קיטי היקרה, כיצד נהפכתי לפנים המנחמות של השואה?

"אנה פרנק, היומן הגרפי" של הצמד ארי פולמן ודוד פולונסקי היא יצירה יפהפייה, אבל היא אינה מאפשרת את מה שהפך אותם לקולנוענים כה חשובים: היכולת לייצג אובדן אחיזה מוחלט

מי שחיכה לשיתוף פעולה נוסף בין הבמאי ארי פולמן למאייר דוד פולונסקי, יוצרי הסרטים "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים", קיבל עכשיו את "אנה פרנק, היומן הגרפי". הדימויים היפים ביותר ביומן קשורים לאובדן אחיזה בקרקע: אנה שוכבת על מיטתה, ומיטתה מרחפת בין פרצופים מפלצתיים חבושי קסדות, בתוך מסך עשן ורוד-אדום; אנה נופלת מתוך חלום פרחוני ורוד לעבר כידונים שלוחים של המוני חיילים-רובוטים; אנה ואנשי המחבוא עומדים על הענן הלבן היחיד בתוך חשרת עננים חומים-בוציים; אנשי המחבוא עומדים על שולחן האוכל ומסתכלים באירועי ה"די דיי" (יום השנה לפלישה לנורמנדי). השולחן, המכוסה בשעוונית, עומד-מרחף על יבשת אירופה עכורת הצבעים.

 

הספר, שיצא בהוצאת דביר, הוא העיבוד ליצירה גרפית הראשון והיחיד של היומן שאושר בידי קרן אנה פרנק. בשנה הקרובה ייצא בשפות נוספות. פרסומו הוא הצעד הראשון בפרויקט, ששיאו הוא סרט האנימציה של פולמן ופולונסקי, הצפוי לעלות לאקרנים ב-2020.

 

זהו ספר יפהפה ולא נטול בעיות. הקטעים שבהם מתוארת סקרנותה המינית של פרנק נהדרים, והמציאות הפיזית שבה היא חיה ברורה מאוד, בעיקר בזכות כמה איורים אינפוגרפיים. פלטת הצבעים שמתארת את חיי השגרה במחבוא היא פלטת צבעים שמחה, מוצפת צהוב, תכלת, ורוד – דבר לא-מאיים, לפחות לא ברמה של סכנת חיים.

 

ועם זאת, מדי פעם בפעם מושתל איור מסוג אחר: אלה איורים שמתארים את סיוטי הלילה של אנה, את הפחדים שלה או ידיעות על העולם שמחוץ למחבוא, וצבעיהם כחולים-חומים. שילובם בתוך עמוד אחד נעשה באופן חכם. למשל: בציור אחד אנה מדמיינת תהלוכה צבעונית עם הנסיכה ג'וליאנה ובתה התינוקת, ובציור שמתחתיו, שמתאר את מחשבותיה בלילה, מיטתה מרחפת מעל עולם זוועתי.

 

קריאה נוספת: האם הנצחת השואה "צועדת עם הזמן"?

 

ועם זאת אין ביומן הגרפי, ואולי לא יכול להיות, הרכיב שהופך את הצמד פולמן-פולונסקי ליוצרי הקולנוע החשובים והייחודיים בישראל. למה? אולי כי הוא אינו רק תוצר של שיתוף הפעולה בין שניהם, אלא גם תוצר של הנאמנות המתחייבת ליומן המקורי ולספונסרים של הפרויקט, אנשי קרן אנה פרנק. ככזה, היומן הוא פחות ממה שפולמן ופולונסקי הראו שהם מסוגלים לעשות יחד על הבד: לאבד אחיזה ולייצג את הנפילה. 

 


עטיפת הספר

 

 

אין היום בישראל יוצרי קולנוע שגרעין היצירה שלהם סובב באופן יסודי ועמוק כל כך סביב אובדן אחיזה בקרקע. ומאחר שאובדן האחיזה בקרקע הוא הממד הכי המוכחש של הישראליות (או הכי מוצהר – תלוי את מי שואלים), אין היום יוצרים חשובים כמו הצמד הזה. אף על פי שבתחילת התהליך, כשקרן אנה פרנק פנתה לפולמן ופולונסקי וביקשה מהם ליצור עיבוד גרפי ליומן, השניים השיבו בשלילה, הדו-קוטביות בסיפורה של אנה פרנק מתאימה להם כמו כפפה ליד.

 

רשימות מסף התהום

 

יומנה של אנה פרנק נהפך לסמל בינלאומי של השואה כי בסופו של דבר, הוא טקסט שמגונן מפני השואה. כתבה אותו נערה צעירה, משכילה ומצחיקה ממשפחה אמידה שחולמת על כוכבי קולנוע ועל שופינג. הוא מתרחש במקום סגור ומפחיד וא-נורמלי, אבל לא בבית מטבחיים. יש בו נקודות אחיזה.

 

מצד שני, היומן ניצב תמיד על סף תהום. הוא מסתיים רגע לפני בית המטבחיים, רגע אובדן האחיזה הגדול. שבעה חודשים עברו מרגע לכידתה של פרנק ועד מותה מטיפוס בברגן בלזן. שבעת החודשים האלה מוכחשים ברמה תרבותית וסימבולית. הסרטים התיעודיים, המחקרים והספרים שנכתבו על שבעת החודשים האלה נקראים ונצפים בידי סקרנים בלבד. אחד מהם, הסרט התיעודי ההולנדי "שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק", מורכב מעדויותהן של שמונה מכרות שפגשו את פרנק ואת אחותה מרגו במחנות. מקצתן היו עדות למותה. זהו סרט מפחיד עד מוות שאינו חוסך ביובשנותו העקשנית שום פרט על בדידות ועל אנונימיות.

 

מוגנותו של היומן הפכה אותו לנגיש מאוד, אבל גם לממלכתי במידה בלתי-אפשרית. בלתי-אפשרית כל כך, עד שכמעט כל מחווה עכשווית מפורסמת כלפיה נראית ונשמעת כמו שיבוש של תקינות, כמו פליטת פה פרוידיאנית, במובן הפופוליסטי שלה. רק באוקטובר האחרון פורסמו בזאת אחר זאת שלוש מחוות עקומות לכבודה: אתר תחפושות אמריקאי מכר "תחפושת אנה פרנק לילדות" לרגל ליל כל הקדושים; הראפר קסאן פרנק קעקע את פרצופה על לחיו; חברת הרכבות הגרמנית הלאומית, שהוקמה – כמו רוב החברות הלאומיות של גרמניה – על תשתית חברה לאומית שהיתה מעורבת בהשמדה, הודיעה כי תשיק את "קו אנה פרנק".

 

אלה הן מחוות הוקרה. לעומתן, הפלג הקיצוני של אוהדי קבוצת הכדורגל האיטלקית "לאציו" פיזר ביציעי האיצטדיון אולימפיקו ברומא סטיקרים של אנה פרנק לבושה במדי היריבה השנואה, רומא, שלה יש אוהדים יהודים רבים. האירוע היה פחות מעניין מההתפתלויות הממלכתיות סביבו: התאחדות הכדורגל האיטלקית החליטה לקרוא קטע מיומנה של אנה פרנק לפני כל משחק במחזור הקרוב, ונשיא לאציו, קלאודיו לוטיטו, הודיע שהקבוצה תשלח בכל שנה 200 צעירים לביקור לימודי במחנה הריכוז אושוויץ; וזה פחות או יותר כמו לכתוב בגיר מאה פעמים על הלוח, "יותר לא אהיה אנטישמי".

 

 


מתוך הספר (צילום: יח"צ)

 

 

בשנתיים הקרובות יעבדו פולמן ופולונסקי על סרט אנימציה באורך מלא, כאמור, שייקרא "איפה אנה פרנק?". גיבורתו היא "קיטי", החברה הדמיונית שאליה ממענת אנה את כתביה ביומן. קיטי מתעוררת בוקר אחד בעולם של ימינו ויוצאת לחפש את אנה. גם הסרט הזה יעקוב אחר שבעת החודשים האחרונים לחייה של פרנק, וכך יהפוך לתחנה נוספת בדרך שעושה פולמן כדי לתאר אובדן אחיזה.

 

ייצוגים של אובדן אחיזה

 

פולמן נאמן לא רק לתכנים של אובדן אחיזה, אלא גם לייצוג התרבותי שלה, שנולד עם תנועות הדאדא והסוריאליזם. הסוריאליסטים חקרו את הלא-מודע כי האמינו שאין חשוב מכך כדי להבין את ההוויה האנושית. לפני שייסד את התנועה הסוריאליסטית, אנדרה ברטון למד רפואה ועבד כנושא אלונקות בקרבות מלחמת העולם הראשונה. במקומות האלה הוא החל להתעניין במצבים פסיכיאטריים כמו היסטריה ופסיכוזה.

 

לא מעט מתמודדי נפש רואים הקבלה בין אובדן האחיזה שלהם לסוריאליזם. בפורום תמיכה לסובלים מחרדה חברתית (Social Anxiety Support), למשל, כותב אדם המציג את עצמו כסכיזופרן שחווה לפעמים אפיזודות פסיכוטיות ופרה-פסיכוטיות: "לפני כחודש כמעט אשפזתי את עצמי כי כל דבר עשה עליי רושם סוריאליסטי. הכול אמנם נראה נורמלי לחלוטין, אבל החוויה היא כאילו שזה ציור של פיקאסו. בכל מקרה, עליתי במדרגות, והסוריאליזם חזר. אני תוהה אם אנשים אחרים שחוו פסיכוזה יודעים על מה אני מדבר. על הסוריאליזם המוזר הזה, כשהדברים נראים לא-אמיתיים אף על פי שהם אמיתיים".

 

ב"ואלס עם באשיר" של פולמן ופולונסקי יש ניסיון רציני ראשון לייצג את רגעי הפסיכוזה, שבמהלכם "דברים נראים לא-אמיתיים אף על פי שהם אמיתיים". זה סרט נפלא, אבל הוא עדיין נאחז בדפוס עלילה מוכר של חשיפת אירוע טראומתי. "כנס העתידנים", שבא אחריו, היה נועז יותר, ולכן שלם פחות. "שטחים" עצומים ממנו איבדו אחיזה.

 

"כנס העתידנים", טריילר

 

יש הבדל עדין ומהותי בין אובדן האחיזה של פולונסקי, שעלה מברית המועצות, לזה של פולמן, הצבר. פולונסקי בא ממסורת אמנותית שבה קדושים עוזבים את הקרקע ועולים לשמים כדי להתאחד עם האל. הם זונחים את הקרקע אחרי שתהליך חיפושם את עצמם הסתיים. לעומת זאת, אצל פולמן, באובדן הקרקע יש שבר ונפילה; אין בו אקט אמוני, ונפילתה של אנה אינה נפילתו של איוב. נפילה כזאת אי-אפשר להביס, אלא רק לנסות להכחישה. כל המופעים הישראליים של חרדת אובדן האחיזה בקרקע, הפיזיים והרגשיים, קשורים בה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי