקים שווים' התחלתי לכתוב כשנה לפני שאמי נפטרה וסיימתי אותו כשנה אחרי שמתה", נזכרת גידלי, "במהלך השנתיים הללו הוא עבר גלגולים רבים. זה שיר מורכב וסמיך. כמה אנשים שהחלו לקרוא אותו הרגישו שהוא זורק אותם החוצה. למה? אני מניחה שהוא עוסק גם במושגים ולא רק ברגשות. הוא מסתכל על מושג האינסוף, על מושג הפרטי, על מושג הקרבה והמרחק.

 

"למות זה לא רק להינתק מהגוף. היחסים הייחודיים בינך ובין האדם שמת מתנתקים. הנפש מתאחדת עם דבר רחב יותר, פרספקטיבה רחבה יותר. כשאני מסיימת את השיר בהכרזה ש'נס הפריחה גדול מנס הפרחים', אני מתכוונת בדיוק לזה. הפרחים, כמונו, הם הביטוי הפרטיקולרי לפריחה. הפריחה היא הדבר המיתי, הפלא האינסופי".

 

אולי זה הזיכרון המפוענח שייחלת לו.

"לא. אני תמיד נשארת בפרטיקולרי. וככל שעובר הזמן, אני עוד פחות זוכרת. תמיד אזכור במעומעם שישבנו בקפיטריה של בית החולים, זמן קצר אחרי שנפרדנו ממנה, ולא ידענו מה עושים עכשיו".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ערשֹ חמישי,
21:00 / 28.1.16
ערב לכבוד ספרה החדש של המשוררת אורית גידלי

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus