כדור הארץ לזלדה: על הקשר בין אפולו 11 לאבל המשוררת על מות אהובה

בסרטו של יאיר קידר "זלדה: אישה פשוטה", אנו שומעים שיחה שהייתה בין המשוררת לתלמידים. אחד התלמידים שאל: "האם באמת את רואה את העולם באופן פסימי? אני שואל את זה בעקבות השיר 'רצון שיכור, מסוכסך'". זלדה השיבה לו: "אני לא חושבת שזו הרגשה פסימית. זו הרגשה ש... כאילו דברים שהיו מעבר להשגה אנושית, כמו הכוכבים והירח... והאנשים, לפחות בדמיון, אנשים שפתאום היה צר להם המקום בעולם הזה, כאילו נמלטו לשם, ופתאום גם המקומות ההם הפכו למקומות של ממשלות... למקומות מסומנים. ולי באופן אישי הדבר הזה זר. אני לא שייכת לעולם הזה של טסים בחלל".

 

לקריאה נוספת: הסרט שצולל לחידה ושמה זלדה

 

מילים רבות הוקדשו ליחסה המיסטי של זלדה לכוכבים. ואולם, יש סיפור אחד שטרם סופר, והוא סיפור יחסה של זלדה למאמצי האדם לגעת בהם. "פנאי", ספרה הראשון, ראה אור ב-1967, בשיאו של המרוץ לחלל בהשתתפות ארצות הברית וברית המועצות, והוא עומד כולו בסימן ההרפתקה הגדולה של כיבוש הלבנה.

 

זלדה ראתה בה הרפתקה מיותרת ומסוכנת, תולדה של "רצון שיכור, מסוכסך, שותת דם / שכפה את עצמו על מזלות, / על סוד עולם". על בני דור החלל כתבה: "משונה להיות אישה / פשוטה, ביתית, רפה, / בדור עז, / דור אלימות / להיות ביישנית, לאה, / בדור קר, בדור אנשי ממכר, / אשר לו כסיל וכימה וירח – פנסי פרסום, תווי פז, סמלי צבא".

 

קוראים בני זמננו התרגלו לראות אסטרונאוטים בני כל העמים מרחפים זה לצד זה בתחנת החלל הבינלאומית, אך יש לזכור שהמרוץ לירח היה מרוץ לאומי וצבאי לא פחות משהיה מרוץ מדעי ואזרחי. למעשה, אין כל הבדל טכני בין טילים בליסטיים שיעדם הוא הירח או מאדים ובין טילים בליסטיים שיעדם וושינגטון או מוסקבה.

 

לכך התכוונה זלדה באומרה שהשיר "רצון שיכור, מסוכסך" מדבר על "אנשים שפתאום היה צר להם המקום בעולם הזה". בלהט המאבק הבין-גושי, כשמחצית העולם אינה רשאית לבקר במחציתו והעולם כולו עומד בסימן צמצום וחורבן, היא, זלדה, אינה זקוקה לברוח לחלל כדי שיהיה לה עולם. לה כבר יש עולם, עולם ומלואו, בלא סימונים וחלוקה לממשלות. היא יכולה, וכל אחד יכול, "לטעום את סין / באפרסק מבושם, / להביט על פריס / בקולנוע קר".

 

זלדה היא הנביא יונה

 

כמובן, זלדה לא הייתה המשוררת היחידה, בארץ או בעולם, שהניסיון לתקוע דגל על אדמת הלבנה זעזע את עולמה. הרי הירח היה מאז ומעולם נחלתם של המשוררים, מגדלור החולמים והאוהבים, הסהרוריים ומוכי הירח.

 

"ניצחון פאלי", כתב המשורר הבריטי-אמריקאי ויסטן יו אודן על אפולו 11, "שלא היה עולה על דעתן של נשים לחושבו לכדאי". ואילו המשורר משה דור כתב ערב הנחיתה על הירח: "מנקודת המבט האנוכית של משורר, לא ייתכן גם להימנע מהרהורי תוגה. כלום אפשר יהיה עוד להתבונן בירח בגעגועים של רומנטיקה ישנה וטובה? התנ"ך שמלמד הירח אצל זלדה עשוי להיהפך על נקלה לתורת דורנו אנו, למדע".

 

אלא שקריאה בשיר מאוחר יותר של המשוררת, שנכתב אחרי הנחיתה עצמה, מגלה את גדולתה הרוחנית של זלדה, את נפשה הרחבה, שחרגה מכל ביקורת מגדרית או פוליטית והכילה את היקום כולו – אפילו את האסטרונאוטים הסוררים.

 

בשיר "כי האור שעשועי", שפורסם בספרה "הכרמל האי-נראה" מ-1971, היא כותבת על מסעם של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין: "תמהה אני כי שני אנשי החללית / לא ראו על פני הישימון הזגוגי / של הלבנה / את צילו של הנביא יונה, / כי רק לב שנטש את העולם / שמח כך לידידות הקיקיון".

 

 

משוררת הכוכבים. זלדה

 

 

ראוי להתעכב על שורות אלו, שמבהירות את פרשנותה המיוחדת של זלדה לאפולו 11. כזכור, יונה מצטווה להזהיר את אנשי ננוה מפני חורבנם אם לא יעשו תשובה בנפשם. אלא שהנביא משתמט משליחותו האלוהית ובורח לתרשיש. לבסוף, אחרי שבולעו הדג בלב ים, הוא מתרצה ומנבא לננוה שעירם תיחרב בתוך 40 יום. ואומנם, שליטי העיר מקשיבים לדבריו וחוזרים בתשובה, אלא שאז הנביא נעלב מכך שהתבדתה נבואתו. הוא מעדיף להיות צודק, אפילו במחיר הרס העיר.

 

לקריאה נוספת: דמותו החד פעמית של של יונה הנביא

 

שוב בורח יונה, הפעם למדבר. הוא בונה סוכה, ואלוהים שותל שיח קיקיון שיצל עליו בשמש הקופחת. לאחר מכן תולעת נשלחת לאכול את הקיקיון. וכשיונה רואה שהקיקיון מת, הוא מבקש גם את נפשו למות. אז מוכיח אותו אלוהים: אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ?

 

והנמשל ברור. האסטרונאוטים ארמסטרונג ואולדרין הם הנביאים, שבמקום להציל את עולמם - שבו הרבה אנשים פשוטים שאינם יודעים בין ימינם לשמאל, בין מזרח למערב - יצאו למסע פנטסטי במעי חללית, עד שהגיעו לישימון הלבנה.

 

אך זוהי פרשנות חלקית בלבד, שאינה מסתדרת עם הטקסט כולו. הרי הירח הוא מדבר צחיח אף יותר מננוה, ואפילו קיקיון אין בו. זלדה גם היא הנביא יונה. היא, היושבת בסוכת אבלה ובורחת לירח במחשבותיה, אינה שונה מאותם אסטרונאוטים שברחו לשם פיזית. על ליבה שלה היא כותבת "כי רק לב שנטש את העולם / שמח כך לידידות הקיקיון / רק לב שרוי בישימון / מאושר באורח כזה / בחיבה האילמת של עלים / ומבקש למות / כאשר מתים צמחים / אשר לא זרע".

 

השלושה כמו נפגשים על אדמת הירח: משוררת הכוכבים ושני האסטרונאוטים בני דור החלל האלים – שלושתם מחפשים להסתלק מעולמם. שכן אותו השיר שסופו באפולו 11, ראשיתו בגעגועים לבעלה, חיים אריה מישקובסקי.

 

"כאשר אינך עמדי", כותבת זלדה, "כאשר הבית ריק / משוטטת נפשי בחלל / מנותקת מן המזל ששמו ארץ / מנותקת מן האוויר השוחק / מנותקת מימים ועינות / מנותקת מן ההרים ויופי האילנות / מנותקת מחום החיות / מנותקת מקו העופות / מנותקת מהבל פי אדם / מנותקת מן האותיות".

 

 

והנה כך, גם משוררת רומנטית ומיסטית כזלדה יכולה למצוא את עצמה עומדת על הירח, מנותקת ומבודדת כאדם הראשון על פני הישימון. כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בורח מחייו, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו מבקש את נפשו למות. וגם זה בסדר, אומרת לנו זלדה, וגם זה אנושי, כי "יונה הנביא שדרכו אל אלוהים / מלאה בריחות / בתוך מים זועמים / יבקש עליך רחמים / ועלי / ועל כל הטובעים".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6