כריכת הספר "סוס אחד נכנס לבר"

האלכימאים: ריאיון עם המתרגמים הבולטים של הספרות העברית

social
facebook whatsup email tweeter
דרור שרון //
25.7.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ג'סיקה כהן: לדעתי, מי שיש לו איזשהו קשר לישראל, ובטח אם הוא גר שם, ואינו מעביר ביקורת על המדיניות הנוכחית, כנראה לא שם לב למה שקורה סביבו"
"ניקולס דה לאנז': זכור לי שכשעבדתי על התרגום הראשון, הבנתי פתאום שאני לא יכול לתרגם 'כוס תה' ישירות ל-cup of tea, כי אחת הדמויות, שהייתה חולה, ביקשה תה עם חלב. הקורא האנגלי תמיד ידמיין תה עם חלב, אלא אם כן יש בו לימון"
מי הם האנשים שאחראים להצלחתו של ספר בעולם לא פחות מהסופר? ג'סיקה כהן, מתרגמת ספרו של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר", וניקולס דה לאנז', מתרגם ספרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה", נחשפים. איך בוחרים ספר לתרגום? מה עושים עם הפוליטיקה ומהם הקשיים הגדולים?

ביוני האחרון היה 'סוס אחד נכנס לבר' לספר הישראלי הראשון שזכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי. זוהי השנה השנייה שבה הפרס הבריטי אינו מוענק לסופר על מכלול יצירתו, אלא על ספר יחיד שראה אור בתרגום לאנגלית, וכספי הפרס מחולקים שווה בשווה בין הסופר למתרגם. כך, כאשר זכה הרומן של דויד גרוסמן בפרס, עברה גם המתרגמת שלו, ג'סיקה כהן, לקדמת הבמה. כהן מברכת על קיומו של פרס מאן בוקר הבינלאומי, ולא רק כזוכה. "הפרס הזה מקדם את המודעות לעבודת המתרגם, לתחום הזה שאנשים רבים כל כך לא עוצרים לחשוב מי עומד מאחוריו", מסבירה כהן בריאיון טלפוני, "החוויה שקורא בשפה אחרת מקבל אינה זהה לחוויה של הקוראים בשפת המקור. דברים מסוימים הולכים לאיבוד; יש רווח בין המקור לתרגום, אבל יש גם אפשרויות בשפות אחרות שאינן נמצאות בעברית, ותרגום טוב ינצל אותן".

 

גם ניקולס דה לאנז', המתרגם של "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוזשברזומה שלו עוד תרגומים של גדולי הסופרים בעברית, מתאר את האתגר בנחרצות: "אני קורא ספר בעברית וכותב אותו מחדש באנגלית". ספרות עברית בשפה האנגלית, מסכימים שניהם, לעולם אינה זהה למקור. המתרגמים מוכרחים לקחת לעצמם מידה של חופש, ולפעמים גם לעשות ויתורים כואבים, כדי לאפשר לקורא הזר להבין. בשל הקשיים המאפיינים אותה, ביאליק המשיל את מלאכת התרגום לנשיקה מבעד למטפחת. למרות זאת תיאר חבר השופטים את ספרו של גרוסמן כספר שבו "לכל משפט יש משמעות, וכל מילה בו היא מהותית".

 

לקריאה נוספת: לעמוס עוז נמאס להיות בוגד וגם עלה תאנה

 

כהן ודה לאנז' הגיעו לתרגום מרקעים שונים. דה לאנז' הוא רב, היסטוריון וחוקר יהדות. הקשר שלו עם עוז נוצר בסוף שנות ה-60 באוניברסיטת אוקספורד, שעוז כיהן בה בשעתו כחבר-אורח. הוא בדיוק השלים אז את הנובלה ההיסטורית 'עד מוות', שנכתבה בסגנון המהדהד כרוניקות מימי הביניים. דה לאנז' זיהה בנובלה אתגר מעניין והציע לעוז לנסות לתרגם אותה ולמצוא לה סגנון מתאים באנגלית. "הניסיון הראשוני ההוא", הוא נזכר, "הוביל בסופו של דבר לחוזה לתרגום של 'מיכאל שלי', סיפור שנרקם כולו במילותיו. עבדנו בצמוד על התרגומים, והקשר שלנו התפתח בקלות לכלל שותפות, ואף חברות".

 

 

ג;סיקה כהן
לדעת מתי לוותר. ג'סיקה כהן

 

 

ב'הבשורה על פי יהודה' עוז חוזר לשאלת היחסים בין היהודים לנצרות שהעסיקה אותו ב'עד מוות'. האם תחומי העיסוק האקדמיים שלך השפיעו עליך כמתרגם בעבודה על היצירות האלו?

"'הבשורה על פי יהודה' הוא רומן שבמרכזו עומדים רעיונות, ולא מעט ממנו מתמקד בתולדות ההגות והמחקר היהודיים על ישו ועל יהודה איש קריות. כפרופסור ללימודים יהודיים עם עניין עז ביחסי יהודים-נוצרים, הכרתי היטב את התחום הזה והתעניינתי ברעיון לארוג אותו אל תוך מסגרת של רומן ספרותי. הרומן מכיל הרבה ציטוטים מהברית החדשה, טקסט שנכתב במקור ביוונית, אך מוכר לרוב קוראי האנגלית בגרסה מתורגמת. גם היצירות האחרות של עוז מכילות אזכורים מהברית החדשה ורמיזות לה, אבל זה הספר היחיד שבו הוא מתייחס אליה במפורש. יש בו אפילו פרק המתייחס לצליבתו של ישו, נושא שלהבנתי הוא כמעט בגדר טאבו בספרות הישראלית. הפרק נכתב מנקודת מבטו של יהודה, כך שהוא די חתרני, גם בגרסה האנגלית".

 

 הגרוסמניות שנמצאת תמיד

 

כהן התחילה את דרכה בתרגום תוכן מסחרי. היא התנסתה בתרגום ספרותי כתחביב בתחילת שנות האלפיים, וכעבור זמן מה, החליטה להמשיך לעסוק בתחום באופן מקצועי. היא פנתה לסוכנת ספרותית, וזו הפנתה אותה לפרויקט הראשון שלה, הרומן 'שרה, שרה' של רונית מטלון, ב-2003. "הכתיבה של רונית מרומזת מאוד", היא אומרת, "צריך לקרוא הרבה בין השורות. זו פרוזה מורכבת מאוד, קשה מאוד. בתור פרויקט ראשון, זה היה אתגר גדול, שלא נראה לי שהייתי מודעת לרמת הקושי שלו". הפרויקט הבא שלה היה "בגוף אני מבינה" של דוד גרוסמן, שאיתו היא עובדת עד היום.

 

הרגשת שאת צריכה לחפש קול אנגלי חדש במעבר מספר לספר?

"גרוסמן, במיוחד בספרים האחרונים שלו, משנה הרבה את סגנון הכתיבה ואת הז'אנר. 'נופל מחוץ לזמן', 'אישה בורחת מבשורה' ו'סוס אחד נכנס לבר' שונים מאוד זה מזה במבנה, בסוג הנרטיב שהם מציגים. אני לא יודעת לזהות נוסחה למציאת הסגנון האנגלי. בדרך כלל, אני קוראת את הספר במלואו פעם אחת לפני שאני מתחילה לתרגם אותו, ומשם, מטיוטה לטיוטה, אני מרגישה שהקולות מתחילים להתבהר בגרסה האנגלית שלהם. קשה לומר מראש איך עובד התהליך שבו אני מוצאת את הקול של המספר. זה קורה תוך כדי תרגום.

 

למרות השוני הסגנוני, כהן מזהה בטקסטים של גרוסמן הרבה מן המשותף. "אני כבר מזהה תמות שהוא חוזר עליהן, צורות שבהן הוא אוהב להתבטא, אפילו אם מדובר בדמויות שונות ובספרים שונים. בכל זאת, יש בזה מן המוכר. באנגלית מדברים על verbal tic, מניירה לשונית שהאדם חוזר עליה. הרבה סופרים, ואני אפילו לא בטוחה אם הם מודעים לזה, אוהבים מילה מסוימת במיוחד, משתמשים בה אולי טיפ-טיפה יותר מדי. לפעמים זה לא דבר רע. אני חושבת שזה יכול להיות ביטוי של איזו התלבטות, של משהו שהם נורא מנסים להבין, שוב ושוב, ולכן חוזרים עליו. ביטויים כאלה עוברים לפעמים מספר לספר, ונהיים לסימני היכר - במקרה הזה, של הגרוסמניות הזאת, שנמצאת שם תמיד".

 

 

"סוס אחד נכנס לבר" נשען במידה רבה על בדיחות ועל משחקי מילים. איך ניגשת למשימה?

"למדתי עם השנים שבדרך כלל האינטואיציה הראשונה שלי היא הנכונה בסופו של דבר, גם אם אני עדיין לא סומכת עליה. הרבה פעמים אני נתקעת בהתחלה, מוסיפה סימני שאלה בסוגריים ומתחילה לפשפש בכל מיני אפשרויות. לפעמים מוצאים לזה פתרון בסוף, לפעמים בהתייעצות עם הסופרים או עם העורכים, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שזה פשוט לא זה, וזה סימן שצריך לוותר. זה מה שקרה, אמנם לא הרבה, בעבודה על 'סוס אחד נכנס לבר'. כשמדובר על הומור ועל בדיחות, אם מנסים בכוח ואם צריך להסביר, זה לא עובד. אני חושבת שצריך לדעת גם מתי לוותר".

 

כהן בחרה לתרום מחצית מכספי הפרס שלה לארגון 'בצלם'. "לא קל לבטא אמיתות לא מחמיאות ובלתי נוחות, ובהחלט לא קל לשמוע אותן", אמרה בנאום הזכייה שלה, "אך זה הכרחי - לא רק בספרות, אלא גם בחיים".

 

את מרגישה שיש מתח בין האהבה לתרבות ולספרות הישראליות ובין ביקורת על מדיניות הממשלה?

"בעיניי זה טבעי. אני אמנם לא חיה בארץ כבר הרבה זמן, אבל יש לי חלק בתרבות הישראלית ובהווי הישראלי כל יום, גם דרך העבודה שלי וגם דרך משפחה וחברים, ואני מגיעה לארץ הרבה. לדעתי, מי שיש לו איזשהו קשר לישראל, ובטח אם הוא גר שם, והוא לא מעביר ביקורת על המדיניות הנוכחית, הוא כנראה לא שם לב למה שקורה סביבו. אני אוהבת את השפה העברית ואת הספרות העברית ושמחה שיש לי חלק בהפצה שלה בשפה אחרת, אבל ספרות ותרבות לא קורות בוואקום. הן נוצרות במקום, ומצבו מדאיג ומעציב מאוד, ולכן חשוב לי למשוך את תשומת לבו של מי שאולי אינו מודע או אינו רוצה להיות מודע למה שקורה".

 

צריך לדעת להמר

 

בצד אתגרים לשוניים, המתרגמים נדרשים לעתים קרובות להתמודד גם עם הקשרים תרבותיים ייחודיים ולהנגיש אותם לקורא הזר. כהן מציינת שהיא נמנעת משילוב הערות שוליים בתרגומים הספרותיים שלה. "הרבה פעמים אפשר להגניב הסברים קטנים", היא מבהירה את עמדתה, "בייחוד על דברים שהם תלויי תרבות מאוד, שצריך להכיר איזה רקע היסטורי או תרבותי כדי להבין אותם. זה קשה במיוחד כשאני מתרגמת דיאלוגים, כי בן אדם שמדבר צריך להישמע אמין ואמיתי. במקרה של 'סוס אחד נכנס לבר', כבר בשורה הראשונה של הספר הייתי צריכה להגניב הסבר. הספר נפתח במקור במילים 'ערב טוב, קיסריה'.  מי שקורא את הספר הזה באנגלית לא מכיר את המשמעות של המקום הזה. לא יכולתי להסביר את כל ההקשר של הופעות באמפי קיסריה, אבל רציתי להבליט את ההבדל בין קיסריה ובין נתניה, שבה הגיבור באמת נמצא, אז הגנבתי לשם משהו על 'העיר המלכותית קיסריה', כדי שיבינו את המטען התרבותי שלה, לעומת נתניה".

 

 למרות שלדבריו של דה לאנז' הוא אינו מתמקד באתגרים ספציפיים, אלא בפרויקט התרגום בכללותו, הוא מכיר את הלבטים האלה. "זכור לי שכשעבדתי על התרגום הראשון, הבנתי פתאום שאני לא יכול לתרגם את צירוף המילים 'כוס תה' ישירות ל-cup of tea, כי אחת הדמויות, שהיתה חולה, ביקשה תה עם חלב. הקורא האנגלי תמיד ידמיין תה עם חלב, אלא אם כן יש בו לימון. זו בעיה של הבדלים תרבותיים, אבל עם הזמן למדתי למצוא פתרונות לבעיות כאלה". 

 

עמוס עוז (צילום: תומר נויברג, פלאש90)
"שותפות וחברות". עוז (תומר נויברג, פלאש90)

 

 

גם תהליך בחירת הספרים של שני המתרגמים אינו זהה. "יותר משאני בוחר ספרים לתרגום, הם בוחרים בי", אומר דה לאנז'. הוא מציין שספר נוסף שמשך אותו במיוחד היה "מסע אל תום האלף" של א. ב. יהושע, וזאת בשל העושר הלשוני וההיסטורי שלו ובשל ריבוי האזכורים להלכה, לשירת ימי הביניים ולהתפתחות הדת היהודית ויחסיה עם הנצרות והאסלאם. 

 

"חשוב לי לאהוב את הספר", מפרטת כהן את הקריטריונים שלה, "אני לא צריכה להתאהב בכל ספר שאני מתרגמת, אבל אם אני מתכוונת לבלות חצי שנה, לפעמים שנה, עם היצירה הזאת, אני צריכה שיהיה לי איזשהו רגש כלפיה; צריך להיות שם משהו שאני אתחבר אליו". אבל גם לשיקולים טכניים יש משקל. הבחירה בספר שיתורגם תלויה כמובן בסיכוייו לצאת לאור. "יש המון ספרות טובה, והמון סופרים פונים אליי עם ספרים טובים, אבל לא כולם מתאימים לקהל קורא האנגלית, וזו חוויה קצת מתסכלת לתרגם ספר שלא ייצא לאור. מובן שנורא קשה לצפות את הדברים האלה, אבל אני משתדלת לקחת ספרים שיש להם סיכוי טוב למצוא מו"ל.

 

"אבל יש גם מקרים שבהם אין ברירה אלא להמר. "תרגמתי שני ספרים של אמיר גוטפרוינד ז"ל," אומרת כהן, "שאני חושבת שלקחתי איתם הימור. בכלל, הכתיבה שלו היתה הימור אפילו בעברית. הוא עשה דברים שלא נעשו לפני כן. גם אני, גם אמיר וגם הסוכנת שלנו חששנו מאיך שהספרים יתקבלו באנגלית, בגלל הנושאים שהוא נגע בהם, בגלל הפרות הקדושות שהוא שחט וגם בגלל המבנה הישראלי מאוד שלהם, שלא ידענו אם יעבור בחו"ל. הם אמנם לא נהיו לרב-מכר, אבל קוראים הגיבו אליהם טוב. הוא כנראה כן נגע במשהו".

 

 דה לאנז' מציין שהפרויקט הנוכחי שלו, תרגום ל"ימי צקלג" של ס. יזהר, הוא בבחינת הימור גדול. "ימי צקלג עשוי להיות הספר המאתגר ביותר שנכתב בעברית מודרנית. אני לא יודע אם אפשר בכלל לתרגם אותו, אבל נראה. אני עובד עליו עם מתרגם נוסף, יעקב דווק, וגם אחרי 19 פרקים, אנחנו עוד תוהים אם נצליח להשלים את המסע הזה". 

 

ניקולס דה לאנג'
עניין עז ביחסי נוצרים-יהודים. ניקולס דה לאנג'

האם יש ספרים שאינם ניתנים לתרגום? דה לאנז' וכהן חלוקים בדעתם. לדברי דה לאנז', "יש ספרים שבלתי-אפשרי לתרגם, או שאין טעם לתרגם, כי יותר מדי הולך לאיבוד בדרך. זו הסיבה שתמיד סירבתי לתרגם את כתבי עגנון". כהן, לעומתו, מתקשה להאמין שישנם ספרים שאי-אפשר לתרגם. "יכול להיות שיש דברים שלא כל מתרגם הוא המתרגם הנכון בשבילם, "היא אומרת, "שמעתי לא מזמן באיזה פאנל מתרגמת מספרדית לאנגלית שהתייחסה לשאלת הנאמנות: למה המתרגם צריך להיות נאמן - לסופר, לסיפור או לקורא? היא אמרה שכמתרגמת לאנגלית, היא נאמנה קודם כול לשפה האנגלית. היא רוצה להוציא ספר שכתוב יפה באנגלית. זה אומר שאולי מקריבים דברים מסוימים, אולי משנים דברים, אולי יש רובד של משמעויות או אסוציאציות שנעדר מהתרגום, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לתרגם את הרוח של המקור, את הסיפור ואת העלילה ואת הקולות שבו".

 

"אני חושבת שהספר הכי קשה שתרגמתי היה 'נופל מחוץ לזמן'", מספרת כהן על האתגר התרגומי הגדול שלה, "זה היה בגלל הפורמט שלו, שמבוסס על שירה הרבה יותר מאשר על פרוזה, וזו צורה שלא היה לי ניסיון איתה, וגם בגלל המשקל הרגשי של הספר, החשיבות האישית שלו לדויד, הרגשות שהוא מנסה להעביר לקוראים. היתה שם הרגשה של קדושה כמעט, ותחושת מחויבות גדולה מאוד. גם החוויה האישית שלי, של להיכנס עמוק לתוך הספר הזה, השפיעה עליי מאוד, וגם ההתנסות עם ז'אנר שאני לא עוסקת בו הרבה, הפכה את התרגום לתהליך קשה מאוד. אני חושבת שאם הייתי מחשבת את כמות העבודה שעשיתי פר מילה בספר הזה, היא היתה עולה על כל דבר אחר שעשיתי".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus