זכות הצעקה
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
15.12.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

זכות הצעקה

אפילו החוק האלוהי אינו חסין בפני קול המחאה הצודקת. האם שלמות הצדק המוחלט הניבטת מבעד לפסוקי התורה אינה אלא אשליה?

אמר אביי, שמע מינה: לא הוה חד דלא שקיל, דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל, איבעי ליה למצווח.  (בבא בתרא קיח ע"א)  

 

תרגום:
אמר אביי, שמע ממנה (מסיפור תלונתן של בנות צלפחד): לא היה אחד (מן הנכנסים אל הארץ בעת ההתנחלות) שלא לקח (את חלקו בנחלה), שאם עולה על דעתך שהיה אחד שלא לקח, היה צריך לצווח (ולהתנגד לכך).

 

הקשר:
במסגרת דיני הירושה הנידונים בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא, מציגה המשנה השלישית את סיפורן של בנות צלפחד ואת הדינים הנלמדים ממנו. התלמוד דן בדיני הירושה המיוחדים ליוצאי מצרים ולצאצאיהם, באי הארץ (אלה שנכנסו אל הארץ והתנחלו בה), ובתוך כך מעלה סיבות אפשריות למחאתן של בנות צלפחד.

 

דיון:
סיפורן המיוחד של בנות צלפחד, המוחות כנגד חוק התורה, מעלה מחשבות על הזכות לזעוק ועל החובה למחות, אפילו כנגד חוקים אלהיים.

dvbdbny_mkhh
צילום: פלאש 90

 אמר אביי, שמע מינה
סיפורן של בנות צלפחד – מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה – מופיע בבמדבר כז, 1 – 11. בנות צלפחד מוחות (או "צווחות" כלשון התלמוד כאן) כנגד חוסר הצדק בחלוקת הנחלות: אביהן הנפטר לא הותיר אחריו בנים, ועל כן כשייכנס העם לארץ ייגרע שמו וזכרו מתוך משפחתו ולא תהיה לו נחלה. בנות צלפחד מוחות כנגד חוק התורה ומשמיעות דבריהן בפני מנהיגי העדה ובפני האלהים עצמו: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כז, 2).

משה, שאינו יודע כיצד להשיב לטענתן, מעביר אותה לערכאה גבוהה יותר ואלהים משיב בתקיפות: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (שם, 7). ראשית תשובתו של אלהים מופנית לתיקונו של המקרה הספציפי: בנות צלפחד יזכו בנחלת אביהן; סופה של התשובה לומד מתוך הפרט אל הכלל ומשנה את החוק: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּו" (שם, 8). אלהים אינו פוסק לבנות צלפחד לפנים משורת הדין, אלא משנה את הדין מעיקרו, בעקבות מחאתן.

 

את הטעם העמוק למחאת בנות צלפחד מתאר המדרש (ספרי במדבר, קלג) כך: "כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום - בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל שנאמר 'נותן לחם לכל בשר' (תהלים קלו, 25), 'נותן לבהמה לחמה' (תהלים קמז, 9) ואומר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה, 9)".  

 

מדרש זה מגלה בדברי חמש הנשים תרעומת על הפער הקיים בין חוקי החברה (הצדק האנושי) לבין הצדק האלהי: הצדק האלהי אמיתי, עמוק ורחב יותר מן הצדק האנושי, שכן הוא חל על כל הברואים, ולא על הזכרים בלבד, כצדק האנושי. אני מתלבטת כיצד יש לקרוא זאת: האם יש כאן ניסיון התחמקות של הדרשן (הגבר) מפני התמודדות אמיתית עם טענתן של חמש הנשים? האם הוא מנסה לטעון שאין מקום לדרוש ממחוקק בשר ודם את אשר יש לדרוש מאלהים, ועל כן יש לקבל בהבנה (ואולי אף באהבה ובכניעה) את מוגבלותו של הצדק האנושי?

 

ייתכן שגם הפסוקים שבחר הדרשן להסתמך עליהן בדרשתו, מחזקים הבנה זו: אלהים מתייחס בחיבה ובדאגה לכל ברואיו, כולל לבעלי החיים, וברור שאי אפשר לצפות ממחוקקים אנושיים לעשות זאת. מנגד, ייתכן שיש להבין את המדרש דוקא כגילוי של ביקורת עצמית, כאשר הדרשן שם בפי בנות צלפחד את אשר רצה לומר בעצמו, קרי: אנחנו החכמים ופוסקי ההלכה, איננו רגישים מספיק למצוקתן של נשותינו ובנותינו, ואיננו מצליחים להגשים בעולם המציאות את הערכים האלהיים שבשמם אנו דוברים.

 

מחאתן של נשים (ואנשים) כנגד החוק המדיר אותן או פוגע בהן, אמנם נדירה במקרא, אך מצויה לא מעט בספרות חז"ל. כאשר מדובר באישה או באדם מן השולים החברתיים נדרש אומץ רב כדי לטעון במפגיע נגד הנורמה החברתית ולמחות אל מול נציגי ה"ממסד" ובעלי השררה. יש הבוחרים לעשות זאת באמצעות פעולה אקטיבית, ה"כופה" את עמדתם על המציאות (כמו למשל, תמר כלתו של יהודה, בבראשית לח, או האלמנה ה"קופצת" להישבע בבבלי גטין לה ע"א). בנות צלפחד אינן נוהגות כך – הן בוחרות להשמיע את מחאתן באופן מסודר ובמסגרת "חוקי המשחק".

 

נדמה לי שלכך נדרש כוח מיוחד, המתאפשר אולי רק בשל העובדה שמדובר בקבוצה ולא ביחידוֹת. לקבוצה זו אופי מיוחד ונדמה שהמקרא מכבד זאת, כשהוא מזכיר את כל חברותיה, בשמותיהן, בשני מקומות שונים (ראו גם במדבר לו, 11). המדרש בספרי במדבר (פיסקא קלג) שם לב לכך שבשני הפסוקים הללו סדר השמות שונה, ומציע תובנה מעניינת: "מלמד שכולם שקוּלוֹת זו בזו". כלומר, התורה טורחת לכתוב פעמיים את שמות הבנות, בסדר שונה, כדי ללמד על חוסר ההיררכיה ביניהן.

 

חגלה, נעה, מחלה, תרצה ומלכה הן חמש אצבעות, שיחד הופכות עצמן לאגרוף מונף כנגד הממסד. חוסר ההיררכיה ביניהן (כמו בין חמש האצבעות אשר בכף ידי) מאפשר להן את שיתוף הפעולה, וזה מצידו נותן להן את הכוח לו הן נזקקות במחאתן כלפי הנורמה החברתית וכלפי החוק.

 

לא הוה חד דלא שקיל, דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל, איבעי ליה למצווח

לטענת אביי, סיפורן של בנות צלפחד מלמד שכל הנכנסים לארץ מן המדבר קיבלו את החלק הראוי להם בנחלה. הוא לומד זאת מן השתיקה: לו היו אחרים שנפגעו מחלוקת הנחלות, בודאי היו גם הם "צווחים"; כיוון שאין לצווחה כזו ביטוי בתורה, סימן שלא קמה; כיוון שלא קמה צווחה, סימן שכולם היו מרוצים מנחלתם. הפועל "צווח" בארמית אינו מכוון דוקא למחאה קולנית, אלא לטענה הנשמעת במהלך דיון בבית הדין.

 

עם זאת, אני מבקשת לדייק את הופעתו כאן כהשמעת קול ממש, קול זעקה. מדברי אביי עולה שמחאה היא כלי הכרחי בתיקון העולם: היא מאפשרת לדיינים (בין אם הם דיינים בשר ודם ובין אם זהו הדיין האלהי) לשים את ליבם לעוול ולתקן אותו. לולא מחאתן של נעה, חגלה, מלכה, מחלה ותרצה לא היינו יודעים על קיומו של עוול כלשהו במערכת החוקים; לולא השמיעו בנות צלפחד את קולן בצווחה, היינו כולנו – מנהיגים, חברי הקהילה האנושית ואפילו אלהים – ממשיכים לחשוב ש"הכל בסדר".

 

כמו במקרה של בנות צלפחד, כך גם בחיינו שלנו: התיקון שמאפשרת המחאה (ובמיוחד המחאה הקולנית) אינו רק תיקון נקודתי, אלא גם תיקון רחב ומעמיק יותר של סדרי החברה. הקול הזועק מעיר את החברה מתרדמת ה"הכל בסדר" ומחייב התבוננות מחודשת על העולם. לעתים, מחאתו של נפגע (קל וחומר – מחאתם של נפגעים רבים, המאוגדים בקבוצה) היא הכוח היחיד המצליח לסדוק את המשקפים הוורודים באמצעותם אנו נוטים להתבונן במציאות. לעתים, הסדק האחד הזה מאפשר מבט מושכל, חד ומדויק יותר על העולם.

 

מרגע שנשמעה מחאתן של בנות צלפחד, אי אפשר להתבונן בחוקי המקרא וההלכה באותו מבט ולקבלם "כתורה מסיני". כיוון שנמצאה טענתן אמיתית וכנה, וכיוון שאלהים תיקן את חוקיו בעקבותיה, ברור לכל שאופציית הטעות קיימת – לא רק במערכת החוקים האנושית, אלא אפילו בחוקים האלהיים. מחאתן הזועקת של תרצה, מלכה, מחלה, חגלה ונעה מלמדת כי שלמוּת הצדק המוחלט, הניבטת מבין פסוקי התורה, אינה אלא אשליה, שקיומה הרופף מובטח רק עד הזעקה הבאה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus