אגי משעול_איריס נשר
"היא חוט דק, הכתיבה, שנמשך מיום ליום": ראיון עם אגי משעול
social
facebook whatsup email tweeter
תהל פרוש //
13.10.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"חלק מהמשוררוּת זה לזהות בתוך עצמך חוויות או רגשות או מצבים שהם לא רק שלך. את מורידה מעצמך אנך שפוגע בנהר תת קרקעי אנושי – זה חלק מההגדרה של משוררות"
"אני זוכרת שהופיעה ביקורת ב'מעריב' וקראו לי שם תפוח אדמה נא, זה גורם לך להבין שיש חוץ ואם את בולטת, זורקים עלייך אבנים"
"בשלב מסוים צמחה לי עוד פרסונה, זאת של המושררת. אנחנו לא כל כך דומות אחת לשנייה ואלה יחסים מורכבים. אם אני לא אכתוב אז היא מתה והיא לא רוצה למות אז היא מנדנדת לי"
תהל פרוש פגשה את אגי משעול לראיון לרגל יציאת ספרה החדש, "מלאך החדר". היא קיוותה לכמה עצות ממשוררת ותיקה למשוררת צעירה, וכמובן, גם לדבר שאותו משוררים עושים הכי טוב – ריכולים על משוררים אחרים

את הראיון עם אגי משעול עשיתי כמה שבועות לפני גל האלימות שמטלטל בימים אלה את הארץ הזאת. נסעתי לפגוש אותה בתחנת הרכבת של יבנה דרום באחד הימים המנומנמים והחמים של ספטמבר. החודש האביך והגיהנומי ביותר שניתן להעלות על הדעת. בדיעבד, אני חושבת שספטמבר בישר את חלום הבלהות של אוקטובר. יש סימנים במזג האוויר ובכיוון הרוחות שהיה אפשר לקרוא.

 

שמחתי לפגוש את משעול. ראיתי אותה בחטף פעם בערב שירה שהשתתפה בו בבית ביאליק, שם קראה שיר של פרננדו פסואה, ולא הכרתי אותה מעבר לזה. כשיצא הספר שלי, "בצע", ההוצאה שלחה לה עותק וציפיתי עכשיו בסקרנות לדמות שתתגלה אלי. קיוויתי לכמה עצות ממשוררת ותיקה למשוררת צעירה, וכמובן, ציפיתי גם לעשות איתה את הדבר שאותו משוררים עושים הכי טוב – לרכל על משוררים אחרים.

 

 

 

אגי משעול - חדש על המדף
אגי משעול. שירת הטבע

 

ידעתי עליה את מה שמפורסם וידוע עליה, שיש לה תלתלים צהובים ועיניים כחולות, ולחיי תפוחים. שהיא הגיעה לישראל מרומניה עם הוריה ניצולי השואה בגיל ארבע. קראו לה אגנס והשפה העברית היא שפתה השנייה והיא היתה צריכה לחצוב לה דרך בתוכה. היא פרסמה ספר שירה ראשון שגנזה בגלל שחשבה שהשירים שם לא מספיק טובים, פרסמה אחר כך עוד שני ספרים ובשנות התשעים פרצה החוצה והוכתרה על ידי המבקר פרופ' דן מירון כמשוררת גדולה בתוך השושלת של המשוררות העבריות הגדולות שלנו. היא זכתה מאז לפופולריות חסרת תקדים בשירה; תחום שולי וזניח בדרך כלל שמשוררים מרגישים מוצלחים בו אם הם מצליחים למכור אלף ספרים. אבל משעול מוכרת מהדורות כמו כותבת פרוזה.

 

מעניין לראות שהנסיקה של משעול קרתה בזמן הבצורת השירית של שנות התשעים; בשנים האלה השירה דעכה, לא נוצרו משוררים גדולים או זכורים ולא קמו תנועות גדולות בשירה, וככלל, עד שהגיעו שנות האלפיים והשיבו את השירה לתחייה, אפשר היה לחשוש ששנות ה-90 יצליחו להרוג את השירה העברית. על רקע זה משעול זרחה באופן פלאי.

 

קריאה נוספת: תהל פרוש תוהה האם אינטלקטואל בכלל יכול להשפיע כאן בארץ?

 

הילדים המוזיים

 

בבית שלה במושב מרדכי, אני אוכלת מנגו. משעול נשואה לחקלאי רציני מאוד, יש להם תאילנדים בחצר שעסוקים באריזה, יש להם מטעים של מנגו ואפרסמון. שירת הטבע שמאפיינת אותה נטועה במקום. זה הנוף שלה וההתרחשות הפנימית העמוקה ביותר. עבור משעול, "אשכי הפרי השעירים" הם לא דימוי שנועד לקישוט, וגם לא ניעור "עצי פקאן/ עד שיחבטו האגוזים/ באדמה / כדי שהשיר יוביל אותי/ הביתה". כשהיא כותבת "גם בעצים מפציע הפרי / מתוך הפרח", אז היא מתכוונת בדיוק לזה, בלי התייפייפות, הטבע כגוף חי נושא ברכה וקללה.

 

אני רוצה לדעת מה מבחינתה אומרת המילה פופולארית. היא רגילה לשמוע את "ההאשמה" הזאת בכל פעם שמראיינים אותה. משום מה, בשירה "פופולרי" זה אות קלון. "אני שמחה שאני נוגעת במשהו אנושי שנוגע להרבה אנשים", היא אומרת."משמח אותי ההד. כשאני כותבת אני משתדלת להיות כל כך אני עד שאני אהיה גם מישהו אחר, עד שאני אגע במשהו אוניברסאלי. חלק מהמשוררוּת זה לזהות בתוך עצמך חוויות או רגשות או מצבים שהם לא רק שלך. את מורידה מעצמך אנך שפוגע בנהר תת קרקעי אנושי – זה חלק מההגדרה של משוררות".

 

איך היית מגדירה את הפואטיקה שלך? אני שואלת. "אני בעד בהירות – גם אם אני כותבת על משהו מסתורי או סתום. יחד עם זה, מתחת לפשט הבהיר יש דרש. רמז וסוד למיטיבי קרוא שרואים מה יש בשפה", היא משיבה.

 

משעול אומרת לי שאת דרך המשוררת היא מכירה "במובן העמוק של המילה. זאת דרך מרתקת – יש בה תחנות ומבחנים". ספרי לי על המבחנים, אני מבקשת. "יש חוקיות ברורה בדרך השירית. ילדות מוקדמת, נגיעה ראשונה של המוזה בילדים המוזיים, הרגע שבו את מבינה שאת רואה דברים בדרך מסוימת, מהצד. אחר כך מגיע גיל ההתבגרות שבו כותבים הרבה ובלי הבחנה ובלי ביקורת. אחר כך מגיעה נקודה של התחייבות. השאלה הנשאלת היא 'מה את עושה?' והתשובה: 'אני משוררת'. את כבר לא בחצר המקדש אלא עולה במדרגות ונכנסת דרך הדלת.

 

"ובתוך המקדש, התחנה הראשונה היא "רק על עצמי לספר ידעתי" ויש שיכרון מהכלים של השירה, של גילוי הדבר. זאת הטרגדיה של הספר הראשון – אחריו אומרים 'מה יהיה הלאה?' והספר השני קשה הרבה יותר. ואם את מצליחה – כולם אוהבים אותך כי כיף לפרגן למשוררת צעירה".

 

קריאה נוספת: תהל פרוש מקווה למוטט את הבנקים באמצעות השירה

 

אני, הגמוניה פואטית

 

משעול עצמה היתה מושא לאהבת קהל וביקורת אחרי צאת הספר "השפלה הפנימית" ב-95'. "פתאום דיברו עלי, ועכשיו צריך להתמודד גם עם השירה – הרי את נשארת איתה לבד". בשלב הבא, היא אומרת, צריך גם להתמודד עם ביקורת. "אני זוכרת שהופיעה ביקורת ב'מעריב' וקראו לי שם תפוח אדמה נא, זה גורם לך להבין שיש חוץ ואם את בולטת, זורקים עלייך אבנים. ואז מגיעה התחנה שבה את צריכה לשכוח כל מה שאת יודעת ולדעת לא לדעת".

 

 

31-6051_M
עטיפת הספר

 

ומה על המוזה? "המבחנים הפנימיים עם המוזה מרתקים", אומרת משעול, "הריקוד איתה, עם הכוח שלא עומד לרשותך תמיד. את לומדת איך לפתות אותו. פעם זה היה ספונטני והיום יותר קשה ואני מחליטה לקחת את הזמן ולהתכוונן לשם".

 

"אחרי שיצא 'מלאך החדר' לא כתבתי כמעט שנה. לא הרגשתי שיש לי צורך. אבל לפני חודש הרגשתי שאגי משעול המשוררת מושכת לי בקצה החולצה ושואלת – 'מה איתי?'. כרגע משהו מתגייס בתוכי וסקרן לראות מה יהיה עכשיו. היא חוט דק, הכתיבה, שנמשך מיום ליום".

 

מי זאת אגי משעול המשוררת שהזכרת שמושכת בחולצתך?

"בשלב מסוים צמחה לי עוד פרסונה, זאת של המושררת. אנחנו לא כל כך דומות אחת לשנייה ואלה יחסים מורכבים. אם אני לא אכתוב אז היא מתה והיא לא רוצה למות אז היא מנדנדת לי. הפרסונה הזאת חוטפת כל מיני דברים בשמי. למשל, התפרסם לא מזמן שיר במוסף תרבות וספרות של עיתון 'הארץ'. היו טוקבקים של שנאה תהומית כלפיי, מישהו כתב בורגנית, חקלאית ויהירה. את רואה משהו כזה ומבינה שלמישהו יש בעיה עם השירה שלי – אלה דברים שהפרסונה הזאת חוטפת".

 

איך את מזהה שמה שכתוב לפנייך הוא שיר, אני שואלת. "אמילי דיקנסון תיארה תגובה פסיכו-פיזית לשירה. הגוף יודע עוד לפני. וגם אני יודעת מתוך זה שזה הדבר שלי; אם יש משהו שאני מבינה בו חוץ מחתולים, זאת שירה".

 

"השירה עוברת דרך המשוררים, היא צריכה אותם. אבל יש גם תופעות גרפומניות של אנשים שהולכים לסדנאות שירה ובטוחים שהם יוצאים משם משוררים. אני תמיד רוצה לשאול למה אתם רוצים להיות משוררים, מה אתם כל כך רוצים בזה, זאת דרך מאוד קשה ומחייבת".

 

אני מעוניינת לדעת אם משעול רואה את עצמה כהגמוניה פואטית. "אני מוגדרת כהגמוניה", היא עונה. "הגמוניה אשכנזית בשירה. אבל אני לא זזתי ממקומי בשירה, הסביבה זזה, אז אני ההגמוניה שנמאס ממנה.

 

"אני לא הייתי שייכת לשום קבוצה, אולי כי אני גרה במקום הזה. וזה יתרון – אני לא אוהבת את זה. קבוצה היא הרבה פעמים אוסף של אנשים שלא עומדים בפני עצמם ולכן צריכים להתאסף. כמו אצל סרדינים – הם שטים בקבוצה בצורת דג גדול כדי שאם יבוא לוויתן, הוא ייבהל. אפשר להיות בקבוצה של אזרחים ולפעול עבור מטרה משותפת, אבל שירה היא דבר בודד ושל יחידים".

נוסעת עם השירה לחו"ל

 

משעול מתקשה למקם את עצמה על רצף שירי ומותירה את המלאכה לחוקרי השירה. היא חשה קרבה לדוד פוגל ואומרת שמשוררים לא ישראלים הם החברים הכי טובים שלה, ושבכלל התרגומים של דוד ויינפלד (בעיקר מפולנית, בין השאר של ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש), השפיעו עליה יותר מכל משורר. "את רוצה שירה מתורגמת כי את רוצה לברוח מכאן", היא אומרת. "די כבר עם המקום הזה".

 

היא ממקמת את עצמה בהקשר קוסמופוליטי רחב ומספרת לי שהיא נוסעת עם השירה הרבה לחו"ל. באיטליה, עומדים לבצע קונצרט המבוסס על שיריה, היא ישבה ככותבת אורחת בפרינסטון ועומדת בקשר עם משוררים בולטים בארצות אחרות. "אני חושבת על שירה במובן האוניברסאלי", היא אומרת.

 

חוץ מהעובדה שאני אוכלת מנגו, אני גם מלטפת אצל משעול בבית חתולים וכלבים. יש שבע חיות בסך הכל ולכל אחד יש סיפור אישי. משעול צמחונית ואומרת שהיא מרחמת מאוד על חיות שנאלצות לגדול בעולם של בני אדם. אני מסכימה איתה. "יש הבדל באריזה, אבל כולנו מאותו חומר", היא מסבירה. "אני מבינה גם צמחים, אני קרובה לזה, לעונות השנה, אני יודעת מתי החרדלים יגיעו".

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי מלאך החדר רביעי,
20:00 / 28.10.15
ערב לכבוד ספרה החדש של המשוררת אגי משעול

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus