לכתוב ברוח הקודש: ריאיון עם ראובן נמדר
לכתוב ברוח הקודש: ריאיון עם ראובן נמדר
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
15.11.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אני רציתי ליצור את ההתפרצות האולטימטיבית, את הזיכרון הקדום של תת המודע הקולקטיבי, בתוך ים שקט כזה, אתה יודע אוקייני כזה, נינוח, מתוך זה רציתי שיתפרץ הלוויתן. העסיק אותי החיכוך שבין הזיכרון הקדום היהודי ובין ההויה החילונית העכשווית של יהדות זמננו. "
עשר שנות עמל רצופות משברים וחרדות מוות הולידו את הרומן "הבית אשר נחרב". יותם יזרעאלי פגש את ראובן נמדר לשיחת מעמקים על הביוגרפיה והגאוגרפיה שנתנו לספר הזה חיים: "הייתי בטוח שאני אמות לפני שאסיים לכתוב אותו"

מה לא הייתי נותן כדי להתארח באחת מן הארוחות הביתיות שפרופ' אנדרו כהן, גיבור ספרו של רובי נמדר "הבית אשר נחרב", מבשל לחבריו אחת לכמה פרקים. נדמה שהאלגנטיות הריטואלית שבה הוא מטפל בבשר וביין מצליחה תמיד לערוב לחכם של אורחיו המוקסמים. גם הקורא שמתמסר לפירוט הטקסטואלי העשיר זוכה לחוש את הטעמים, הגם שרק בצורה של געגוע למשהו מוכר ורחוק.

 

אבל הקורא זוכה גם למנה יפה של עברית המוגשת לו גם היא באלגנטיות טקסית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה. זו העברית שבה הפולחן הקולינרי של אנדרו כהן מתואר; זו העברית שבה מגוללת כל עלילת התפרקות חייו של כהן; זו העברית שמחייבת את כל מי שקורא את הספר להיפתח לאפשרות של מעבר בין העולמות: בין הריאלי לפיקטיבי, בין הפרטיקולרי לקולקטיבי, בין הישראלי לגלותי, בין העכשווי לקמאי. בדומה לאופן שבו גיבורו מבשל לאורחיו, כך גם נמדר מצליח לשמור על איזון חינני של טקסיות בלתי פורמלית. העברית העשירה תמיד משרתת את העלילה ואינה משתלטת עליה, מה שמאפשר לה כשלעצמה לתפקד כגיבור נוסף ברומן.

     

 

ספיר
"הרגשתי תמיד שהסופר הוא דמות אלוהית מאוד". הענקת פרס ספיר (צילום: אלדד רפאלי)

 

לכל הדעות, זה רומן יוצא דופן בספרות העברית. נמדר לוקח אותנו הרחק מן הפוליטיקה של הארץ, הרחק מעונותיה ומנופיה, הרחק מריחותיה ומאוכלוסיותיה, ומכיר לנו את אנדרו כהן, כוכב עולה בקליקה האינטלקטואלית החילונית והשאננה של ניו יורק, שדווקא דרכו אנחנו מכירים את עצמנו מחדש בצורה שאנחנו לא תמיד מעזים לדמיין. עלייתו ונפילתו של פרופ' כהן היא רק הציר האופקי ברומן של נמדר, שמצליב את גיבורו האומלל (וכיוצא בזה גם אותנו - ספק אם פחות אומללים ממנו) גם עם ציר אנכי של זיכרון קמאי וקדום: סדר הקורבנות בבית המקדש בירושלים.

 

מאין הספר הזה הגיח?

  "הספר הזה הוא תוצר של הרבה גאוגרפיה והרבה ביוגרפיה.  בראש ובראשונה, הספר נולד מתוך המפגש עם התרבות האמריקאית, מפגש חריף ומעורר מאוד שחוויתי, בגיל יחסית מבוגר. הייתי בן 30 וקצת, והתחדש סיפור אהבה גדול עם אישה שאהבתי מאוד, אישה שאני עדיין אוהב מאוד, קרולין, שהיא גם אשתי ואם בנותיי. אני לא תכננתי את זה. לקרולין ולי היה רומן סוער בשנים מוקדמות יותר, שאחריו נפרדנו ולא דיברנו הרבה שנים, וכשהסיפור שלנו התחדש, לי היה קל יותר לקחת את חפציי המועטים ולדלג לשם. יכולתי לדמיין יותר ממנה אז את האפשרות לחיות בין הארצות. כי מה אני צריך בסופו של יום - את הלפטופ שלי, את כוס הקפה בבוקר, את כוס היין בערב - מה יותר מזה?". 

 

קצת כמו אנדרו?

"בדיוק."

 

זה היה המפגש הראשון שלך עם העיר?

"כן ולא. אני חייתי בניו יורק שנים רבות קודם לכן, בפרק זמן קצר והרפתקני כזה, כשהייתי בן 22, אבל אז הקשר שלי לעיר היה אחר לגמרי. כשהגיע זמני לסיים את הצבא, לא עניין אותי לנסוע למקומות אקזוטיים. משהו אחר משך אותי; היה לי בירור אחר. כל החברים שלי נסעו לדרום אמריקה, ואני הגעתי לניו יורק האפלולית והנהדרת של שנות ה-80, שהיא מאוד שונה מהיום; מה גם שאני הגעתי לשם כמהגר איראני. כל הקהילה שלנו דילגה פחות או יותר מטהרן לניו יורק, ואילו ההורים שלי הגיעו לארץ. היה לנו קשר משפחתי איתם, אבל לא היינו חלק מהקהילה. אני דיברתי פרסית כי סבתא שלי דיברה פרסית והייתי קשור אליה, אבל זה היה עם מבטא כבד. וכשהגעתי לניו יורק, פשוט עברתי לחיות בפרסית, בלי קשרים עם אמריקאים או ישראלים. במשך ארבע שנים הייתי סוחר ביהלומים ובאבני חן. זו היתה תקופה מטורפת. מאוד מעניינת, מסוכנת קצת, מוזרה מאוד ומפרה. בסופו של דבר, זה לא התאים לי, וכשחזרתי ארצה, התחלתי ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה, סוציולוגיה ולימודים איראניים. זה היה השלב שבו התחלתי להתגבש לכלל מי שאני היום."

 

אתה מתכוון כסופר?

"כסופר וכאדם שאני. כי בד בבד עם הלימודים שלי, התחלתי לתרגם שירה פרסית והתחלתי גם לכתוב את הסיפורים הראשונים שלי.  תמיד ידעתי שאני רוצה להיות סופר. זה תמיד ליווה אותי. הידיעה הזאת של להיות סופר תמיד היתה בשורש ההוויה שלי".

 

מה זה בעצם להיות סופר?

 "אני מנסה להיות קורא תמים. אני גם היום מנסה לקרוא בעין תמימה, בלי להיות מנתח של הטקסט תוך כדי שאני קורא אותו. בתור ילד קטן, היתה לי תחושה שהספר הוא עולם והסופר בורא עולם. אני ילד של מילים ושל סיפורים, והסיפורים תופסים אותי כמו זבוב ברשת של עכביש. סופר טוב הוא זה שבורא עולם ושואב אותי לתוך הסיפור הזה. הרגשתי תמיד שהסופר הוא דמות אלוהית מאוד, והיה משהו כמעט קדוש בזה - לא במובן התיאולוגי, אבל במובן של מישהו שבורא עולם הרמטי שאתה נשאב לתוכו".

 

ניו יורק

מפגש הרה גורל. ניו יורק (Thinkstock)

ומהו העולם שהסופר בורא? זה מקום לחיות בו, לברוח אליו? זה בידור? זה כלי טרנספורמטיבי?

"אני חושב שספר חייב להיות טרנספורמטיבי. בכלל, אני מאמין בספרות גדולה. אני לא אוהב ספרות קטנה. אני לא קורא ספרות בידורית או דברים קלילים; זה לא מעניין אותי. אין לי בעיה עם זה, אני לא נגד זה, אבל אותי זה פחות מעניין. כשיש לי קצת זמן, אני קורא משהו טוב וגדול, אחרת אני לא מבין מה העניין".

 

ומי לדעתך הצליח לעשות ספרות גדולה?

"ההשפעה המרכזית בחיי היא ש"י עגנון; אני מחובר מאוד אליו ואני נהנה מאוד לקרוא אותו. אין לי אליו תחושה של יראה או משהו, להפך, אני נהנה ממנו. אני חושב שגם עמוס עוז המוקדם היה השפעה גדולה עליי, וזה מעניין כי באחרונה הבנתי שגם עוז המוקדם הושפע מאוד מעגנון. הקשר שלי אל עגנון הוא כנראה עמוק מאוד, אבל לא התפתיתי מעולם 'לעגנן' את הכתיבה שלי. לס. יזהר היה כתוב מעל השולחן 'מעגננים לא יהיו לך', וגם אני מקפיד לא לעשות את זה, אפילו שפרקי ספר האגדה ברומן (פרקים מתוך סדר הקורבנות השזורים כעלילה מיתית מקבילה י.י.), החלקים הבדיוניים בהם, הם כולם מחווה לעגנון".

 

קתדרלה, לא כנסייה כפרית

נמדר, בן להורים פרסים שגדל באליטה האשכנזית החילונית של רחביה בשנות ה-70, תמיד הרגיש שהוא היהודי שבחבר'ה, ולא בשל הזהות המשפחתית, שלא היתה דתית כלל, אלא בשל המיה פנימית וגם בשל האהבה העזה למילים ולשפה ולספרות. היה זה דווקא המפגש השני שלו עם ניו יורק שאפשר לנמדר להפוך את אהבתו למילים לספר. 

 

מה בעצם קרה שם?

"הספר הזה יצא אחרי הרבה שנים של עיבוד רגשי להלם התרבות שהיה לי בניו יורק, דווקא במפגש השני שלי איתה, כי היא היתה לי לעיר אחרת לגמרי ממה שהכרתי קודם לכן. ניו יורק בגלגול השני היתה הניו יורק של האתוס האמריקאי, לא של המהגרים, לא ניו יורק שטייטלית. דרך המשפחה של קרולין, אשתי, הכרתי כעת ניו יורק עמוקה, שמושתתת על שורשים, על היופי הגדול. ממש אפשר לומר שספגתי את כל הנתונים האלה, ואז הם פרצו מתוכי בצורת הספר הזה". 

 

אבל יש בו גם התפרצות משמעותית אחרת לגמרי.

"נכון, בתוך ההתפרצות הזאת ישנה גם ההתפרצות העמוקה של היסוד היהודי, העתיק, הקמאי, שפורץ אל תוך ההוויה השאננה, העכשווית, הליברלית שאני חי בתוכה. זה כמובן גם חלק מהמחווה לעגנון".

 

יכולת להפגיש את אנדרו כהן עם ממדים קדומים נוספים, אבל כאן פתאום מגיח מן המעמקים אל תוך ההוויה הליברלית החילונית הזאת לא פחות מסדר העבודה של כהן גדול ביום הכיפורים.  מאין החזיונות המיסטיים האלה באים?

"אני רציתי ליצור את ההתפרצות האולטימטיבית, את הזיכרון הקדום של התת מודע הקולקטיבי, בתוך ים שקט כזה, אתה יודע, אוקייני כזה, נינוח - מתוך זה רציתי שיתפרץ הלוויתן. אפשר היה לכתוב על עלייתו ונפילתו של פרופ' אנדרו כהן, אבל זה לא הספר שלי. זה גם הספר שלי, אבל זה לא כל הספר שרציתי לכתוב. העסיק אותי החיכוך שבין הזיכרון הקדום היהודי ובין ההוויה החילונית העכשווית של יהדות זמננו. זה מבחינתי המסמר שהספר דופק עליו, זה שורש העניין. וחשוב לי לומר את זה - הצומת המרכזי של הספר הזה זה המפגש בין הזיכרון הקדום ובין הקיום העכשווי".

 

אתה מרגיש שהתהליך הלוויתני של אנדרו כהן מייצג את פני הדור שאנו חיים בו? 

"זה לא מקרי שבחרתי בעבודת הקורבנות. זה האלמנט הכי פחות בן זמננו; הכי לא מתאים לכאורה ליהדות בת זמננו שמנסה להיות דיאלוגית וחברתית וזו שמחדשת את מסורת המדרש היהודית (אני מדבר על היהדות שאני משתתף בה). המשיכה אל השמאני היא ההפך הגמור מן התחליף המילולי שכולנו התרגלנו אליו והתמכרנו אליו. תראה, אנחנו ספגנו מכה איומה, ואנחנו צולעים מאז וממלאים את הטראומה שלנו במילים ועוד מילים. יש כאן גם נוירוזה שהיא פיצוי מלא כאב על האובדן של המציאות השמאנית.

 

במה אתה נבדל מהחבר'ה של מכון המקדש?

"אני כמובן לא שייך לאלה שרוצים לקדם את המקדש; זה משהו אחר לגמרי. אני לא נחרד מהם; אני רואה מה שהם עושים. זה רעיון מעניין לנסות להפוך את המטאפורה למשהו קונקרטי, אבל זו אינה דרכי. אותי השמאניות מושכת כי כאמן זה הכי מסעיר אותי, ולכן זה לא מקרי שבחרתי בהיבטים הפרימיטיביים העמוקים האלה. רציתי משהו שמגיע מליבת האדמה ועד הרקיע. אני מאמין גדול בספרות ענקית מן החיים, לא רק גדולה מן החיים, אבל צריך שתהיה תיבת תהודה. צריך ללמוד ולהכיר ולאהוב ולהפוך את זה לייעוד שלך. צריך להבין שלכתוב ספר כזה זה לא פרויקט של איזו גחמה. זה עשר שנים של עמל נמלים. מתוכם שנתיים של אופוריה יצירתית ושמונה שנים של משברים, שבהם החברים והמשפחה שלי היו מחזיקים אותי כדי שאני לא אתפרק".

 

ספר לי על שמונה השנים המשבריות.

"שמונה השנים היו תהליך של אחרי האופוריה הראשונה של הכתיבה, שנמשכה שנתיים. כמה חודשים לתוך תחילת הכתיבה נולדה הבת הראשונה, ובתקופה זו כתבתי וכתבתי, והרבה מהחומרים המרכזיים והטובים של הספר נכתבו אז, בתקופה הזאת. ואז נולדה עוד בת. התהליך של כתיבת ספר זה לא משהו שכותבים אותו מתוך מקום שהוא מוגן רגשית. צריך את כל כוחות הנפש והריכוז כדי להיות מסוגל לכתוב, וזה לא משהו שאפשר לשרבט פה ושם, ואני גם לא חי חיים מונאסטיים (חיי מנזר – י.י). זה לא שהסתגרתי עם היצירה באיזה מקום. יש לי חיים נהדרים. יש לי אישה שאני מאוד אוהב, שתי בנות שאני מאוד אוהב, ואנחנו מאוד קשורים, ואני הורה מאוד מעורב. אני הולך לפגישות בבית הספר, אני אוהב לבלות עם חברים, אז זה דרש זמן. עד כדי כך, שאני לא הייתי בטוח שאני אי פעם אגמור אותו, ומעבר לזה, הוא לבש בחיי מיתולוגיה נוירוטית כזו מטורפת, שהייתי בטוח שאני אמות לפני שאני אסיים לכתוב אותו. הוא ממש תפס ממדים מפלצתיים בנפש שלי".

 

זה משא שמצריך הרבה כוחות, גם פנימיים וגם מטריאליים.

 "להכול יש מחירים. להגיד אוקיי, לא דוקטורט, לא משרה בטוחה, לא ניין טו פייב; להגיד אני סופר - יש בזה משהו יומרני וגדול שלא נגמר, והנה אני עם כל האגו המנופח שלי ועם כל היומרות הגדולות והתקוות מנסה להשיט איזו מין ספינת אדירים מתפרקת כזו לעבר איזה חוף בלתי נראה. אתה יודע מה זה לנסות להחזיק ולתפור את הכול ביחד כדי שזה יעמוד?  זו לא כתיבה אינטואיטיבית כזו, זו כתיבה אדריכלית, ואני גם אובססיבי ושלמותן (פרפקציוניסט, בעברית הנהדרת של נמדר - י.י.), אני צריך שכל האלמנטים יעמדו באופן מושלם ושהקשת תעבור ב-ד-י-ו-ק באמצע של הקתדרלה. 

"היה נורא מעניין. נפגשתי עם חיים באר בזמן הכתיבה של הספר, בתקופת המשברים. שוחחנו והתייעצתי איתו ואמרתי לו על הקתדרלה, והוא אמר לי 'תשמע, אולי זה לא קתדרלה; אולי זו כנסייה כפרית?'.  ולקחתי איתי את השאלה הזאת שהוא שאל אותי, חשבתי על זה וחשבתי על זה ואמרתי לעצמי, זה נורא מעניין. ולבסוף אמרתי לעצמי, 'לא. זו קתדרלה. לא כנסייה כפרית ולא שום דבר אחר. זו קתדרלה שצריכה להיות מושלמת' ".

 

ראובן נמדר
"רציתי משהו שמגיע מליבת האדמה ועד הרקיע. אני מאמין גדול בספרות ענקית מן החיים, לא רק גדולה מן החיים". ראובן נמדר  (צילום: אלדד רפאלי)

 

נשמע כאילו התמות שהספר עוסק בהן יכולות גם לתאר בדיוק את תהליך הכתיבה שעברת.

"זה לגמרי ככה. כל המטאפורות בספר לגבי המהות הרוחנית-מיתית-שמאנית של עבודת הקודש יכולות להיות מיושמות על התהליך שעברתי בכתיבת הספר הזה. הספר תפס אצלי ממדים כאלה, שאני חשבתי שהוא יהרוג אותי. ויכול להיות שאני נשמע פסיכוטי - אני לא, אני אדם בריא וריאלי לחלוטין - אבל הספר הזה תפס אותי".

 

אתה מתאר תהליך של יצירה שנכתבת ברוח הקודש.

"זה לגמרי רוח הקודש, וזה לא שאני תופס את עצמי ככזה, אבל הספר הזה פשוט נחת עליי ונפתלתי איתו בצורה כזו שכך זה התפתח". 

הבית-אשר-נחרב
כריכת הספר

 

לקראת סוף השיחה אני שואל את רובי אם יש משהו שלא דיברנו עליו שחשוב לו להוסיף. "כן", הוא עונה באופן מיידי", "על החוויה של לכתוב עברית, של לחיות בשפה אחת ולכתוב בשפה אחרת. זו נקודה מאוד משמעותית בשבילי, במיוחד כי כשעזבתי את הארץ, אני גמרתי אומר לא לטמא את העברית שלי, ואני שומר עליה ממש כמו על מקום קדוש".

 

אולי בעצם העברית היא המנזר שלך. אולי העברית היא המקום שאליו אתה פורש ושם אתה חי את החיים המונאסטיים?

"אתה לגמרי צודק. זה ממש ככה. אתה יודע מה, הייתי אפילו אומר שהעברית חזרה להיות לי שפת קודש ולא שפת יומיום".

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי הבית אשר נחרב רביעי,
20:00 / 18.11.15

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus