אני לא יודע
פרשת השבוע
social
facebook whatsup email tweeter
אביגדור שנאן //
1.5.14
פרשת השבוע
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אני לא יודע

אפילו משה רבנו לא התבייש להודות בחוסר ידיעה והעדיף לחכות עם מתן גזר הדין. אביגדור שנאן על מקלל שחיכה לקבל את העונש שלו ועל מנהיג שהתמהמה עם ההחלטה

פרשת השבוע, פרשת "אמור", מחזירה את מהלך ספר ויקרא לענייני פולחן מובהקים. אחרי פרשת השבוע שעבר, פרשת "קדושים", שעסקה לא מעט בשאלות של התנהגות אנושית וסוגיות מוסריות-חינוכיות, מביאה פרשתנו דיונים בשאלת טוהרתם של כוהנים, ענייני נדרים וקורבנות, חגים ומועדים ופעילותו התקינה של המשכן, כגון הדלקת המנורה שעמדה בו. והנה, בסוף הפרשה, במילותיה האחרונות ממש, מצוי סיפור קצר – מן הבודדים שבספר ויקרא – העוסק באדם שקילל את שם האלוהים ובסופו של דבר הוצא להורג בסקילה. 462236055
יש דברים נסתרים (Thinkstock)

 

סיפור זה כולל בתוכו יסוד מעניין. כאשר מובא המקלל אל משה כדי שיחרוץ את גזר דינו, הוא מניח אותו "במשמר", במקום סגור כלשהו, וממתין עד שיודיעו לו מן השמים מה דינו של המקלל. האיסור לקלל את האלוהים כבר נאמר למשה (שמות כב, כז: "אלהים לא תקלל"), אך טרם נודע לו עונשו של המקלל, ועל כן הצטרך להמתין עד שהעניין יתפרש לו.

 

מתברר כי לא היה זה המקרה היחיד שבו הצטרך משה להמתין עד שייאמר לו מפורשות כיצד לנהוג בנושא הלכתי. גם בסיפור בנות צלפחד, שבאו אל משה בבקשה לתת להן נחלה בארץ ישראל (כיוון שלא היה לאביהם בן שיירש אותו), גם בסיפור על אדם שקושש עצים בשבת ומשה לא ידע מה דינו (במדבר טו) וגם בסיפור על אנשים שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח משום שטמאים היו (במדבר ט), נזכרת העובדה שמשה המתין להכרעת אלוהים בסוגיות אלה. בסיפור המקלל ובסיפור המקושש אף נאמר מפורשות שהאדם הושם "במשמר", בהמתנה לפסק הדין.

 

אחד מן המקורות הקדומים שבידינו, התרגומים הארמיים הארצישראלים לתורה, קישרו בין ארבעת המקרים בצורה מרתקת והפכו אותם לבסיס ללימוד לקח לדורות, וכך נאמר בהם (בתרגום חוזר לעברית): "ארבעה דינים הובאו לפני משה וגזר בהם על פי דעת עליון [=ה']. בשניים מהם היה משה זריז ובשניים מהם היה משה מתון... בעניין הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח ובמשפטן של בנות צלפחד היה משה זריז, [וטיפל בעניין מייד, בלא המתנה] משום שהיה משפטם בדיני ממונות. בעניין המקושש שחילל את השבת במזיד ובעניין המקלל שנקב את השם הקדוש בחרפות היה משה מתון, משום שהיה משפטם דיני נפשות. כדי ללמד את הדיינים העומדים לאחר משה שיהיו זריזים בדיני ממונות ומתונים בדיני נפשות, שלא יהיו הורגים במהירות מי שראוי לו להיהרג בדין, שמא תמצא לו זכות ממקום אחר בדין [ולא ייהרג]". 

  • " לא היה זה המקרה היחיד שבו הצטרך משה להמתין עד שייאמר לו מפורשות כיצד לנהוג בנושא הלכתי. גם בסיפור בנות צלפחד, שבאו אל משה בבקשה לתת להן נחלה בארץ ישראל (כיוון שלא היה לאביהם בן שיירש אותו), גם בסיפור על אדם שקושש עצים בשבת, ומשה לא ידע מה דינו "



מתברר כי הבאת קורבן נוסף (במקרה של הטמאים בפסח) או ענייני רכוש ונחלות (במקרה של בנות צלופחד) הוא בתחום דיני ממונות, ובהם ראוי למהר ולחרוץ את הדין, ולא להגיע לעינוי דין. טעות בסוגיות אלו אף ניתנת לתיקון. אבל במקרים האחרים, כאשר היתה אפשרות (שאכן מומשה) של הוצאת אדם להורג, היה משה מתון, איטי בטיפולו בעניין, בשל החשש שמא חריצת דין מהירה מדי תגרום לעוול שאי אפשר יהיה עוד לתקנו.

 

וממשיכים התרגומים ואומרים כי סיפורים אלו באו גם ללמד את כל השופטים (ואני מוסיף: מורים, מנהיגים וכל אדם) "לא להתבייש ולומר 'אינני יודע', שהרי משה רבם אמר 'אינני יודע'". גדולתו של משה, לפי מסורת התרגומים, היא ביכולתו להודות כי יש גם דברים הנשגבים ממנו וכי הוא ממתין להחלטה של גורמים מוסמכים ממנו. ממשה רבנו מתבקש כל אדם ללמוד ולהבין כי עדיף להודות באמת, להודות בחוסר ידיעה, מאשר לבטא בחיפזון דעה לא נכונה. כך עשו התרגומים הארמיים את הסיפור הקצר הזה בסיס להסקת מסקנות מוסריות היפות לכל אדם ולכל עת.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus