פוקימון באושוויץ

תנו לילדים לשחק פוקימון גו באושוויץ

social
facebook whatsup email tweeter
ליאל ליבוביץ', מגזין "טאבלט" //
7.8.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הדרישה להיות עצובים על פי פקודה היא דכאנית. זו הסיבה שרבים מאיתנו לא יכולים לעצור את פרץ הצחוק שמשתלט ברגע שמתחילה הדממה – פתאום אנחנו נזכרים בדבר המצחיק ביותר שאי פעם שמענו. כשמפצירים בחיים להשתחוות בפני המוות, הם מוצאים דרך להגיח החוצה"
הילדים ששיחקו "פוקימון גו" באושוויץ דווקא הפגינו יראת כבוד כלפי המקום. נשמע כמו מסקנה מעצבנת? אם כן, נסו לשאול את עצמכם מדוע כל הליכה למוזיאון חינוכי מסתיימת בכישלון ולמה ילדים מתעקשים לצחוק דווקא בצפירה

בין שלל הסממנים לכך שהציוויליזציה שלנו דוהרת לתהום, התרגשו סוחרי השערוריות לדווח שהמוני חבר'ה צעירים שוב התנהגו באופן דקדנטי ומושחת. והפעם – משום שהעזו לשחק את משחק המציאות-הרבודה הפופולרי "פוקימון גו" באתרים מקודשים, ובהם אושוויץ. אוי אוי אוי, הילדים של היום! ואולם, זהו עוד מקרה שבו הנורות העמומות שאנו סומכים עליהן שיאירו את תרבותנו מפרשות את המציאות בצורה שגויה: לשחק משחק וידאו במחנה-מוות מעיד דווקא על יראת כבוד, שלא לומר בריאות נפשית.  

 

כדי להבין את המסקנה המעצבנת הזאת, שווה להתעכב על התובנות של יוהן האוזינחה. שלטון האימים הנאצי לא היה זר להאוזינחה – הוא בילה את שלוש השנים האחרונות של חייו במחנה ריכוז, לאחר שהתעמת עם הרייך השלישי ועם זוועותיו. כיום ההיסטוריון ההולנדי זכור בעיקר כמחבר של "האדם המשחק", שעדיין נחשב לספר המשמעותי ביותר שנכתב על הדחף אנושי לשחק. זהו ספר קטן ומפתיע, ולו בשל העובדה שהוא מצליח לגבָּות את תובנותיו באמצעות רשימה ממצה של דוגמאות שנשאבו מתרבויות ומתקופות שונות. בלב החיבור עומדת טענה רדיקלית: המשחק קדם לתרבות.

 

קריאה נוספת: המאסה היא הכחשת השואה החדשה | יותם יזרעאלי 

 

האדם הקדמון, האמין האוזינחה, יצא מהמערה שלו, הרים את מבטו אל השמים והרגיש את ההלם של המוזר. מדוע היו השמים חשוכים ברגע אחד ובוהקים ברגע אחר? למה מים לעתים טפטפו מהשמים ולעתים לא? מה גרם לעולם להתקרר ומה חימם אותו בחזרה? האדם לא ידע. ודעת היא בדיוק הדבר שאליו השתוקק: "היכולת וההעזה", כתב האוזינחה, "בגדר כוח הן בעיני האדם הקדמון, ואילו הדעת כוח של קסם היא. באמת כל דעת דעת-קודש היא לו, חכמת קסמים נסתרת. שהרי בשבילו קשורה כל דעת בלא מיצוע בגופם של סדרי-בראשית" (מתוך "האדם המשחק", בתרגום: שמואל מוהליבר, הוצאת ביאליק).

 

ומה אפשר לעשות כשיודעים מעט? תשאלו כל ילדה בת חמש, והיא תענה לכם שצריך פשוט להמציא חוקים משלכם. האדם הקדמון, טען האוזינחה, עשה בדיוק את הדבר הזה: חוסר היכולת לפענח את המסתורין של היקום הוביל אותו לפתח משחקים מורכבים עם מערכות מדויקות של כללים שהוא יכול היה להבין ובהם יכול היה לשלוט, וכך הוא יצר לעצמו רגעים קטנים של שלמות בתוך עולם בלתי-מושלם באופן עמוק. המשחק, סיכם האוזינחה, לא היה מימטי – כלומר, אינו חיקוי של הסדר הטבעי של העולם החיצוני הנצפה – אלא מתטי (Methectic), כלומר, אמצעי ליצירת סדר באמצעות השלכת דפוסים על המציאות. "התרבות היתה בראשיתה צורה של משחק", הוא כתב, "היא משמשת דבר משחק מתחילתה, ואף עיסוק שבא לשם סיפוק צורכי הגוף, כגון הציד, נוטה אף הוא ללבוש בחברה הקדומה צורת-משחק" (עמ' 78).

 

הניצחון האמיתי על הנאצים

 

מוגזם כנראה לטעון שהילדים החורשים את כדור הארץ בחיפוש אחר הפוקימונים פידג'י, סקווירטל וצ'רמנדר עוסקים בבניית תרבות רצינית, אבל גם לא הוגן להתייחס אליהם כאל עובדי אלילים מעוררי בוז המחללים את האתרים המקודשים של הציוויליזציה באמצעות הפיכתם לזירות של משחקי וידאו למיניהם. אם אי-פעם שיחקתם משחק כלשהו במסירות רבה כמו שרוב שחקני ה"פוקימון גו" מפגינים, אתם ודאי מכירים את הרטט המיסטי שאוחז בכם למשך כמה שעות; אותה תחושה משכרת שהעולם עשוי להית קצת גדול יותר וקסום יותר ממה שחשבתם בעבר. פרץ של ביטחון שרק אתם יכולים להשיב את הגורל למסלולו. התחושה הזאת היא הסיבה שבעטיה אהבנו מאז ומתמיד לשחק משחקים; היא גם בדיוק הדבר שכה חסר במוזיאוני שואה, בבתי קברות, באנדרטאות לאומיות ובשאר מקומות מקודשים, אתרים שבהם, לטענת הטרחנים, יש לאסור על אנשים לשחק משחקים כמו "פוקימון גו".

 

פוקימון אושוויץ
הרטט המיסטי שאוחז בנו במשך כמה שעות (תצלום: תינקסטוק)

 

   

הסיבה לחוסר ההתאמה הזאת ברורה למדי. תפקידם של מוזיאונים ואנדרטאות הוא לקדש את העבר; ואילו משחקים הם סביבות המורכבות אך ורק מההווה. במשחק, הזמן הוא תמיד עכשיו, ובניגוד למוזיאונים ולאנדרטאות, משחקים אינם מציעים איזו נקודה ארכימדית חיצונית שממנה ניתן לראות הדברים ממרחק, אלא יוצרים מעורבות רגשית מתמשכת שהופכת רפלקסיה מכל סוג לבלתי אפשרית. המשחק, כמו הטקס, גורם לנו לאבד תחושה של מי אנחנו ומה אנחנו עושים. הוא מכניס אותנו למצב מנטלי שונה שמחלחל החוצה וכופה את עצמו על העולם סביבנו.  

 

וזו בדיוק הסיבה שבגללה כדאי לשחק "פוקימון גו" באושוויץ, או בכל מקום אחר. כשם שכל מי שאי פעם ראה את פניהם האדישות של ילדים שנגררו למוזיאון חינוכי יכול להעיד, מעטות החוויות שהן מייאשות יותר מאשר יראת הכבוד המאולצת שמצפים מאיתנו להפגין בכניסה לאתר להנצחת זוועה כלשהי מהעבר הרחוק. אז מה אם השמש זורחת והיום משגע והילדה שאתה אוהב הרגע קרצה אליך? זהו אושוויץ, בני, וברגע שאתה נכנס בשערי הברזל שלו, עליך להרגיש את העצב המתבקש.

 

או ש... הדרישה להיות עצובים על פי פקודה היא דכאנית. זו הסיבה שרבים מאיתנו לא יכולים לעצור את פרץ הצחוק שמשתלט ברגע שמתחילה דממה – פתאום אנחנו נזכרים בדבר המצחיק ביותר שאי פעם שמענו. כשמפצירים בחיים להשתחוות בפני המוות, הם מוצאים דרך להגיח החוצה.

 

תנו לאותם ילדים לשחק את המשחקים שלהם, לא אפילו באושוויץ, אלא בעיקר שם. תנו להם להרגיש שוב את הקסם שהאוזינחה דיבר עליו. הרי הם בכל מקרה לא יוכלו להפיק היגיון מאושוויץ; הם בכל מקרה לא יוכלו לתפוס מה הוביל לברוטליות כזו; הם בכל מקרה לא יוכלו להבין את הרציונל שעומד מאחורי שנאה כזו. לעומת זאת, הם כן יכולים לתפוס ג'יגליפאף ולהרגיש בפרץ של חיות משתרבב מבעד לתאים המחניקים של מפעל המוות. וזה לא עניין של מה בכך; זו עדות משמעותית לאותו החוסן בדיוק שהנאצים ניסו לכבות בשקיקה חסרת תוחלת. ככלות הכול, היכן טוב יותר להודות בכך שלעולם לא תהיה לנו ידיעה אמיתית מאשר באושוויץ, והיכן טוב יותר להכריז שתמיד יהיו לנו משחקים מעולים?  

 

* ליאל ליבוביץ' הוא כותב בכיר בטאבלט

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus