העתיד כבר כאן: איך הנבואות של דוד אבידן התבררו במבחן הזמן

כפי שציינה פעם מבקרת הספרות רות קרטון-בלום, השפה העברית נראית, לא פעם, כ"מהופנטת על ידי עברה". אין מקום שבו הסברה הזאת ניכרת יותר לעין מאשר בשירה העברית, שבה ביטויים מקראיים ותלמודיים אורבים ברקע, אפילו מאחורי האזכורים הכי בלתי-רצוניים ובלתי-מודעים. דוד אבידן, "המשורר הגלקטי" כפי שתיאר את עצמו, היה מהופנט על ידי העתיד – ובעבודתו הוא ניסה להניע את העברית הספרותית קדימה, תוך כדי שטבע מילים, שיחק במבנים לשוניים ואפילו ניהל דיאלוגים פואטיים עם מחשב. בשל האופי הניסיוני של עבודתו, אבידן כמעט שאינו מוכר בעולם דובר האנגלית. לאחרונה, פורסם באנגלית אוסף של יצירתו תחת השם "איש העתיד" (“Futureman”), המכיל תרגומים מאת ציפי קלר, וכן מספר תרגומים פרי עטו של אבידן עצמו, והוא מהווה הקדמה נהדרת לעבודה של משורר דגול, שמת בשנת 1995. לו היה חי, היה מציין במאי השנה את יום הולדתו ה-84.

 

רוברט פרוסט כתב פעם שהשירה היא "מה שהולך לאיבוד בתרגום". אבידן האמין שההפך הוא הנכון, וטען תחת זאת ש"שירה היא מה שמרוויחים מהמעבר משפה אחת לשפה אחרת; מה שהולך לאיבוד בתרגום – היה מוטב לו היה מסולק גם מהמקור". זו אמירה מוזרה למדי כשהיא יוצאת מפי משורר שהשקיע כל כך הרבה במשחקי שפה – מהסוג הבלתי ניתן לתרגום כמעט. קחו, למשל, את המילה המפורסמת ביותר שטבע אבידן: "אדמילה", שהיא הלחם של המילים העבריות "אדם" ו"מילה". תרגום מילולי שלה לאנגלית – “word-man” – מחמיץ לחלוטין את המוזרות המצלולית של הנאולוגיזם הזה בעברית. לא מדובר רק על החפיפה השנונה של הצליל "מ" המשותף לשתי המילים, אלא גם על העובדה שהמילה "אדמילה" נשמעת גרוטסקית, ומהדהדת איפשהו ברקע את המילה "גודזילה". יש משהו מאוד סלאבי בצליל של המילה – מה שלא לחלוטין מפתיע, בהתחשב באובססיה של אבידן עם המשורר הסובייטי הגדול ולדימיר מיאקובסקי. בנוסף, בעוד ש"אדם" היא כמובן מילה תנ"כית, המאזכרת את סיפור הבריאה, "מילה", במשמעותה הנוכחית, היא מילה מודרנית, וההלחמה של השתיים מרתקת ומעוררת תהודה רבה. אם כן, "אדמילה" היא מפלצת-משורר מחוללת-מילים, שמגיעה אחורה עד לעבר המיתי וקדימה עד לעתיד המומצא. כיום, מילה זו מעטרת את מצבת הקבר של המשורר.

 

 

עוד מילה נהדרת שהמציא אבידן היא "סאדוסמאנטיציזם", מילה שהיא גם הכותרת של שיר שאבידן עצמו תרגם לאנגלית ושמופיע ב"איש העתיד":

 

שטות להאשים אותי בסאדיזם

 

כל מה שאני מנסה לעשות

הוא לדיק במילים עד כדי הכאבה

 

להכאיב אפילו לדיוק עצמו

 

לדיק בהכאבה בלי להתפשר

על חצי-כאב חצי-דיוק

 

מחית כאבנעם עם צבעי-מאכל

 

מינימום אשר לשימור הקהילה

במצבה המינימלי השמור מדי

 

ובכן להנעים

בשבתות וחגים

ולדיק בהנעמה

עד כדי נטרולה

 

באלף בבקר

להתחיל מחדש

 

שיר זה הוא מדיטציה אירונית, עמוסה הומור עצמי, על תהליך הכתיבה של המשורר, ההופך למעין מתכון בישול, תוך כדי שהוא מהרהר בקצרה בקשר בין בלשנות לפוליטיקה, ואז מתפוגג לבסוף לתוך חוסר התקווה של השגרה. השיר "סאדוסמאנטיציזם" הוא לא רק על העינוי שבחיפוש אחר המילה הנכונה לשימוש בשיר – אלא גם על ההנאה שבתהליך. אמת: כל סופר יאשר שהתהליך היצירתי כרוך גם בכאב וגם בתחושת התעלות – אולם מה שאבידן רומז עליו הוא על הממד הפרוורטי של העונג הזה, שאם הוא מתגבר על הכאב, כמו שהחלק האחרון של השיר רומז, הוא עשוי פשוט להיעלם.

 

 

דרך נוספת לפרש את השיר היא לנסות לדמיין מה ההרגשה כשמנסים להיזכר במילה הנכונה, ונאבקים להיזכר מה היא המילה הזו. המילה נמצאת לנו על קצה הלשון, אבל ממאנת להופיע. זו הרגשה מרגיזה מאוד; גירוי שעשוי להפוך עד מהרה לאובססיה. עכשיו דמיינו את התחושה הזאת נמשכת שעה. ימים. תארו לעצמכם חיים שלמים המוקדשים לתחושה הזאת, אפילו כשיודעים שהמילה על קצה הלשון היא בלתי אפשרית, לא באמת קיימת, אולי משום שהשפה והמודעות – אינן רחבות דיין כדי להכיל אותה. העינויים המתוקים האלה הם-הם סאדוסמאנטיציזם. 

 

במובן מסוים, התעניינותו של אבידן ב"עתיד" היא כשלעצמה סוג של סאדוסמאנטיציזם – ניסיון לנחש את מה שחמקמק מיסודו. זהו מרחב דמיוני שבו תקוות אידיאליסטיות מתנגשות עם פחדים-בירושה, בשדה של שפה מומצאת המעורבת בסרקזם.

 

כך למשל, בשיר המדע-בדיוני שלו "שדר מן העתיד", המשורר מבשר על ביקורו של נוסע-בזמן הנושא בשורה בדבר מלחמת העולם השלישית הממשמשת ובאה, ומייעץ למנהיגי האו"ם לערער את מהלך ההיסטוריה – על ידי הקדמת המלחמה. בסופו של דבר, "מתברר כי כל הענין היה / תעלול-פרסומת נועז של חברה יפאנית, / המתכוננת להתחילשוק בהקף המוני  / אלקטרוטלפתורים לשמושוטף". השיר הזה הוא סיכום קצר של עלילת סרט שאבידן ביים, בעל אותה הכותרת. (בנוסף לכתיבת שירים, אבידן היה גם צייר, מחזאי ויוצר סרטים). סרטו הקצר "סקס" אף הוקרן בפסטיבל קאן בשנת 1971.

 

* * *

 

ספרו הראשון של אבידן, "ברזים ערופי שפתיים", יצא בשנת 1954, כשהמחבר היה בין 20 בלבד. הביקורות היו נוקבות. כפי שכותבת החוקרת הישראלית ד"ר ענת ויסמן בהקדמה מאירת העיניים שלה ל"איש העתיד", עבודתו של אבידן בוקרה בחריפות על ש"שמה ללעג ערכים ואידיאלים, וכך חשפה משיכה חולנית לאין, למוות ולכאוס... (ועשתה) שימוש בוטה לרעה בדבר יפה בשירות דבר מכוער וחסר אחריות". ויסמן מפנה למה שכתב המשורר הגדול אהרן שבתאי על התקבלותו של אבידן – בתמצית, שהיתה קשה ופוגענית, וככזאת, היא בדיוק מה ש"המשורר-חדשן קוצר כזר על ראשו". אין ספק שחוסר ההתקבלות ריגש את אבידן, כשם שהוא מרגש כל משורר אוונגרדי.

 

בשנות החמישים עולם השירה הישראלי הושפע רבות משירת המשוררים הרוסיים – שירה בעלת מקצב וחריזה, בעלת רגישות רומנטית או פוליטית. אבל אבידן נמשך דווקא אל המודרניסטים המערביים – הוא רומז בבירור לטי.אס. אליוט, ואפשר בהחלט להשוות בין עבודתו לבין יצירתם של עזרא פאונד, ובמקרים מסוימים, אף לגרטרוד שטיין.

 

באנתולוגיה האנגלית "The modern Hebrew poem itself" ("השיר העברי המודרני עצמו"), מספר עזרא שפייזהנדלר שאבידן התהדר ב"מזג הצעקני שלו", והיה "מורד הן מבחינה פוליטית (הוא אימץ את הקומוניזם) והן מבחינה ספרותית". ואכן, כפי שכתבה לי במייל ציפי קלר, המתרגמת של שירי שאבידן, אבידן היה מבין המשוררים הישראלים אשר, בהשפעת אמנים מערביים, "נטשו את החריזה והשפה הגבוהה לטובת שפת היומיום, שפת הרחוב; משוררים כמו זך, עמיחי, יונה וולך, דליה רביקוביץ ועוד. אפשר לומר שהם היו האוונגרד של השירה של היום, במובן שהם שינו את השירה העברית, אבל לשונית ותמטית, אבידן תמיד הביט אל העתיד, ולמעשה הוא פרץ את השדה כולו בשביל כל המשוררים שבאו אחריו".

 

 

באותם ימים, סיפרה קלר, אבידן לא היה מתערבב עם הסופרים והאמנים שנהגו לשבת בבית הקפה "כסית" בתל אביב, שם שתו והתווכחו לתוך הלילה: "הוא מעולם לא היה חלק מקבוצה. הוא היה מתבודד מטבעו", סיפרה. האסטמה החמורה שלו לא היתה הסיבה היחידה לבידוד של אבידן – הוא גם היה טיפוס שקשה להסתדר איתו.

 

כמתלבש אקסצנטרי, בלט בתל אביב של שנות ה-60-70, שהיתה אז, כפי שמנסחת זאת קלר, "עיירה קטנה ומנומנמת למראה". אפשר רק לדמיין איך הגיבה "העיירה המנומנמת" לשיר שכותרתו "ניסויים בהיסטרייה", יצירה שמשתמשת בחזרתיות באופן שמזכיר את שטיין, מצד אחד, אבל גם טעונה באנרגיה היפנוטית מאולתרת שמזכירה את היצירות של משוררי הביט, בעיקר אלן גינסברג. הנה ההתחלה של השיר:

 

יש אנשים, שאין להם מה להפסיד, יש אנשים

שאין להם. מה

אין להם, מה

אין להם מה להפסיד? יש אנשים,

שיש בהם פצצת-זמן, יש בהם

זמן שעתיד להתפוצץ. מה

יש בהם שעתיד, מה

יש להם להפסיד? ויש, כמובן,

דרכים אחרות לניסוח ההרגשה. נתן, למשל,

להאיט בבת-אחת את גלגל הרפלקסים, ואז לפתע

חוזר הכל אל צורתו הגבישית. הם נראים,

הם שאין להם מה להפסיד, הם נראים, רואים אותם,

אולי אפלו יראו אותם, בדמות צוללת חדישה ביותר, צוללת

שטרם נסתה בעצם, צוללת שלא תנסה בעצם

 

מי הם האנשים שאין להם מה להפסיד, שיש בתוכם פצצת-זמן? האם הם אאוטסיידרים – או אנשים באופן כללי? אמנים? חסרי כול? ישראלים מפוכחים בני דורו של אבידן? השאלות כמו מתבהרות באמצעות הדימוי של הצוללות הנראות-לעין – מכונות עקורות שלעולם לא יועמדו למבחן. אולי השיר הוא על אלה שלא מתגאים ב"לא-כלום" שלהם, בתוהו ובוהו הפנימי שלהם, שאינם לוקחים סיכונים קיומיים או אמנותיים, אלא כמו צפים ולעולם לא צוללים למים העמוקים. נכון, אפשר "להאיט בבת-אחת" – רמז, אולי, לסמים – כדי להעיף מבט בחזון "גבישי". אבל אפשרות אחרת, משתמעת, היא לצלול, כמו צוללת, לתוך החלקים הלא ידועים של העצמי, או של השפה. "ניסויים בהיסטרייה" מהדהד מבחינת צורה את יצירותיהם של משוררי הביט, אך בעוד שהניהיליזם של האחרונים מרוכך על ידי ניצוצות של התעוררות רוחנית ורומנטית, בשירו של אבידן הניהיליזם לחלוטין בלתי מרוכך, ומתאפיין בהומור בוטה וכמעט סדיסטי.

 

בשיר מאוחר יותר, "דו"ח מאולתר על מצב השירה הצעירה בניו-יורק", מהרהר אבידן במשוררים אמריקאים איקוניים – ביניהם גינסברג – עם מידה של בוז. תוך כדי שהוא לועג לסצנת השירה הניו-יורקית בכללותה, אבידן מבחין שבניו-יורק, רק משוררים באים להופעות של משוררים אחרים, וקהל הקוראים הולך ומידלדל. אוסף השירים שלו, הוא מציין, "נמכר באלפי עתקים, ורב / משוררי מאנהטן – אפילו הידועים – מוכרים מאות עתקים / בלבד, ואפלו חלק מהמלגות האמריקניות אני מצליח איכשהו / לקחת מהם". הוא מתרברב באופן שבלא ספק חוצה את גבול הטעם הטוב, אבל בה בעת, קשה שלא להזדהות עם משורר שנאבק רוב חייו כאאוטסיידר, והחל להידרדר נפשית וגופנית כבר בסוף שנות הארבעים שלו. כפי שכתבה לי קלר במייל, "הוא לא הזדקן טוב, כל הפרסונה שלו סבבה סביב נעורים, והגיל לא הלם אותו. מה גם שמגיל צעיר הוא היה מזריק לעצמו זריקות בשל המצב החמור של האסטמה שלו, ובנקודה מסוימת הוא גם התחיל לקחת כל מיני כדורים, אפרים ודאונרים".

 

אף על פי שבשנת 1993 זכה אבידן בפרס ביאליק היוקרתי לשירה, שנתיים מאוחר יותר, כשנמצא ללא רוח חיים בדירתו בתל אביב, והוא בן 61, הוא מת "לבד, חולה וחסר כל", כפי שכתבה ויסמן בהקדמה שלה.

 

בסוף השיר "ניסויים בהיסטרייה" מבקש המשורר:

... זכרי אותי לטובה, הזכירי

אותי לטובה בבקר האחר, כאשר אתעורר מחדש

אל תוך הקצב הרצחני, הבלתי-מציאותי, של ההתרשמיות,

שלו אני משעבד, כנראה, ללא תקנה

 

האם מדובר ברמז אפל לחיים שלאחר המוות וללידה מחדש, או שאבידן מתייחס כאן למורשת הפואטית שמשאיר אחריו אדם? האם השורות עוסקות בתרגום לשפה חדשה? או שמא בהיות רדוף לנצח על ידי חלומות בלתי-שפויים על העתיד, עסוק בלהמציא את עצמך מחדש עד אין קץ?   

* ג'ייק מרמר הוא מבקר השירה של מגזין טאבלט

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6