יש ממה לחשוש
פרשת השבוע
social
facebook whatsup email tweeter
אביגדור שנאן //
26.2.14
פרשת השבוע
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

יש ממה לחשוש

עיסוק במקורות ההכנסה של המנהיגים הוא לא עניין חדש. פרשת "פקודי" היא הוכחה לכך

גם פרשת "פקודי", כפרשת "ויקהל" קודמתה, מעמידה אתגר של ממש בפני העוסקים בה והמבקשים לדרוש את ענייניה, משום שכמעט מחציתה היא בבחינת חזרה על מה שנאמר בפרשת "תצוה". שם, בפרשת "תצוה", מורה הקב"ה למשה כיצד להכין את בגדי הכהונה (כגון: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת"), וכאן, בפרשת "פקודי", מסופר על ביצוע הצו ("ויעש [בצלאל, בונה המשכן ומי שהכין את כליו ואת בגדי הכהנים] את מעיל האפוד מעשה אורג כליל תכלת"), וכן הלאה וכן הלאה, לעתים מילה במילה, בפירוט דקדקני רב עד מאוד: תיאור כל בגד ובגד על מכלול החומרים שמהם הוא עשוי וצבעיהם. לאחר מכן הפרשה מספרת על הקמת המשכן, פריט אחר פריט, באחד לחודש ניסן. (אגב: בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשות "ויקהל" ו"פקודי" יחדיו, כדי לסיים את התורה בשנה אחת, והאתגר העומד בפני הדרשנים נעשה כך קטן יותר.)
olmertשאלות מטרידות (פלאש90)

את שמה קיבלה הפרשה, כמקובל, מן המילים הפותחות אותה: "אלה פְקודֵי המשכן משכן העדות אשר פוּקד על פי משה" (שמות לח, כא). ובעקבות פתיחה זו ניתן מעין סיכום של כמות החומרים שניתנה להקמת המשכן: זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן וכו' וכו', ונאמר מה נעשה בהם. ומתקשה המדרש: מדוע צריך היה משה לתת דין וחשבון על השימוש שעשה בתרומות שניתנו לשם הקמת המשכן? או, בלשון המדרש, "ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו" (כלומר, נותן בו אמון)? ומתברר שהתשובה המפתיעה מלמדת הרבה על יחסי ציבור אל מנהיגיו מכאן ועל הצורך שיהיה מנהיג נקי כפיים שינהג בכספי ציבור בשקיפות מלאה.

כי ממשיך המדרש (תנחומא פקודי ד) ומלמד כי עם ישראל חשד במשה שעושרו בא לו מכספי ציבור אשר עברו תחת ידו. כשהיה משה עובר במחנה הביטו עליו בעין רעה, ו"מה היו אומרים? לגנאי היו אומרים: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו מן היהודים". ועל דברים אלו היה אדם משיב ואומר בארסיות: "אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהיה עשיר?", האם יש להתפלא על כך שאדם שתקציבי ענק עוברים תחת ידו לא ימצא דרך להתעשר מהם? ולסיום: "כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר 'אלה פקודי המשכן'". 

  • " תקשה המדרש: מדוע צריך היה משה לתת דין וחשבון על השימוש שעשה בתרומות שניתנו לשם הקמת המשכן? או, בלשון המדרש, "ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו" (כלומר נותן בו אמון)? ומתברר שהתשובה המפתיעה מלמדת הרבה על יחסי ציבור אל מנהיגיו מכאן ועל הצורך שיהיה מנהיג נקי כפיים שינהג בכספי ציבור בשקיפות מלאה "

מתברר ששאלת מקורות עושרו של מנהיג, המתפרנס אך ורק מתקציבים ציבוריים שהוא מופקד עליהם, היא שאלה שהטרידה (ומטרידה) אנשים בכל זמן, עד שגם במשה רבנו היו מי שחשדו שידיו אינן נקיות. לא נתפלא אפוא שמאוחר יותר, כשמבקשים קורח ועדתו למרוד במשה, הוא אומר במרירות כי "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), היינו, שלא לקחתי לצורכי נסיעותיי ונשיאת משאותיי הפרטיים לא בהמה אחת ממנהל הרכב הממשלתי של אותם ימים. ובדומה, בסוף ימיו, שואל שמואל הנביא את העם "את שור מי לקחתי? וחמור מי לקחתי?" (שמואל-א יב, ג), והתשובה היא, כמובן, שלילית.

כפי שאנחנו רואים, על המנהיג לנקוט זהירות גדולה כאשר כספי ציבור עוברים תחת ידיו, ועליו להתרחק גם ממה שעשוי להיראות כשימוש לא נכון בהם. לא ייפלא אפוא שבדברי הנביא ירמיהו (טו, א) מוצגים שני אלה, משה ושמואל יחדיו, כמעולים שבמנהיגים: "ויאמר ה' אלי: אם יעמד משה ושמואל לפני - אין נפשי אל העם הזה...", כלומר, אפילו הם לא יוכלו להגן על העם החוטא מפני כעסו של האל, והזכרתם כאן באה להעיד דווקא על מעמדם הנשגב.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus