משוררות ישראליות

האימהות שלי: המשוררות שאימצה אנה הרמן

social
facebook whatsup email tweeter
אנה הרמן //
27.6.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הגיע לידיי עותק ישן בכריכה קשה של הספר השלישי של דליה רביקוביץ. קראתי את השירים שוב ושוב, ואהבתי אותם עד בלי די. בוולך התאהבתי בבת אחת, ואילו אהבתי לרביקוביץ רק הלכה והעמיקה."
"יונה וולך היא אימא מכשפה, אימא מנחמת במלוא הבנתה המוחלטת, מערסלת בסידור המילים המאגי שלה. שיריה אמרו לי שהיא מבינה אותי באופן מוחלט."
"לשירים של יונה וולך, דליה רביקוביץ', לאה גולדברג ורחל הייתי זקוקה יותר מכול. כל אחת מהן הופיעה בחיי בתורה, ושיריהן ידעו בדיוק מה הייתי צריכה. הייתי זקוקה כל כך לאימא שתדע מה עובר עליי ותנחם אותי". המשוררת אנה הרמן חוזרת לשורשים

 

 

ארבע האימהות של השירה העברית - רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, יונה וולך - הופיעו בחיי אחת אחת, בסדר הפוך מסדר הופעתן בעולם. בעיניי, השירה הגדולה ביותר שנכתבה בעברית נכתבה בידי ארבע המשוררות האלה, ואין לשירה העברית יסודות של ממש בלעדי כל אחת מהן.

בקביעתי זו אינני מתבססת על אמות מידה חיצוניות, אלא על אמות מידה פנימיות; לשירים שלהן הייתי זקוקה יותר מכול. כל אחת מהן הופיעה בחיי בתורה, ושיריהן ידעו בדיוק מה הייתי צריכה. מבלי שידעו על כך, הן היו האימהות שלי. הן ידעו מה עובר עליי וניחמו אותי כשהייתי זקוקה לכך.

איך יכולה לכאורה דמותה הפרובוקטיבית כל כך של יונה וולך להיות דמות אם?

"דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי

חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי

בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר

הָיָה אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ",

כך כתבה.


יונה וולך היא אימא מכשפה, אימא מנחמת במלוא הבנתה המוחלטת, מערסלת בסידור המילים המאגי שלה. שיריה אמרו לי שהיא מבינה אותי באופן מוחלט.

את יונה וולך מניתי רביעית כי היא היתה האחרונה להיוולד מבין ארבע האימהות, אבל מאחר שמתה צעירה כל כך, היא לא היתה האחרונה למות. כמו רחל בלובשטיין, מתה גם יונה וולך בהיותה בת ארבעים ואחת.

 


"לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
כְּשֶהַנֶפֶש רוֹעֶדֶת כַּצִפּוֹר,
רוצָה לְהִמָּלֵט",


 

 


כך כתבה דליה רביקוביץ. היא התייחסה בשיר הזה אל מותה של רחל, האימא מספר בראשית, שמתה כשילדה את בנה השני בנימין; רחל, שכה רצתה להיות אימא וכה התקשתה להרות במשך זמן רב.


"בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"


כך כתבה רחל בלובשטיין. אבל בחייה לא היתה אימא, וכמוה לאה גולדברג ויונה וולך; גם הן לא היו אימהות בחייהן. ואילו לדליה רביקוביץ עלתה אימהותה בדמים.

שיר לצירי הלידה


לאה גולדברג כתבה באחד משיריה המוקדמים והנפלאים ביותר:


"יש רבות כמוני: בודדות ונוגות,
האחת כותבת שירים, השנייה מוכרת בשרה,                                
השלישית מרפאה ריאתה בדווס,          

 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי מחווה מוזיקלית ליצירות של ארבע משוררות עבריות גדולות רביעי,
20:00 / 5.7.17
מחווה מוזיקלית-ספרותית ליצירותיהן של ארבע משוררות עבריות גדולות: רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך


וכולנו שותות בצמא את הכוס המרה.              

וכולנו יודעות:
בקרני בוקר-סתיו הנובלות
יש חלום-נשיקה מתאדה ועולה... לא אלינו,
וכולנו פותרות
חום-עולם בעיני אימהות,
ותינוק אין איתנו.
וכולנו פוגשות בפתחי חדרים עזובים
שממון אפל וקר".

וליונה וולך היה כמובן אבשלום:

"אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת
לְהִזָּכֵר בִּבְניִ אַבְשָלוֹם
שֶשַעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי
וְלֹא יצָָא לִי
לִגְמוֹר אֶת אַבְשָלוֹם בְּניִ"


כך כתבה וולך בסידור מילים שהוא בעיניי מהחזקים והמדויקים ביותר שנכתבו אי-פעם בעברית.

הייתי בת 12 או בת 13 כשקראתי לראשונה את "יונתן" של יונה וולך, וזה היה זמן קצר לאחר מותה. באחד העיתונים הופיעה רשימה על יונה וולך, ושם הודפס השיר במלואו. קראתי אותו, והקריאה הפשוטה והמיידית פילחה את נפשי כמכת ברק. סידור המילים המדויק הזה היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. השיר הזה לא הרפה ממני; נאחזתי בו.

חיפשתי את הספר שבו הוא מופיע, ואולם, בשנות ה-80 של המאה שעברה אפשר היה למצוא בחנויות הספרים רק את ספריה המאוחרים של יונה וולך - "מופע" ו"צורות". את ספר שיריה המוקדם "דברים" ואת הקובץ הגדול יותר שהכיל אותו, "שירה", לא היה אפשר למצוא. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את "דברים" בספרייה. קראתי את השירים בזה אחר זה, והם התפקעו ממדויקות והתפוצצו בתוכי. אלה היו השירים שלהם הייתי זקוקה. ידעתי שבשירים האלה – "יונתן", "ססיליה", "סבסטיאן", "קסיוס", "קורנליה" - יש כוח מאגי. ידעתי שהיא יודעת בדיוק מה עובר עליי ומצאתי בזה נחמה מסוימת.

 

 

 

 


כשמצאתי סוף סוף את קובץ שיריה של יונה וולך "שירה", לא יכולתי להרפות ממנו. קראתי את השירים בקול שוב ושוב. הם באו מתוכי וחזרו אל תוכי והיו חלק בלתי-נפרד ממני. הנחתי את הספר הירוק שציורו של קלימט על כריכתו מתחת לכרית שלי בלילות, ובימים נשאתי אותו איתי לכל מקום, כאילו היה קמע. ההתאהבות ביונה וולך היתה בבת אחת, טוטלית. היא סחפה את כולי. דבקתי דבקות טוטלית בשירים שלה.

בד בבד התוודעתי לשיריה של דליה רביקוביץ. הגיע לידיי עותק ישן בכריכה קשה של הספר השלישי של דליה רביקוביץ. קראתי את השירים שוב ושוב, ואהבתי אותם עד בלי די. כמה יפים היו בעיני וכמה נחוצים. ביונה וולך התאהבתי בבת אחת אהבה מוחלטת, ואילו אהבתי לדליה רביקוביץ רק הלכה והעמיקה והזדקקותי לשיריה רק הלכה וגברה ככל שחלפו השנים.


שתי המשוררות המופלאות והעצומות האלה נהפכו לחלק בלתי-נפרד ממני. וכמותן גם לאה גולדברג, שהלכה ונרקמה בי, שיר אחר שיר.

כשהייתי בהיריון חזרתי וקראתי שוב ושוב את שירה של יונה וולך "שיר", מתוך "אור פרא". חזק כל כך היה בעיניי סידור המילים המאגי הזה, עד שנשאתי אותו בלבי אל הלידה שלי, ובמהלך הצירים הקשים ביותר, אמרתי לעצמי שוב ושוב את השיר הזה: 


"בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שוֹתָה מַיִם

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעְיָן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי"

נאחזתי בו כבלחש. הוא הצטייר בעיניי כשיר גופני מאוד. אף על פי שאינני אוהבת להתרחק מן הקונקרטיות שבשיר, לא יכולתי שלא לראות את צוקי הלב כשדיים שבהם מפכה מעיין החיים, ולא יכולתי שלא לשכל את אותיות המילה "נסתר" ולהחליף את ה-ת' ב- ט', עד שנוצר והלך סרטן בתוך צוקי הלב האלה. ומי היתה אפוא אותה איילה השותה מים בנקיק נסתר בצוקים, ברווח בין שני השדיים? האם לא היתה זו השירה עצמה?

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus