עת לתפור

בסוף שבוע אחד לפני כמה שנים, כשהבת של נינה קיסילוב חזרה מהצבא, הבחינה האם כי דבר מה אינו כשורה. "אמרתי לה מיד, 'תסתובבי, אני רוצה לראות'. הסתכלתי על התווית של החולצה שלה, וכמובן, לא טעיתי. לפי שנת הייצור, זו לא היתה חולצה שלנו. כבר כשהיא נכנסה הביתה ראיתי, לפי התפרים, שלא אפשרי שזו חולצה שיצאה מעצמאות. מהמפעל שלנו יוצאות רק חולצות טיפ-טופ, ותפרים כאלה לא יעברו אצלנו. התפרים זה החלק הכי חשוב בבגד. גם אם תיקח את חומר הגלם הכי טוב והתפרים בין החלקים לא יהיו חזקים, נכוני
ויפים, זה לא שווה שום דבר. הכול יתפרק".

קיסילוב, שמעולם לא היה אדם מנחש כי זה עתה מלאו לה 60 שנה ושאחת מנכדותיה כבר בת 20 היא, הגיעה לישראל בסוף שנות ה-90. במוסקבה עבדה במפעל של מיקרו-אלקטרוניקה, בישראל התמקמה מיד ליד קרובי משפחתה במצפה רמון, ומאז היא עובדת במתפרת עצמאות. באחרונה מינה אותה המנהל איציק ברגר לאחראית על קו הייצור. התפקיד הבכיר לא ימנע ממנה, בעת הצורך, להתיישב ליד אחת מ-40 מכונות התפירה, ואם צריך, גם לעזור בניקוי המטבח או הרצפות. "אני לא יכולה בלי לעבוד", היא אומרת, "לבזבז ככה סתם את הזמן".

"אצלנו כולם עושים הכול", מספר ברגר המנהל, בעברו איש צבא ומזכיר המועצה המקומית,  "התקורה שלי, כמו שאומרים, ההוצאות על כוח האדם שלא עובד בתהליך הייצור, היא אפס. אין אצלנו דבר כזה. אם לא נהיה סופר יעילים, אין סיכוי שנצליח לשרוד". קיסילוב מהנהנת נחרצות ומבקשת להדגיש: "לשרוד זה אומר שכל עובדת שלנו מקבלת את כל התנאים הסוציאליים של שכיר. הכסף בזמן, ימי חופשה, קרן פנסיה, דמי הבראה, כל מה שמגיע לכל אחד".

הצעקה האחרונה

מתפרת העצמאות היא כנראה המתפרה המפורסמת ביותר במזרח התיכון. היא הוקמה ב-1972, שגשגה עם ענף הטקסטיל, בימיה הטובים עבדו בה כ-100 תופרות, אבל בחלוף השנים, עם נדידת הענף למדינות שבהן עלות העבודה זולה יותר, הלכה והצטמצמה, עד שבשנת 2000 עמדה, לראשונה, בפני סגירה.

במהלך יוצא דופן, שזכה לסיקור תקשורתי נרחב, התבצרו התופרות במפעל, מנעו מהבעלים משה פרטוק לסגור אותו, הצליחו להעביר את השליטה לידיהן כשהפכו לקואופרטיב והחזיקו כך את המתפרה במשך יותר מעשור. ההתאגדות העצמאית של נשים מעיירות הפיתוח צדה את עין התקשורת והציבור, נעשו על אודותיה סרטים וסדרות ("דרומה" של ג'ולי שלז ודורון צברי אף זכה בפרס האקדמיה לסדרת תעודה), כתבות בעיתונות ומאמרים אקדמיים, אבל זרם ההזמנות הלך ופחת והמתפרה נקלעה מחדש לקשיים.

ב-2011 נדמה היה כי העסק עומד להיסגר, אולם ברגע האחרון נכנסה לתמונה החברה הדרומית מגבות ערד, שהתחייבה להריץ את המפעל למשך שלוש שנים. באחד במאי השנה, יום הפועלים, תם תוקף ההסכם. בפברואר הוזמנו התופרות לשימוע בטרם פיטורים. נדמה היה כי המתפרה עומדת להיעלם מן העולם, אלא שאז, שוב ברגע האחרון, הגיעו ורכשו אותה אנשי עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל. ההזמנות ממשרד הביטחון יאפשרו למתפרה להתקיים בכבוד לפחות עד סוף השנה הנוכחית.

הטקסטורה האנושית

קהלת, הוא שלמה המלך לפי המסורה, מיקם במקום מעניין את "ועת לתפור" בין שאר העתים המופיעים בפרק ג' - כמשלים מטבע הדברים את "עת לקרוע", ואליהם מצטרפים למרובע שבפסוק ז' "עת לדבר ועת לחשות", רגע לפני הרביעייה הדרמטית החותמת את הרשימה כולה: "עת לאהב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת לשלום".

""או-הו", מתרשם ברגר המנהל מאזכור הדברים, "במקום טוב אנחנו נמצאים. אצלנו במפעל זה לא רק תפירת הבגדים, זה גם המרקם האנושי. יש לנו עובדות שנולדו וגדלו כאן, במצפה, בדימונה בירוחם, ויש עולות מברית המועצות לשעבר וגם נשים מקהילת העברים בדימונה. הן לא נמצאות היום במתפרה, כי היום חג העצמאות שלהן, ואנחנו הרי מתפרת העצמאות". זה גם הפסח הנוסף של קהילת העברים: היום הם חוגגים את יציאת מצרים שלהם, המעבר הזמני מארצות הברית לליבריה, שלב ההכנה להגירתם לארץ הקודש בתחילת שנות ה-70.
 

 
"דרומה", סדרתם של ג'ולי שלז ודורון צברי על עצמאות, לשעבר מתפרת רמון 
 

נינה קוסילוב אומרת שזה לא פשוט. ל-35 העובדות יש צרכים משתנים, לא לכולן החיים קלים. והיא זו שאמורה לתמרן את סידורי העבודה כך שבסופו של דבר תצליח המתפרה למלא עד נובמבר את המכסה שעליה התחייבה בפני משרד הביטחון: 50 אלף חולצות דגמ"ח, דקרון לגברים ודקרון לנשים. "זו לא רק הכמות", היא שבה ומדגישה, "זו גם האיכות. אנחנו לא מוכנות שתצא מכאן חולצה אחת לא מושלמת".

את העבודה מתחילות התופרות בשבע בבוקר, חלקן מגיעות בהסעות מדימונה ומירוחם, והן מסיימות בארבע אחר הצהריים. תשע שעות ברוטו, כולל הפסקת הצהריים, ליד המכונות. "אנחנו לא רק תופרות, אנחנו גם תפרניות", אומרות לי אליזבטה ומרים במקהלה, על קפה וסיגריה בהפסקת הצהריים שהן עושות מתחת מבנה עץ נעים המסוכך מפני השמש המדברית. "אבל כל עוד המתפרה עובדת, אנחנו מרוצות. הרבה חברות שלנו מקנאות בנו. אין הרבה עבודה מהסוג הזה, עם כל התנאים, כאן בדרום".
 

­

הבית בליפתא

יוני 1967, ירושלים: יצחק-יהודה שכטר נלחם עם כוחות הצנחנים בקרב הנורא על גבעת התחמושת. מרץ 1975, חיפה: בן נולד לשרה-חיה ויצחק-יהודה שכטר, ישי שמו בישראל, השלישי למשפחה, שתמנה שלושה בנים ושלוש בנות. יוני 1996, רכס אבו-טאהר, דרום לבנון: חמישה חיילי צה"ל נהרגים בקרב עם מחבלים, ובהם מפקד צוות בפלוגת ההנדסה של הנח"ל, סגן ישי שכטר ז"ל.

משפחת שכטר, שעברה כבר בשנות ה-80 להתגורר בהתנחלות קדומים, הקימה לזכרו של הבן את עמותת נצח יש"י – יחד שבטי ישראל. בלב הפעילות עומד "הבית בליפתא", מבנה נטוש שבו נהגו לשהות טיפוסים צעירים שונים ומשונים שנפלטו מהחברה הממוסדת. באמצעות מתנדבים מתנועת בני עקיבא, שופץ הבניין, והוא משמש אתר למפגש ולסיוע לנערים חילונים ודתיים, במטרה לקרבם זה לזה, לשלב אותם בחברה ולהביא אותם להתגייס לצבא או לשירות לאומי. 

"כשמשפחת שכטר שמעה על הקשיים של מתפרת עצמאות", מספר אודי לוי, המנכ"ל של נצח ישי, "הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד. בדקנו עם משרד הביטחון מה אפשר לעשות מבחינת ההזמנות ורכשנו את המתפרה. מובן שלא למטרות רווח, אלא כדי להמשיך לקיים אותה בכבוד, ובשאיפה להגדיל עוד ועוד את מספר העובדים, למעשה, העובדות. אני מבין שאתם קשורים לקרן אביחי, שכולנו מודעים לפעילות ולחשיבות שלה, ומאוד נשמח אם גם אתם תוכלו להשתתף, ויחד עם העובדות נתפור כולנו מפעל גדול ומשגשג".

י"ג כפתור

אולם לא גדול במיוחד, מסודר ונקי, כמעט מצוחצח, שלוש שורות ישרות ובהן כ-40 מכונות קטנות המזמזמות תפירה בציבור. כוורת של נשים עמלניות, ישיבתן רכונה מעט, מבע פניהן נינוח. חלקן עם אוזניות, קשובות לרדיו דרום, לרדיו רק"ע ברוסית, לקול המוסיקה. לידן, ליד מכונה מפורקת לחלקיקים, ניצב החבר סימיון, שברוסיה למד הנדסת מכונות ובמצפה רמון התמחה במכונות התפירה, וגם אם יכוסו עיניו ותיקשר ידו האחת, יידע הוא לפרקן ולהרכיבן מחדש עד אשר יצייתו לידי התופרת.

היום, מסבירה לי קיסילוב, שמבקשת שלא להצטלם "כי לא אני חשובה", אנחנו תופרות חולצות של דגמ"ח. לעתים מייצרים כאן גם חולצות דקרון לגברים או דקרון לנשים, אבל לרוב את הדגמ"ח. כל חולצה שכזאת דורשת כמעט 50 פעולות מתפרה, כך ממש, ולכל אחת מהבנות, כפי שהיא מכנה אותן, הספציאליטה המקצועי שלה. ביום טוב יוצאות מכאן 400 חתיכות לרשותו של צבא ההגנה לישראל.

"נתחיל כמובן בגזירים", היא פותחת את הסיור המודרך, "כי הגזירים וחוטי התפירה זה חומר הגלם העיקרי שלנו". בפינת האולם מונחים הגזירים – חתיכות הבד בגדלים השונים שיהפכו לבסוף לחולצה. "עד לא מזמן היה לנו גזרן משלנו", היא מתנצלת, "כאן בחוץ היו שולחן ארוך ומכונה, והוא היה מקבל את הבדים ועושה מהם גזירים. בגלל המצב זה התבטל, אבל אני מקווה שעכשיו כשמשתפר, הוא יחזור. בינתיים אנחנו מקבלים פלאטות מוכנות".

גדולות כקטנות הן פלאטות החאקי, יש את "הלפנים" ויש "המאחור", יש צווארונים ויש גם כותפות, וזוג שרוולים כמובן צריך לתפור, ולכל אחד מהן גם חור, והמנג'טים הרי הם החפתים המתקפלים בשולי השרוולים, וצמד הכיסים הקדמיים וזוג של קלאפות לסגירת הכיסים. ולכל גזיר ובן-גזיר תופרת משלו.

ואין מדובר רק במגוון הגזירים, הנתפרים בדייקנות אין קץ זה לזה, באמצעות החוטים הבוקעים מן הסלילים הסגלגלים, אלא גם בתוויות הצה"ליות, ובפתחי האוורור, וכמובן, בשלל הכפתורים. י"ג כפתור וכפתור יש בכל חולצה, חמישה לסגירה האמצעית, שניים לכותפות שניים לכיסים, ושני זוגות לחפתים בשרווליים, שאותם עצמם חשוב מאוד לקפל כראוי. ולכל כפתור שכזה לולאה פרטית משלו, ויש להכין פעמיים חלון לבתי השחי, חציו בשרוול חציו בחולצה, וחשוב שיהיה מחוזק כראוי, חלילה ייפרם. " גדולות כקטנות הן פלאטות החאקי, יש את "הלפנים" ויש "המאחור", יש צווארונים ויש גם כותפות, וזוג שרוולים כמובן צריך לתפור, ולכל אחד מהן גם חור, והמנג'טים, הרי הם החפתים המתקפלים בשולי השרוולים, וצמד הכיסים הקדמיים וזוג של קלאפות לסגירת הכיסים. ולכל גזיר ובן-גזיר תופרת משלו "

וכעת, לאחר שנתפרו הגזירים וצורפו הכפתורים וגם חור מול חור נפערו לפי התור ונתוו התוויות עם ה-"צ" הנודע ושנת הייצור, ואף הצ'ופצ'יק הקטן שבאחורי הצווארון לא נפקד מקומו, אות וסימן הוא כי הגיעה העת לערוך בהן ביקורת קפדנית, שכאמור כל חולצה של מתפרת העצמאות גאווה מקומית היא, ואם עמדה חולצת הדגמ"ח בציפיות כולן ונמצא כי הותפרה לה גם תווית המידה הנכונה, אחת מתוך החמש – "ק" לקטנה, "ב" לבינונית, "ג" לגדולה, "מ2" ו-"מ3" למוגדלות במיוחד – אפשר כעת לגהצה גהוץ היטב ולקפלה קפלי סרגל ולצרפה אל חברותיה לכלל צרור של עשר חתיכות ולחתום יפה יפה את קופסת הקרטון ולשלח אותה לדרכה לרשות חיילינו שבעורף ובחזית.

וכשתחזור בקרוב בת-בתה של נינה קיסילוב מן הצבא, תבקש ממנה סבתה להסתובב אך לרגע ותבחן ביעף את התווית האחורית ותחייך לעצמה בסיפוק.
 

ד"ר רונית רותם משוחחת על "עת להרוג"
 

כל הפרטים על "זמן - אירוע ליל שבועות בבית אבי חי"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי