צילום אילוסטרציה_יעקב נחומי_פלאש90
מי את, חדווה ברגמן? ראיון עם האישה החרדית שחיברה רומן על סיפור חייה בעילום שם
social
facebook whatsup email tweeter
תמר רותם //
2.6.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
""בספר אני מבקרת את החברה החרדית על כך שהתבנית כל כך ברורה. אם את בחורה שעברת את גיל 22, את בבעיה. תרחיבו טיפה, תכילו, תאפשרו, תהיו סובלניים. זה רק שלוש שנים. אל תהפכו את האדם כבר לבעייתי""
""הרבה אנשים נכנסים לנישואים שאין בהם זיק, ואפילו אומללים. יש בחורות שאני מכירה שהשתנו אחרי שהתחתנו בנישואים כבויים כאלה. זה סד, והפרטים הם שמשלמים את המחיר" "
"אוויר בצורת נערה" מגולל את קורותיה של עובדת חרדית בחברת הייטק שמתקשה במציאת חתן ואת הייסורים שהדבר מסב לה. שיחה עם המחברת המסתורית, המקפידה על עילום שם, על החפיפה בין המציאות והדמיון ועל הרגע שבו הסיפור האמיתי התעלה על הבדיוני

"מה השתבש? מה פספסתי בדרך?", תוהה גיבורת ספרה של חדווה ברגמן בתחילת הספר החדש "אוויר בצורת נערה" (כנרת זמורה ביתן). כמו המחברת, שמסתתרת תחת שם עט, המספרת היא בחורה חרדית שעובדת בחברת הייטק כמתכנתת ואינה מצליחה למצוא שידוך ולהתחתן. חברותיה התחתנו מזמן, וחייה שלה, שלכאורה לא קורה בהם שום דבר ראוי לציון, מתנהלים בצל מעין חרדה חברתית, בושה על כך שלא נישאה ושהיא שונה, וכן, רגשות אשמה מייסרים. "אולי זה בגלל שאני לא מתפללת מספיק בכוונה? או בגלל שאני מדברת לפעמים לשון הרע? אם רק מישהו היה אומר לי מה אני עושה לא בסדר, מה אני צריכה לעשות אחרת?".

 

ואולי באמת הכול השתבש כשיצאה מהחממה החרדית והחלה לעבוד בחברה חילונית? הספר מתאר שנה מחייה של חדווה הגיבורה, ופרקיו מסודרים על פי סדר החודשים, מראש השנה ועד ראש השנה הבאה. בסוף השנה, חברת ההייטק שבה חדווה עובדת, שמעסיקה עוד כמה נשים חרדיות כמוה, עתידה להיסגר. ובינתיים, יום רודף יום. בעבודה חדווה נחשבת לעובדת מבריקה ומוטלות עליה מטלות אינספור, אך נראה שהקריירה אינה בראש מעייניה. לבד מהעבודה, השגרה שלה כוללת תפילות יומיות, ביקורים בכותל וקיום מצוות. אחרי העבודה היא ממהרת לבית הוריה, שם היא מסתגרת בחדרה ושוקעת בקריאה או בכתיבת היומן שלה. אין לה חברות, ואיש מבני המשפחה אינו מתעניין בה. לו היתה נשואה, היו מתקשרים להתייעץ איתה, לספר לה זוטות. אך בחברה החרדית אין סובלנות לרווקים. היא לא רחוקה מלהיות מנודה.

 

מה שמרתק בספר אינו השגרה היומיומית, שכאמור לא צפונות בה דרמות, אלא זרם התודעה של הבחורה החרדית. התיעוד של נבכי תודעתה של המספרת מעיד על כך שהיא תוצר של חינוך חרדי, והחשיבה שלה מעוצבת ברוח האתוסים החברתיים האופייניים לחברתה. בספר היא כאילו פותחת צוהר לפנטזיות שלה על הגאולה בדמות אירוסין לבחור על סוס לבן, כלומר, בחור ישיבה שיציל אותה מהחריגות החברתית המייסרת אותה. אם החלום לא יתגשם בתוך שנה, אין לה חפץ בחייה.

 

"אם הוא לא חותם עכשיו שהשנה אני אתחתן, אני אהיה בת עשרים וחמש בלי להתחתן. רווקה בת עשרים וחמש. זה נורא" (עמ' 14) . אך בה בעת, התיעוד הזה גם מסגיר את ההתרעמות שהיא חשה בינה לבין עצמה על המלכוד שבו היא נתונה וגם את התהיות שלה ואת הביקורת החברתית הדקה מן הדק. אם אוספים בדרך את הספקות הללו, הטמונים לאורכו של הספר, כמו פירורים המסמנים את הדרך באגדות האחים גרים, מתגלה סיפור אחר בתכלית שכדאי לעקוב אחריו. סיפור חתרני במידה.

 

כמו לנסוע לארץ זרה

 

החתרנות הזאת גרמה לי להסתקרן לגבי זהותה של מחברת "אוויר בצורת נערה". מי היא? מה היה הדחף שלה לכתוב? מדוע התעקשה לספר לעולם על מצוקתה והמלכוד שבו היא נמצאת? הדחף לכתיבה הוא לטעמי לא פחות מעניין מהתודעה של הפרט בחברה זרה כל כך.

 

אם כן, המחברת היא בוגרת סמינר בשנות ה-30 לחייה המתגוררת בירושלים, והיא מעדיפה לשמור על עילום שמה, לכן אקרא לה חדווה ברגמן כשם העט שלה. היא החלה ללמוד מחשבים עוד בסמינר, כשהמסלולים ללימודי מקצוע רק נפתחו. זו היתה מהפכה. ביד אחת אמנם עודדו בנות ללמוד במסלול, אך ביד השנייה הרחיקו והזהירו את הלומדות מהסכנות האורבות להן בדרך.

 

כך למשל, היא מתארת בספרה כיצד נפוצו שמועות בין הבנות שאחת הבנות החרדיות שהתקבלו לעבוד בחברה חילונית ברחה עם הבוס הנשוי. "כשהיינו בכיתה י"ב, באה מורה אחרת לכיתה, והיא אמרה לנו שזה לא בסדר", היא מספרת, "בתוך הסמינר היו כל מיני קולות. היו בנות מבתים שלא נתנו להן ללמוד. לא רק כי הם סגורים יותר, אלא כי הלימודים השתרעו על פני המון שעות, ויש בנות שכל הבית היה על כתפיהן".

 

ההזהרות נישנו גם בתום הלימודים. "הנחו אותנו בסמינר לעבוד במקום שיהיו בו גם בנות חרדיות", מספרת ברגמן, "זה שומר עליך, הלחץ החברתי. זה סוג של בקרה. לצאת מחממה ולעבוד בחברה חילונית זו התמודדות, כמו לנסוע לארץ זרה. לי לא יצא לדבר עם גברים בכלל עד אז; אולי עם בני דודים שלי. זה היה שוק. הייתי צריכה תקופת הסתגלות".

 

ברגמן, שסיפורה הביוגרפי, כפי שכבר ניתן היה לראות, הוא הבסיס לסיפור, ניסתה ללמוד את העולם, "למה אומרים ככה ולא אחרת? מה התנועה המסוימת הזאת אומרת?", היא אומרת. בסיפור, כשהגיבורה בת דמותה עומדת לאבד את הדבר היחיד שנותר לה, העבודה שלה, התלישות שלה מתגברת בד בבד עם ההתפוררות של החברה.

 

קריאה נוספת: על יצירה נוספת שכתבה אישה חרדית - הסרט המצוין "למלא את החלל"

 

המציאות VS. הבדיון

 

הכתיבה, טבע שני של ברגמן, היתה בתחילה אמצעי לשחרור המועקה. "כתבתי תמיד, אפילו בתור ילדה. שלחתי ל'זרקור' (עיתון ילדים חרדי) שירים. כתבתי רומן בגיל 13, אבל גנזתי אותו, לאור התגובות", חיוך מאיר את פניה הרציניים, "כתבתי גם באותה שנה שבה הייתי במצוקה. אלה דברים מאוד אינטימיים, קשים, עצובים. לא הרגשתי שיש לי מקום אחר לדבר את הדברים האלה. על הדף אפשר לכתוב הכול. זה הלך והתעבה, ותהיתי אם זה שווה משהו. הרגשתי שכמוני, יש עוד אנשים שמסתובבים ומרגישים שהם בלתי נראים, שיש בחייהם רובד מסוים שצריך להסתיר, שאף אחד לא יידע. התעורר בי רצון להשמיע את הקול הזה. רציתי לדעת שיש לזה ערך, שהיצירה שלי תהיה טובה ותתפוס את המקום שלה בעולם".

 

 

אוויר בצורת נערה_עטיפת הספר
עטיפת הרומאן

 

למותר לציין שלא יכלה לפרסם את הספר במגזר החרדי. "הספרות החרדית היא עדיין ספרות דידקטית מטעם", היא מסבירה, "אי אפשר להביע סתם רגשות. חייב להיות לזה מסר. וחוץ מזה, יש כאן גם ביקורת. הבחורה לא מייצגת גיבורה חרדית טיפוסית. קשה לה בגלל שהיא יוצאת דופן. העובדה שהיא לא התחתנה קשורה לזה שהיא לא מבינה קודים חברתיים. היא ביקורתית כלפי הכול. היא לא כמו הבנות האחרות. הן לא מתחבטות. החוויה שלהן בחיים נורא פשוטה, והיא מסתכמת ב'השם יעזור, הכול יהיה בסדר'".

 

על מה בעצם הכי חשוב היה לך לבקר את החברה החרדית?

"על כך שהתבנית כל כך ברורה. אם את בחורה שעברת את גיל 22, את בבעיה. תרחיבו טיפה, תכילו, תאפשרו, תהיו סובלניים. זה רק שלוש שנים. אל תהפכו את האדם כבר לבעייתי".

 

עם זאת, ברגמן מבינה מדוע הנישואים הם ציר כל כך חשוב בחברה החרדית: "זה מחזיק את החברה וגורם לאנשים להתחתן", אבל מצד שני, היא גם ערה לפשרות שהמצב הזה גורם: "הרבה אנשים נכנסים לנישואים שאין בהם זיק, ואפילו אומללים. יש בחורות שאני מכירה שהשתנו אחרי שהתחתנו בנישואים כבויים כאלה. זה סד, והפרטים הם שמשלמים את המחיר".

 

בשונה מהגיבורה, ברגמן השתנתה. היא עברה לחברת הייטק אחרת, עזבה את בית ההורים ושוכרת דירה משלה. לדבריה, "הרגשתי שזה לא נורמלי לגור בגיל כזה אצל ההורים". כיום היא הרבה יותר גמישה בדרישות שלה ומוכנה לחפש את ה'בשרט' שלה גם בציבור הדתי-לאומי. "היום אני לא מסתכלת יותר לאחור. ייסורי המצפון, המחשבות 'מה לא בסדר' – כל זה שייך לעבר. וזה באיזה מקום אפשר לי להרחיק ולראות אותה [את הגיבורה], את מי שהייתי אני, בצורה אחרת. להיות יותר סלחנית. אני במקום אחר היום".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus