ומי ינקה?
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דובדבני //
18.6.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ומי ינקה?

מי עדיף שייכנס להיכל כדי "לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה" אם אין כוהנים טהורים – כוהן טמא או כוהן בעל מום? התלמוד מציע שתי תשובות הפוכות, כל אחת וטעמה

איבעיא להו: טמא ובעל מום – איזו מהן נכנס? רב חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס, דהא אישתרי בעבודת ציבור. רבי אלעזר אומר: בעל מום נכנס, דהא אישתרי באכילת קדשים (עירובין קה ע"א)

 

תרגום:

נצרך להם: (כהן) טמא ו(כהן) בעל מום – איזה מהם נכנס (בין האולם והמזבח לצורך תיקונים)? רב חייא בר אשי, אמר (בשם) רב: טמא נכנס, שהרי מותר בעבודת ציבור. ר' אלעזר אומר: בעל מום נכנס, שהרי מותר באכילת קודשים.

 

הקשר:

המשניות האחרונות בפרק העשירי של מסכת עירובין מציינות הבדלים בין דיני שמירת השבת במקדש ובין אלה הנהוגים מחוצה לו. המשנה האחרונה בפרק ובמסכת עוסקת באופן שבו יש להוציא שרץ (שיש בו טומאה) שהתגלה במקדש בשבת. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

templejerusalem
דימוי של היכל הקודש של בית המקדש. כהונה בעייתית

 

דיון:

איבעיא להו: טמא ובעל מום – איזו מהן נכנס?

לפי תיאורי החכמים, המקדש היה בנוי כתחומים הולכים ומצטמצמים של קדושה: ככל שהתקדמו פנימה אל תוכו, כך עלתה רמת הקדושה והצטמצמה קבוצת האנשים המותרים להיכנס. כך מתארת זאת המשנה: "עשר קדושות הן... הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם; החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם; עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם... עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם... עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם; ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה" (כלים א, ו-ט).

 

במהלך הדיון התלמודי באופנים להוצאת השרץ מן המקדש, מצוטטת ברייתא: "הכל נכנסין בהיכל לבנות לתקן ולהוציא את הטומאה; ומצוה בכהנים – אם אין שם כהנים, נכנסין לוים; אין שם לוים, נכנסין ישראלים" (עירובין קה ע"א, וראו גם: תוספתא, כלים ב"ק א, יא).

 

דברים אלה עומדים בסתירה, לכאורה, לתיחום המוגדר של הקדושות במקדש: אל ההיכל, התחום השני בקדושתו רק לקודש הקודשים, "הכל נכנסין"? מתברר שכן, אם יש צורך בכך – למשל, כדי לתקן, לשפץ ולטהר את המקום. יצירת האפשרות של קדושה עילאית בתחום מסוים מחייבת עבודה והכנה, ואת אלה יכולים לעשות גם מי שאסורים – בעיקרון – להיכנס לתחום זה, מחמת פחיתוּת-קדוּשתם " התורה מדירה כוהנים בעלי מום מהשתתפות בהקרבה. דומה שמקור האיסור טמון בייצוגיות של הכוהנים בתפקידם כמקריבים – בעלי מומים נתפסים כמי שפוגמים בתפארת המעמד ואינם ראויים לייצג את העם או לשמש "מתווכים" בינו ובין אלוהים " .

 

התלמוד מדייק מתוך הברייתא: "וזה וזה טהורים – כן, טמאים – לא". כלומר, גם במקרה של תיקונים ושיפוצים לא נמחק לחלוטין הסטנדרט הקדוּשתי, ואנשים טמאים אינם רשאים להיכנס להיכל. בתוספתא נמצא נוסח נינוח הרבה יותר: "מצוה בטהורים; אין טהורים – נכנסים טמאין; מצוה בתמימין; אין תמימין – נכנסין בעלי מומין" (תוספתא, כלים ב"ק א, יא). לשיטת התוספתא, לכתחילה אכן חובה על כל הנכנסים לתחום הקודש להיות טהורים ותמימים (בלא מום), אולם במקרה הצורך, ניתן להתפשר על כך.

 

על רקע דיון זה, שואל התלמוד: מי עדיף שייכנס להיכל כדי "לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה", במקרה שאין כוהנים טהורים ותמימים – כוהן טמא או כוהן בעל מום? לשאלה זו מציע התלמוד שתי תשובות הפוכות, כל אחת וטעמה עמה.

 

חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס, דהא אישתרי בעבודת ציבור

רב טוען שעדיף שכוהן טמא ייכנס, כיוון שהוא מותר "בעבודת ציבור". המשנה קובעת לגבי קורבן הפסח: "נטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים – יעשה בטומאה" (פסחים ז, ו). כלומר, בפסח – ובקורבנות ציבור אחרים, שלגביהם נזכרת בתורה המילה "במועדו" – יש להקריב את הקורבן, גם אם הכוהנים טמאים; חשיבות הזמן הספציפי והדאגה ל"כלל ישראל" עולות על הדקדוק בטהרת הכוהנים.

 

על בסיס זה טוען רב שגם כוהן טמא מותר לעסוק ב"עבודת הציבור", ולכן – על אף טומאתו – הוא עדיין נחשב ככוהן, שיכול (וצריך, במיוחד אם אין ברירה אחרת) למלא את תפקידיו.

 

רבי אלעזר אומר: בעל מום נכנס, דהא אישתרי באכילת קדשים

עמדה הפוכה לזו מציע ר' אלעזר. לשיטתו, עדיף שכוהן בעל מום ייכנס, שכן הוא מותר להשתתף באכילת הקורבנות.

 

התורה מדירה כוהנים בעלי מום מהשתתפות בהקרבה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ" (ויקרא כא, 20-17). דומה שמקור האיסור טמון בייצוגיות של הכוהנים בתפקידם כמקריבים – בעלי מומים נתפסים כמי שפוגמים בתפארת המעמד ואינם ראויים לייצג את העם או לשמש "מתווכים" בינו ובין אלוהים. למרות האיסור על בעלי המום להקריב את "לֶחֶם אֱלֹהָיו", הם רשאים לאכול ממנו: "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל" (שם, 22). כלומר, אף על פי שבעלי המום אינם יכולים לשמש בפועל בתפקידי הכוהנים, הם אינם מודרים מן ההשתייכות הדתית ל"קהילת" הכוהנים, והם מותרים באכילת הקורבנות, עם אחיהם (ובניגוד לשאר ישראל) " בדיון על דירוג העדיפויות בין כוהנים טמאים ובעלי מום עולה השאלה מי מהן "קדוש" יותר? בעל החובות המיוחדות או בעל זכויות היתר? התלמוד אינו מכריע, ובהקשרים חברתיים ומוסריים שונים, דומה ששאלה זו תקפה אף בימינו " .

 

דברי רב ודברי ר' אלעזר מתייחסים לשני פנים של ייחוד הכוהנים: רב מתייחס לתפקיד הכוהנים כשליחי הציבור ומשרתיו, ור' אלעזר מתייחס לזכאותם ליהנות מאכילת הקורבנות. למעשה, כל אחד מן החכמים טוען שהפן שאליו הוא מתייחס הוא זה המגדיר את קדושת הכוהנים. לשיטת רב, אם הכוהן יכול למלא את תפקידו, הרי שהוא נחשב כוהן, ולכן, מבחינתו עדיף שהטמא ייכנס; לשיטת ר' אלעזר, אם הכוהן זכאי להשתייך לקהילת הכוהנים ומותר ב"טובות ההנאה" הכוהניות, הרי שהוא נחשב כוהן, ולכן מבחינתו עדיף שבעל המום ייכנס.

 

בדיון על דירוג העדיפויות בין כוהנים טמאים ובעלי מום עולה השאלה: מי מהם "קדוש" יותר? בעל החובות המיוחדות או בעל זכויות היתר? התלמוד אינו מכריע, ובהקשרים חברתיים ומוסריים שונים, דומה ששאלה זו תקפה אף בימינו.

 

מבחינה הלכתית, מסכת עירובין עוסקת בגבולות ובתחומים פיזיים, ובאופן שבו אלה נוגעים למצוות השבת. הלכות העירוב עצמן נוגעות באופן שבו ניתן להגדיר מחדש תחומים פיזיים, כדי להקל את איסורי השבת: כיצד לצרף יחד חצרות, מבואות ואפילו יישובים שלמים לכלל "רשות" אחת, וכך לאפשר בתוכן טלטול של חפצים בשבת. הדיונים בנושאים אלה מאפשרים לתלמוד לבחון את הגבולות בין מצוות התורה והמצוות שיצרו החכמים, בין הלומדים והתורה הנלמדת, בין ההלכה והמוסר. לעתים מודגשת ההפרדה שיוצר הגבול בין מעמדות חברתיים או בין מורה לתלמידו. לעתים, מודגשת דווקא השיתוף שיוצרים הגבולות בין "אנחנו" ו"הם" – את תחושת היחד שהם מאפשרים ואת המתח בינה ובין עצמאותו של היחיד בתוכה.

 

הסוגיה שנדונה לעיל מצטרפת לכל אלה. אף היא עוסקת בתחומים ובגבולות, בהפרדה ובמידור, בשייכות וב"קהילתיות". מי "בפנים" ומי "בחוץ", מי זכאי להשתתף ומי לא, מי יהיה "מעורב" ומי ייוותר מחוץ למעגל. כל תשובה נושאת בחובה בחירה אישית, דתית וחברתית והכרעה – מודעת או שאינה מודעת – לראות "תחום" מסוים מן העולם ולהתעלם מאחרים.

 

היי שלום מסכת עירובין. ברוכה הבאה מסכת פסחים!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus