לבקש. לחפש. למצוא. לאבד. מסע בין גילוי, התגלות, איבוד ואובדן. סמואל בומנדיל והמאיירת רחל- אליה אחונוב מגישים, כל אחד בתחומו, פרשנות אישית עבור עת לבקש - ועת לאבד. פרויקט לכל זמן
בין ממשלת היום והלילה נטווים קורי חייו של האדם
ונושאים בתוכם מארג של כמיהות ושברים.
בערגה לשלמות, סגירת מעגל, חיבור לאני האחר, לאהבה
נע האדם וצילו בין שביבי האור לאפלה.
העבודה בנויה כלוח 'שעות', פיסות זכרון וחלום, כיסוף ואבדון.
רחל-אליה אחונוב היא מאיירת, בעבר שימשה כיו"ר אגודת המאיירים
***
מהו ההפך של "לאבד"? התשובה הראשונה שעולה בי היא "למצוא", והיא שגויה - מציאה היא פתרון אפשרי לתהליך האיבוד, ולא היפוכו. מה יש לאדם שלא איבד? הוא מחזיק במשהו? הוא מקיים משהו?
"לבקש" כמו לתור אחרי דבר שחסר, שאינו נראה. האובדן מתחיל במקום שבו אינך מבקש יותר אחר הדבר. הוא אבד לך. גרוע מכך: איבדת אותו. יהודה עמיחי הצמיד לו את "לחפש" - אם כבר אינך מחפש, אזי איבדת.
קשה לחשוב על המילה "לאבד" בלי להעלות על הדעת את ההקשרים המקומיים שלה. אובדן תמיד קשור כאן לבני אדם, לדרך, לאמונה ולראש, ופחות למפתחות או לקובץ במחשב. אנשים מאבדים את היקר להם מכל, את מי שהלשון מגדירה באופן מרושע או מנחם כמי ש"מצאו את מותם". הנה הוכחה לכך שאובדן אינו ההפך של מציאה.
ומה עם אותו "ללכת לאיבוד", שילדים עושים ממנו מטעמים עד שהם גדלים ומבינים את השקר? אין איבוד ללכת אליו, וזה בדיוק משמעו של ללכת לאיבוד. אין מקום כזה - זהו הכלום האפור, חסר הצורה. המוות של שום מקום. מי שהלך לשם בילדותו יודע. מי שחווה את אימת הלא-כלום של "הסיפור שאינו נגמר" למיכאל אנדה - יודע.
ואחרון, "לאבד" הוא שם פועל בבניין פיעל - בניין חזק, טוטלי, וגרוע מכל, פעיל. אך הפעולה שאותה הוא מתאר אמורה להיות בלתי מודעת, קורית מאליה.
להחזיק לפני שיאבד
מהו הרגע הזה, התפר, הזמן המדויק שבו חיפוש וביקוש מותמר לאובדן? האם יש להם רגע כזה? למקום התפר הזה יש שם, ושניים נאחזים-לפותים בו: גילוי והחמצה.
"להבין משמעו לרדת לסוף דבר.
אבל מה לעשות, אם סוף הדבר נמצא למעלה?
אז להבין - משמעו לטפס במעלות הדברים,
דרך שבעה רקיעים ולמעלה מהם,
ושם הדבר נמצא, ממתין בעטיפה זוהרת, לא נגוע.
מה לעשות עם הדבר הבלתי נגוע הזה?
איך לגעת ולא לגעת בהבנה?
זה כבר עניין של הבנה דקה, של צליל
אבל גם של דממה דקה ויכולת המתנה,
אבל גם עניין של כושר זינוק ברגע הנכון.
להבין משמעו להגיע, וזה כבר עניין של לוגיסטיקה,
אבל להגיע אין משמע להבין, וזה כבר עניין מיסטי.
אז מה עושים עם זה?
קודם כל לא לרדת לסוף דבר, אלא לעלות אליו.
ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו, אלא לגעת בעצמנו
למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה.
ואחר כך לא לסלוח לעצמנו על ההחטאה".
(דוד אבידן)
אני זוכר את עצמי בכיתה ט' מול חנות בקניון, בוהה במשך כמעט שעה בתמונה תלת-ממדית, בליל של נקודות צבעוניות. אני מנסה לתפוס את התמונה, או לפחות לראות את מה שאיני מצליח לראות. ואז, בבת אחת, אחרי כמעט שעה, פשוט ראיתי את זה. זה פשוט היה שם. אני לא זוכר מה זה היה - דולפין, בית, עיט או משהו מעין זה - אבל אני זוכר את חדוות הניצחון, את התחושה האדירה שכובשת את התסכול של הכישלון שקדם לה.
יש משהו מצחיק באנשים שמביטים בתמונות התלת-ממדיות הללו. וכרגיל במצבים מצחיקים, יש בזה גם משהו רציני. זהו מצב מדיטטיבי כמעט - שום דבר לא יכול להיכנס בין האדם לבין התמונה, ואין דרך לעזור לו. קחו, למשל, את תמונת הארנווז: ניתן לעזור לאדם לראות פעם את הארנב ופעם את הברווז - לסמן עיניים, לסמן זנב וכו'. בתמונות תלת-הממד אין סיכוי - האדם בבועה. חוץ מלגרום לו לעשות צחוק מעצמו בהתקרבות והתרחקות מחזורית מהתמונה ובניסיונות לפזול בכוח - לא נוכל לעשות הרבה. התמונות הללו מרתקות בשל מה שהן - תמונות של כלום. ורק מתוך חיפוש פרטי, עמום, שלך, תוכל למצוא את מה שיש בה. גם גילוי הוא תהליך אינטימי שבין אדם לעצמו ולדבר מה נוסף, שאותו מבקשים למצוא, לגלות, להחזיק בו לרגע לפני שיאבד.
חיפוש שבסופו גילוי
"לגלות" הוא מאותם פעלים שיכולים להתייחס למושא עקיף או ישיר. אפשר "לגלות את" ואפשר "לגלות ל", ופעורה ביניהם תהום של חוויה. האדם שגילה, חווה את אחת החויות המעצימות והמשמעותיות שיש. זה שגילו לו חווה החמצה, שאחריתה אובדן. שניהם לא יוכלו לגלות שוב את הדבר, אך מאחד מהם נשללה היכולת לגלות, נעשה לו עוול. אדם שגילו לו, לעולם לא יוכל לזקוף את הידיעה הזו לזכות עצמו - הוא תמיד יזכור, יֵדע, שזה לא שלו.
זה אולי חלק מהקסם של של תמונות תלת-הממד. אנשים נחלקים לשני סוגים - אלה שגילו מה נמצא שם, ואלה שלא. אין כאלה שגילו להם. התמונה והמתבונן מחוסנים מפני כוח ההרס של ה"מגלים".
בכל גילוי יש ממד של התגלות, ויסודה של זו ודאי נמצא בחוויית הגילוי. אנו חווים התגלות כי משהו התגלה לנו. לא גילו לנו, אלא התגלה לנו. אדם שאיבד את אמונתו אינו חווה יותר חוויות של גילוי ביחס אליה, או התגלות שלה ביחס אליו. אדם שאיבד את דרכו אינו יודע אותה עוד. השלב של פתיחת האופק מחדש מעבר לכל עיקול אבד לו. הוא אינו אובד סתם - הוא איבד את דרכו, כך ממש.
אני מבקש לדייק בדבר הזה כדי שיובן במלואו. חוויית החיפוש שבסופה גילוי היא בעיני הרגע הנשגב ביותר שיש לאדם. היא מגדירה את תמצית האהבה, ההורות, האמנות, האמונה והמעשה החינוכי- לא פחות מכך. במובן זה, ההחמצה שבסופה אובדן היא שלילתו של הגילוי.
אסביר מתח זה באמצעות הברקה אחרת של שלמה המלך, מספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו'). אנחנו נוטים לחשוב שהציווי "חנוך" הוא כל כך קשה בגלל שהוא צריך להיות על פי דרכו, העומדת בסתירה לדרכך, אך האתגר בציווי הזה הוא עצם ההנחה שיש לו דרך. הדבר הקשה ביותר להורה, למחנך, הוא לא לקבל את הדרך של הנער, אלא להרפות דיו כך שיוכל בכלל להתחיל ללכת בדרך כלשהי. יש רגע כזה, יום כזה, בחייו של הורה, שבו עליו לשמוט, להרפות, לתת לו ללכת. גם אם הוא עתיד לחזור, עליך לתת לו ללכת, שאם לא כן, הריהו כעבד נרצע.
הדבר הזה הוא אבי אבות הטומאה והסכנה בחינוך כולו. סופו של כל אדם שרכש ידיעה כלשהי, שעמד במבחן כלשהו, שיפיק מהם לקח, שאותו ירצה להעביר לאחרים, לתלמידיו, לבניו. התמונה הקפואה הזו - האם עומדת, רכונה מעט קדימה, הידיים עדיין פשוטות קדימה ולמטה; הילד נוטה מעט קדימה, מנסה לא ליפול. לא מדובר בהפקרות, אלא ביכולת לדעת שלא תיתכן למידה ללא התנסות עצמית אמיתית. חיות בר יודעות זאת - אמהות יודעות ליצור תנאי אימון לצאצאיהן כך שילמדו אומנויות שונות כמו ציד, מעוף וליקוט מזון.
ויהי או... הו... אור
ב"שתהיי לי הסכין" כותב דויד גרוסמן את יאיר, שבתורו כותב למרים: "אני הרי לא צריך לומר לך כמה הייתי מאושר כשהוא התחיל לדבר, את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא קצת שלהם, של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו אור, הלב שלי נחמץ קצת באפס קצהו כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הרי"ש הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי".
התובנה של יאיר קוסמת לי מכל מיני סיבות, ואולי בעיקר בגלל בנם הבכור של שכני, שמילתו הראשונה היתה "אור". התיאור של גרוסמן מדויק להפליא, והמילה "אור" היא בעלת אבולוציה מעניינת - הילד מצביע על הדבר הגבוה, הזוהר, וקורא "או... הו... או...", בפליאה שמבוגרים כבר שכחו את טיבה. ובאמת, משהו נכבה ברגע הזה. הדבר הזה אינו גחמה ספרותית - הנס לואוולד (Loewald) הגדיר את הרגע הזה של לימוד השפה כרגע שתלויים בו כל שלמותך ועושרך הנפשיים: האדם הבריא, השלם, הוא זה שידע לנצור, גם באומרו את המילה "אור", את כל השמחה והמשחק והעונג המילולי הגלומים ב"או... הו... הו..." הקסום הזה, הממתין בעטיפתו הזוהרת, למעלה.
אני נזכר בסידהרתא של הרמן הסה, שתר אחר הבודהה. לאחר שהעמיד את עצמו במבחנים גופניים ונפשיים קשים מנשוא, גווינדה והוא שומעים על בודהה שהגיע לעיר. בהגיעם לשם הם רואים אותו, ורגע המפגש מפעים. שני אנשים שמחפשים את הדרך במשך שנים ועידני נפש, והנה נמצא האיש אשר מצא אותה. התיאור של הסה אינו מותיר ספק - כך נראה אדם שביקש ומצא: "גווינדה הביט בעין בוחנת בנזיר לבוש הגלימה הצהובה, שלכאורה לא נבדל במאומה ממאות הנזירים. ובמהרה הבחין אף גווינדה: הוא האיש. הלכו בעקבותיו והתבוננו בו. הבודהה הלך לדרכו צנוע ושקוע בהרהורים, פניו השקטים לא היו עליזים ולא עצובים, כמו מחייכים הם בלאט פנימה. חיוך חבוי על פניו, בשקט, במנוחה, דומה במקצת לילד בריא... פניו וצעדו, מבטו המושפל בהשקט, ידו התלויה בהשקט, ויתרה מזו כל אצבע מאצבעות ידו התלויה, כולם אמרו שלווה, אמרו שלמות, לא היו מחפשים, לא מחקים, אלא נושמים בעידון, שרויים במנוחה בלתי קמלה, באור בלי קמל, בשלווה ללא פגע".
סידהרתא הנפעם נפגש עמו, ומבין שגילוי זר, חיצוני לו, יוכל רק להמיט חורבן על חיפושו:
"ויאמר סידהרתא: דבר אחד, הנעלה, הוא שעורר בי התפעלות יתרה. תורתך היא צלולה על כל פרטיה, הכל מוכח בה; הנך מצייר את העולם והוא שלשלת שלמה, שאינה נפסקת אי פעם ואי שם, שלשלת נצחית שחוליותיה תואמות, סיבה ומסובב. מעולם לא הוראה הדבר באותה צלילות, מעולם לא תואר באותה ודאות; אכן לבו של כל ברהמין יגאה בלי ספק, בראותו את העולם באספקלריה של תורתך והנהו כליל ההמשכיות, פרצה אין בו, הוא צלול כגביש... הרשה לי לומר אך זאת: אף לרגע לא פקפקתי בך. אף לרגע לא פקפקתי, כי בודהה הנך, כי הגעת אל התכלית, התכלית העליונה, אשר כה רבים מן הברהמינים ומבני הברהמינים נודדים להשיגה. אתה מצאת את הגאולה מן המוות. זכית לה תוך חיפושיך שלך, בדרכך שלך, על ידי הארה. לא על ידי תורה זכית לה! וזו, הנשגב, מחשבתי: איש לא יזכה לגאולה על ידי תורה! לאיש לא תצליח לומר במילים ולמסור על ידי תורה, מהו שקרה אותך בשעת ההארה, הנעלה! רבות כוללת התורה של הבודהה הנאור, רבות היא מלמדת, כגון לחיות ביושר, להרחיק מרע. אך דבר אחד אינה כוללת אותה תורה צלולה ונעלה: אין היא כולללת את הסוד על אודות חווייתו של הנשגב, שהוא עצמו התנסה בה, הוא לבדו בין רבבות. זהו שחשבתי ונוכחתי לדעת בשומעי את התורה. וזהו המניע אותי להמשיך בנדודי - לא כדי לחפש תורה אחרת, טובה הימנה, כי ידוע אדע שאין כזו, אלא כדי לעזוב את כל התורות וכל המורים ולהגיע לתכלית שלי או למות".
בצדה האחד של חוויית החיים נמצאים החיפוש, הבקשה, הסקרנות. אלו תמיד יהיו כרוכים בדמיון, בתקווה, ברוחק רואי. בצדה השני נמצאים האובדן, ההחמצה, הייאוש, האיבוד שאליו הולכים. והמסך המפריד ביניהם הוא זה של הגילוי. הרגע החמקמק הזה שבו אדם מגלה דבר מה, ובו ברגע מאבד אותו.
גילוי מעצם הגדרתו הוא חד פעמי, ובכל זאת, באופן מיסטי כמעט, ישנם דברים המצליחים לנבוע אלינו שוב ושוב. ילד, ספר, אדם אהוב, אתה עצמך.
אני מבקש לחזור לשם, לרגע הזה, השברירי.
לחיבוק לפני שרחקנו ממנו.
לכנוס את איברי ואבני ואת אובדני אל עצמי.
למצוא את נקודת הראשית.
עת לזה ועת לזה.
טעם מר של
החמצה.
סמואל בומנדיל הוא מרצה ליהדות ורב סרן בחיל החינוך
עוד בבית אבי חי
