בית שערים_הדס פרוש פלאש90

בשבח המחלוקת

social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
7.7.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בלי להתכוון, סיפקה הוועדה אירוניה היסטורית קלה: כמתבקש בפרוטוקול המסודר (ולמרות התנגדותן הפסיבית של מספר מדינות), הוכרז כי ההחלטה נתקבלה "פה אחד" בידי המשתתפים, כלומר, בלי כל מחלוקת. אלא שבית שערים הוא אתר שדווקא מקדש את תרבות המחלוקת"
הגן הלאומי בית שערים נהפך השבוע לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מאחורי הארכאולוגיה מסתתרת המורשת היהודית-התרבותית האמיתית של המקום

ועידת המורשת העולמית של אונסק"ו (ארגון התרבות, המדע והחינוך של האו"ם) הכריזה בתחילת השבוע על הגן הלאומי בבית שערים אשר בגליל התחתון כמקום התשיעי בישראל המוכר כ"אתר מורשת עולמית". כך קיבלו שרידי היישוב היהודי ששגשג במקום בין המאה השנייה והמאה הרביעית לספירה – ובעיקר הנקרופוליס, עיר המתים מרובת מערות הקבורה שלו – אישור לחשיבותם הבינלאומית, וגם תור גדול יותר של תיירים בשירותים של תחנת הדלק הסמוכה לאתר.

 

בלי להתכוון, סיפקה הוועדה אירוניה היסטורית קלה: כמתבקש בפרוטוקול המסודר (ולמרות התנגדותן הפסיבית של כמה מדינות), הוכרז כי ההחלטה נתקבלה "פה אחד" בידי המשתתפים, כלומר, בלי כל מחלוקת. אלא שבית שערים הוא אתר שדווקא מקדש את תרבות המחלוקת. במרכזו עומדת אחוזת הקבר המפוארת של תושב המקום, עורך המשנַה: רבי יהודה הנשיא.

 

המשנה, שנערכה ונחתמה בבית שערים, לא פחדה ממחלוקת; להפך: כל מי שפתח פעם מסכת יודע שלבו של הטקסט הוא התנצחויות בלתי פוסקות בין עמדות הלכתיות שונות. כעורך, רבי (כפי שמכונה לרוב רבי יהודה הנשיא) בחר להשאיר את הוויכוחים על כנם כחלק מהקודקס – עדות ניצחת ומפתיעה לסובלנות רוחנית. ההחלטה של רבי יצרה מורשת תרבותית יוצאת דופן שראוי לזכור עת שמתבוננים בסרקופגים המעוטרים, המאוזוליאום המפוארים ויתר הממצאים הארכאולוגים הממשיים, שבזכותם קיבלה בית שערים את התואר היוקרתי.

 

הרבי בחר במחלוקות

 

כידוע, עצם כתיבת המשנה היה מעשה מהפכני. הקנון היהודי הופרד עד אז בין התורה שבכתב (התנ"ך) ובין התורה שבעל פה: הלכות, מסורות ופרשנויות על התורה שבכתב נאסרו לכתיבה ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן") ועברו מדור לדור בבית מדרשות במתכונות משתנות של שינון.

 

בית שערים הדס פרוש פלאש90
אתר העתיקות בבית שערים שבגליל התחתון (צילום: הדס פרוש, פלאש90)

 

מקובל לראות בפחד שלאחר חורבן בית המקדש השני ובחשש שמא תאבד המסורת ההלכתית את הסיבה העיקרית לכתיבת המשנה, הטקסט הראשון של התורה שבעל פה שנמצא בכתב. עצם ההחלטה להפר את שבועת האי-כתיבה לא היתה פשוטה, וממילא ההתמודדות של רבי יהודה הנשיא עם משימת העריכה היתה מסובכת. כבכל קורפוס שנבנה, עמדה לנגד עיניו השאלה העקרונית: מה נשאר בפנים ומה נותר בחוץ, בידיעה, אולי, שהוא קובע החלטות שישנו את פני העם היהודי.

 

רבי בחר במחלוקות. לא קובץ הלכות ברורות נטולות מרחב פעולה הכריע, אלא דיאלוג שמנוגד לטקסט התנכ"י, המושתת על סמכותם הבלעדית של הנביאים, כמי שזכו להתגלות ישירה מפי האל עצמו. בעולם של התגלויות ישירות אין מחלוקות: אלוהים אחד אומר דבר אחד. מחלוקת בין שני נביאים תוביל בהכרח למסקנה שאחד מהם נביא שקר.

 

חכמי המשנה, לעומת זאת, מציבים את עצמם מראש כפרשנים של הטקסט המקראי. החופש הפרשני נקי מהחוויה המכוננת של ההתגלות: כל חכם ששנה ולמד יכול לדרוש את המסורות בדרכו הוא. בית המדרש, על חילוקי הדעות הרבים והדיאלוג שנוצר בו, נהפך למרכז התרבות היהודית החדשה.

 

הכי רחוק מהרשתות החברתיות

 

כבר במשנה הראשונה במסכת ברכות, המציגה מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע, אנחנו נחשפים לוויכוח הלכתי מלא הנמשך לאורך כל שישה סדרי המשנה. מגוון הדעות השונות נרשם בפרוטוקול, גם לאחר שמתקבלת ההחלטה העקרונית על הלכה אחת מחייבת. יותר מכך: הדעות השונות מובאות גם במקרים שבהם לא נפסקה כלל הלכה כאחד מהצדדים, והשאלות נותרות לעתים בלא הכרעה ברורה.

 

בית הלל ובית שמאי, צמד הווכחנים המשנאיים המפורסמים שהחזיקו בשתי אסכולות פילוסופיות והלכתיות שונות (מקלים ומחמירים, בהתאמה), ניהלו מעל דפי המשנה ויכוח נוקב ולא פשוט אך מכובד. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים", אומרת המשנה במסכת אבות ומפרטת: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

 

מה שמתחיל במשנה ממשיך כמובן גם בגמרא – הטקסט הפרשני על המשנה שעומד עד היום כמרכז הלימוד בעולם הישיבות. רק בימי הביניים ניכר שינוי תפיסה המבקש לחזור להלכה אחת ברורה ונטולת מחלוקות (כמו ב"משנה תורה" של הרמב"ם, או "השולחן ערוך" לרבי יוסף קארו). אבל תרבות המחלוקת היא עדיין אחת מאבני היסוד המרכזיות בלימודי היהדות, ונדמה שנהפכה לאחד מסימני ההיכר של העם היהודי בכלל.

 

במובן הזה, האפשרות לעמוד על דעתך ולהתווכח היא כנראה התרומה המרכזית של בית שערים לתרבות העולמית. רבי יצר פלטפורמה פלורליסטית שמאפשרת לנהל דיון מכובד, גם כאשר אין הסכמה בין הצדדים. ויכוח עקרוני, ממשי, רחוק מאוד מצעקות ה"פופוליטיקה" של דן מרגלית ונסים משעל בטלוויזיה וממשטרת המחשבות של הדיונים ברשתות החברתיות באינטרנט.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus