"זה מצחיק כי זה אמיתי": מה הופך את הספרות היידית למצחיקה כל כך
"זה מצחיק כי זה אמיתי": מה הופך את הספרות היידית למצחיקה כל כך
social
facebook whatsup email tweeter
דארה הורן, מגזין "טאבלט" //
15.1.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"להיבט המדכא הזה בספרות היידית יש מקור עמוק וקדום, אפילו יותר מקורותיהם של יהודי אירופה: המסורת היהודית היא מלכתחילה בעלת יחס ספקני לאמנות, ולפיכך, ההומור של הספרות היידית מכוון כלפי התפיסה שהספרות ניחנת בכוחות גואלים"
"רוב הבדיחות בספר רציניות לחלוטין. כזאת, לדוגמה, הבדיחה שבבטלון, עירם של בנימין וסנדריל, נהוג לומר שאין זה משנה איך מתחילה רכילות, סופה במותו של מישהו; ואין זה משנה על מה ידברו, סופו של מחיר הבשר לעלות. וזה מצחיק כי זה אמיתי"
הספרות היידית היא מעין תמונת ראי של הנרטיב המערבי-נוצרי הקלאסי: במקום גיבורים מקסימים הזוכים באהבה ובחסד, אצל מנדלי מוכר ספרים ודומיו הדמויות מוצאות רק אבדון. הסיבה לכך עמוקה, ושורשיה טמונים במסורת היהודית. "מסעות בנימין השלישי" כמשל

אלו שאינם מכירים לעומק את הספרות היידית נוטים לקשר אותה, בדרך כלל, להומור. אולם לאמיתו של דבר, רוב הספרות היידית אינה מצחיקה במיוחד, וגם אם כן, אז במין אופן איום: עלילות קומיות שבהן אנשים סובלים באופן נוראי או מתים באופן נוראי. אפילו שלום עליכם, שהסיפורים האופטימיים שלו על אודות טוביה החולב היו ההשראה ל"כנר על הגג" האופטימי, מתאים לדפוס הנדון: במקור גולדה ומוטל מתים שניהם, ושפרינצה מטביעה את עצמה. מובן שההתרחשויות הללו לא מצאו את דרכן למחזה על בסיס הספר אשר הוצג במשך שנים בברודוויי. אם תרצו, זו קומדיה אנטי-קתרטית; היפוך של הנרטיב הקומי המערבי-נוצרי שבו גיבורים מקסימים מוצאים אהבה וחסד. עמיתיהם היידיים מוצאים, תחת זאת, רק אבדון, ואז עוד קצת אבדון.  

 

להיבט המדכא הזה בספרות היידית יש מקור עמוק וקדום, אפילו יותר מקורותיהם של יהודי אירופה: המסורת היהודית היא מלכתחילה בעלת יחס ספקני לאמנות, ולפיכך, ההומור של הספרות היידית מכוון כלפי התפיסה שהספרות ניחנת בכוחות גואלים.

 

קריאה נוספת: גיבורים יהודים המצויים במשבר הקשור לזהות או להיסטוריה היהודית הם מחזה שכיח בסרטים אמריקאים

 

"דון קיחוטה היהודי"

 

חִשבו לדוגמה על אחד הספרים המכוננים של הספרות היידית המודרנית, "מסעות בנימין השלישי", מאת מנדלי מוכר ספרים – פרודיה על ספרי מסע עבריים קלאסיים המתארים את מסעותיהם של סוחרים יהודים ברחבי העולם הימי-ביניימי. או, כפי שהכותרת של התרגום הרוסי של הספר מודיעה, "דון קיחוטה היהודי".

 

מנדלי מוכר ספרים הוא הפסבדונים – או ליתר דיוק הפרסונה - שכן הוא מופיע לעתים קרובות כדמות, של שלום יעקב אברמוביץ' (1836-1917), אדם שהביוגרפיה שלו בלתי-מתקבלת על הדעת, אפילו במונחים של בדיון ספרותי. אברמוביץ' היה ילד פלא שביכולתו לזהות מהיכן כל מילה בתלמוד לקוחה. כנער צעיר בשטעטל בלארוסי, הוא התייתם מאביו ויצא לחפש את מזלו באוקראינה, אך עד מהרה נחטף בידי כנופית פושעים. עם הזמן מנהיג הכנופיה נהג להציג את אברמוביץ' כבנו הגאון, כחלק מתרמית שנועדה לגרום למשפחות עשירות להשיא לאברמוביץ' את בנותיהן. לאחר איסוף הנדוניה, הכנופיה היתה נעלמת מהעיר, רק כדי לחזור על התעלול הזה בעיר הבאה.

 

סצנת הפתיחה של "יהודי טוב" של האחים כהן, המושפעת מהספרות היידית:

 

לאחר שעזב אברמוביץ' את הכנופיה והתחתן "על אמת", הוא בילה עשרות שנים בעוני מרוד, אולם לבסוף נהיה למייסד הספרות היידית המודרנית והספרות העברית המודרנית. עבודותיו המוקדמות היו סאטירות על קהילות יהודיות מושחתות שהניעה אותן התקווה לרפורמה.

 

אברמוביץ' האמין בתחילה שההתבוללות תחסל את האנטישמיות; הפוגרום האכזרי של 1871 באודסה, עיר קוסמופוליטית ובה אוכלוסייה יהודית מתבוללת, שינה את דעתו. הרומנים המאוחרים שלו הם יצירות אבסורדיות באופן עמוק שמציגות את יהודי אירופה כלכודים במעגל של נאיביות ואבדון. ולא במקרה, הם גם קורעים מצחוק.

 

"כלום העולם ביקש זאת מידם?"

 

הנובלה "מסעות בנימין השלישי" (כל הציטוטים מהמהדורה העברית בהוצאת דביר, תש"י; שם המתרגם לא צוין) עוסקת בזוג כסילים מהשטעטל שמחליטים לנסוע לארץ המובטחת, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של דבר מסתובבים סביב הבלוק. בדומה לדון קיחוטה, הגיבור הכסיל שלנו, בנימין, נעשה משוגע בגלל ספרים – במקרה שלו, ספרי מסע ימי-ביניימיים לארץ ישראל. סנצ'ו פנשה שלו הוא סנדריל, לוזר שאשתו מרבה להכותו.

 

סנדריל רוצה להימלט מהאלימות, ואילו בנימין מושפע מאשליה פרוטו-ציונית; שני המניעים, שהם המנועים התאומים של ההיסטוריה היהודית המודרנית, מושמים ללעג. כשהם יוצאים ל"משלחת" שלהם – שמתחילה, איך לא, בטחנת הרוח של העיר – רק סנדריל חושב לארוז צידה לדרך. "שבחי ירושלים", הספר שמביא בנימין, משמשת על תקן מפה. כפי שהוא אומר לסנדריל, "אתה החומר – עסקיך במזונות, ואני טרוד ועושה ברוחי". סנדריל התם מאושר, והשניים יוצאים לדרך.

 

כמחצית מההומור שבספר הוא הפרודיה של אברמוביץ' על העוני הקיצוני של השטעטל ותושביו המושפלים, שאותם הוא מצייר כאילו תיאר את נפלאות המזרח הקדום. על עיר מתפוררת אחת מכריז בנימין שצורתם של הבניינים בה "משונה מאוד, כצורת הבניינים בימי קדם". פרק שלם מוקדש לתיאור סוגי הזבל השונים הזורמים לתוך ביצה מקומית. גם האנשים זוכים לתיאורים אנתרופולוגיים: "בצלמונה – כך בנימין אומר – יש קהלה גדולה של יהודים... אלא שהם אספסוף פליטים, מקובצים משבטים שונים, מפני שדעותיהם משונות וכל אחד בריה בפני עצמה, ואילו האחד שיפול אין שני להקימו, אפילו אם ימות לעיניו".

 

מסעות_בנימין_השלישי_-_עם_עובד
עטיפת הספר המתורגם

 

מדי פעם בפעם עובר אברמוביץ' לסגנון הסלפסטיק או הבורלסק, למשל כאשר סנדריל מופיע לבוש בשמלתה של אשתו, או כאשר בנימין החולם מתוודה בפני פרה. אבל רוב הבדיחות בספר רציניות לחלוטין.

 

כזאת, לדוגמה, הבדיחה שבבטלון, עירם של בנימין וסנדריל, נהוג לומר שאין זה משנה איך מתחילה רכילות - סופה במותו של מישהו; ואין זה משנה על מה ידברו - סופו של מחיר הבשר לעלות. המספר ממשיך ומהגג שכך מסבירים את קיומם של המוות והמסים בעולם, שתי תופעות שרק כופר יערער על אמיתותן; ואולם, הראשונה היא נחלת הכול, ואילו השאלה למה רק היהודים צריכים לשלם מסים נותרת בגדר תעלומה בלתי-מוסברת. כמו כל הבדיחות של אברמוביץ', זה מצחיק כי זה אמיתי: ברוסיה הצארית הוטל על היהודים מס קבוצתי באמצעות תעריפים שערורייתיים על בשר כשר וצורות אחרות של סחטנות.

 

בדיחה נוספת תופסת את האבסורדיות של החיים היהודיים וגורמת להומור להיעשות מיותר כמעט. כאשר סנדריל תוהה מי ביקש מבנימין לצאת למסע שלו, תשובתו של בנימין הזויה תחילה, ואז רציונלית להחריד: "ואלכסנדר מוקדון – לגלג עליו בנימין ואמר – כלום היה העולם מבקש אותו שילך לאינדיא ויעשה שם מלחמות? וכל אותם הנוסעים הללו אצלנו היהודים, כלום העולם ביקש זאת מידם?".

 

תערובת של קומדיה ואימה

 

אבל התערובת הגדולה ביותר של קומדיה ואימה מגיעה כאשר בנימין וסנדריל נחטפים ונמכרים לצבא הרוסי – הונאה נפוצה באמצע המאה התשע-עשרה, שבה יהודים עשירים היו משלמים לפושעים כדי לחטוף צעירים יהודים כדי למלא מכסות גיוס. כשזקניהם ופאותיהם מגולחים, מבינים גיבורינו שהם עומדים להיעשות בשר תותחים. כפי שמציין בנימין בפני סנדריל, "אדרבה, סנדריל, אמור בעצמך, בהן-יהודי שלך, באם שיבוא השונא, חס ושלום, כלום תהא ביד שני פולימיסטים כמותנו לעמוד כנגדו? ... אדרבה, הוא עוד יתפוס בך, ומאושר תהיה אם תתמלט בעור שניך. האמין לי, סנדריל, כפי שאני רואה הרי אני ואתה שנינו מיותרים אנו כאן, והם בעצמם מתאווים בלבם להפטר ממנו". הצבא, לעומת זאת, חולק עליהם; כאשר בנימין וסנדריל מנסים לחזור למסע שלהם, הם מושלכים לכלא בגין עריקה.

 

בבית המשפט הצבאי, בנימין מגן על עצמו: "לחטוף בני אדם ולמכרם לשוק בפרסיה מותר, ואם הם מבקשים להינצל חושבים להם דבר זה לעוון! ... אנו מוסרים לכם מודעה, שלא ידענו מתכסיסי-מלחמה כלום, לא ידענו ואין אנו רוצים לידע. אנו, ברוך-השם, בעלי-נשים אנו, דעתנו פנויה לדברים אחרים ואין לנו לא פנאי ולא רצון להתעסק בדברים בטלים האלו, שאין להם תפיסה כלל במוחנו. ואם כן למה זה אנו לכם? כמדומני, שטובת עצמכם דורשת מכם להפטר ממנו".

 

המילים הללו, השפויות ביותר של בנימין, יכולות לשמש סיכום של אלפי שנות היסטוריה יהודית באירופה. מה שקורה אחר כך הוא אפוא צפוי: בית המשפט הצבאי מתגלה כבדיקה רפואית המשחררת את בנימין ואת סנדריל מהשירות הצבאי על בסיס אי-שפיות.   

 

דון קיחוטה המקורי הסתיים כשהגיבור מחלים ומתכחש לאשליותיו, אולם בגרסה היהודית איש אינו מתכחש לאשליותיו אי-פעם. במקום זאת, אברמוביץ' מבטיח לנו ספר המשך שימשיך את מסעו של בנימין לארץ המובטחת – הבטחה שכעבור כמה דורות מתממשת אצל רבים מאלה שברחו מחיי השטעטל. וגם כאן, זה מצחיק כי זה אמיתי.

 

* דארה הורן היא המחברת עטורת הפרסים של ארבעה רומנים. ספרה האחרון נקרא "A guide to the perplexed" ("מורה נבוכים").

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus