רפואה משלימה
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
12.12.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

רפואה משלימה

לאמורי יש דרכי ריפוי משלו. גם אם בכוחם של ביצת חרגול, שן שועל או מסמר מן הצלוב לרפא, נשאלת השאלה אם מותר בכלל להשתמש בהם. ועוד בשבת

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים – בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי, כדתניא: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, 45) – צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים (שבת סז ע"א)


תרגום:

אביי ורבא שאמרו שניהם: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. הרי (האם מובן מכך שאם) אין בו משום רפואה, יש בו משום דרכי האמורי? והרי שנויה ברייתא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים – (מתיישב) בשלום "טוענו באבנים", כדי שייחלש כוחו, אלא "סוקרו בסיקרא" מה רפואה הוא עושה? כדי שיראוהו אנשים ויבקשו עליו רחמים, כמו ששנוי בברייתא: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, 45) – צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים.

 

הקשר:

המשנה האחרונה בפרק השישי של מסכת שבת מציגה מחלוקת בין ר' יוסי ור' מאיר (כך בכתבי היד). לדעת ר' יוסי מותר לצאת בשבת מרשות לרשות "בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב, משום רפואה", אולם ר' מאיר "אוסר אף בחול, משום דרכי האמורי". הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.hadafemori_0                                         לכל פריט סגולות רפואיות משלו (Thinkstock)

 

דיון:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי

המחלוקת בין ר' יוסי לר' מאיר במשנה נוגעת לתפקודם של קמעות ורפואות. לדעת ר' יוסי, כל הפריטים הנזכרים משמשים לרפואה, ולכן מותר לצאת עמם בשבת. התלמוד מסביר את סגולותיו הרפואיות של כל אחד מהם: ביצת החרגול מרפאה כאב אוזניים, שן של שועל מקלה בעיות שינה (שן משועל חי מעוררת, ושן משועל מת – מרדימה) ומסמר מאדם שנצלב מרגיע נפיחות ויבלות (לפי הערוך), תחושת שריפה (לפי הרי"ף) או עקיצת עכביש (לפי התלמוד הירושלמי, שבת פ"ו ה"ט). לדעת ר' מאיר, אין להשתמש ב"רפואות" אלה גם בימי החול כיוון שהן נחשבות "מדרכי האמורי", אשר התורה אוסרת ללכת בהן: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, 3).

תחת ההגדרה "דרכי האמורי" מכונסים בספרות חז"ל מעשים שאינם בדיוק עבודה זרה, אך גם אינם מתאימים לרוח היהודית. גבולות המושג גמישים למדי, לא מדויקים ובלתי אחידים. למשל: "מתפלל הוא שתכנס בהן (בעיסה ובחבית) ברכה ואל תכנס בהן מאירה" אינו נחשב "מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, פ"ז הכ"ב), אולם "המרקדת לכותח (מאכל חלבי), והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסין – יש בו משום דרכי האמורי" (שבת סז ע"ב). גם בנוגע לשיטות ריפוי, אין הגדרה זו ברורה לחלוטין. ר' חייא בר אבין, למשל, מציע שכדי לרפא מי שנתקעה לו עצם בגרונו: "מביא מאותו המין ומניח לו על קודקודו, ויאמר כך – אחד אחד יורד בולע, בולע יורד אחד אחד".

טיפול זה, קובע ר' חייא, "אין בו משום דרכי האמורי" (שבת סז ע"א, התרגום שלי, וראו גם תוספתא שבת פ"ז הכ"א). לעומת זאת, "האומר: התמזל מזלי ועייף אל תהיה יום ולילה – יש בו משום דרכי האמורי" (שבת סז ע"ב, התרגום שלי).

  " אביי ורבא מציעים כלל לדיוק ההגדרה של "דרכי האמורי": כל מה שמוכיח עצמו כמרפא, אינו כלול ב"דרכי האמורי". איני בטוחה שזו המחלוקת במשנה. אמנם ייתכן שר' יוסי מאמין בכוחם הרפואי של ביצת החרגול, שן השועל ומסמר הצלוב, ואילו ר' מאיר כופר בכך, אולם ייתכן שר' מאיר, הגם שהוא מכיר בסגולותיהם הרפואיות של אלה, אוסר על השימוש בהם מסיבות דתיות "

אביי ורבא מציעים כלל לדיוק ההגדרה של "דרכי האמורי": כל מה שמוכיח עצמו כמרפא אינו כלול ב"דרכי האמורי". איני בטוחה שזו המחלוקת במשנה. אמנם ייתכן שר' יוסי מאמין בכוחם הרפואי של ביצת החרגול, שן השועל ומסמר הצלוב, ואילו ר' מאיר כופר בכך, אולם ייתכן שר' מאיר, הגם שהוא מכיר בסגולותיהם הרפואיות של אלה, אוסר על השימוש בהם מסיבות דתיות.

 

יתרון הכלל של אביי ורבא הוא בהתרת ההצלחות הרפואיות – מה ש"עובד" אינו בלתי-יהודי. במקומות אחרים בתלמוד מאותגר כלל זה, באמצעות הצבעה על "הצלחות" של עבודה זרה (כמו למשל בעניין קורבן אדם, וראו דיון על כך בדף קודם).

 

התלמוד מדייק (באופן שגוי מבחינה לוגית) את הכלל של אביי ורבא ומציע שניתן להסיק ממנו שמעשה שאינו מוכח כמרפא בהכרח יוגדר כ"דרכי האמורי".

 

אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים –

להדגשת הקושיה, מצטט התלמוד הלכה הנוגעת לדיני שמיטה. התוספתא קובעת כי בשנת השמיטה מותר לטפל באילן שמשיר פירותיו לפני שסיימו להבשיל, באמצעות צביעתו בצבע אדום והעמסה של אבנים עליו. התוספתא מבהירה במפורש כי טיפול כזה אינו "מדרכי האמורי" (תוספתא שביעית פ"א ה"י; שבת פ"ז הט"ו).


העמסת האבנים, טוענים המקשים, יכולה להיחשב כרפואה מוכחת – אם העץ משיר פירותיו משום שכוח צמיחתו הרב יצר מספר פירות גדול מדי למידותיו וליכולותיו, טעינת האבנים עשויה להחליש אותו ולאפשר לו לייצר פחות פירות, שאותם יהיה מסוגל להבשיל עד תום. לעומת זאת, מה תכליתה הרפואית של צביעת העץ באדום? ואם אין לה כזו, כיצד מוציאה אותה התוספתא מתחום "דרכי האמורי"?

 

דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי

תומכי שיטתם של אביי ורבא אינם נסוגים מפני השאלה ומשיבים עליה היטב: תכלית הצבע היא סימון העץ, כדי שייראה לאנשים בפגימותו ויעורר אותם לבקש עליו רחמים. הצבע אינו משמש טיפול רפואי בפני עצמו, אלא רק זרז לתפילת האדם. תפילה זו – שבכוחה לרפא את העץ – בוודאי אינה מ"דרכי האמורי"!

 

להוכחת תשובתם משתמשים המשיבים במדרש הנוגע לדיני המצורע. התורה פוסקת כי אדם שהכוהן קבע כי הוא מצורע צריך לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, להימנע מגילוח ולהכריז בקול שהוא טמא: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, 45).treeתכלית הצבע היא סימון העץ (Thinkstock)


למעשי המצורע יכולים להיות שני טעמים. הטעם הראשון מוסבר היטב בדברי הרמב"ם: "ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין, כדי שיפרשו מהן, שנאמר וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא – הטמא מודיע שהוא טמא" (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת פ"י ה"ח).

הטעם השני מוסבר בקטע התלמודי הנדון כאן: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא – צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים". לפי התלמוד, הבלטת שונותו של המצורע, הצגתו כאבֵל וחובתו להכריז על טומאתו בקול אינם נדרשים כדי להרחיקו מן הקהילה ולשמור עליה מטומאתו, אלא דווקא כדי לקרב את הקהילה לצערו ולעודדם להתפלל לשלומו. בזעקתו "טמא טמא", משים עצמו המצורע בתחום הראייה של שכניו וחבריו ומאפשר להם לבקש את שלומו ולרפאו.

 

דוגמת העץ והמצורע מוכיחות את הכלל של אביי ורבא: מה שמוגדר כ"לא מדרכי האמורי" אכן מוביל לרפואה. האם נובע מכאן בהכרח שמה שמוגדר כ"דרכי האמורי" אינו מרפא? ממש לא. בכל מקרה, מה שאני בוחרת ללמוד מסוגיה זו הוא שיש כוח מרפא גם – ואולי בעיקר – בתשומת הלב של הקהילה למצוקת הפגועים. התמיכה הרגשית בחולים ובכואבים היא חלק מתהליך ריפויים, בין שהיא מלווה במילות קסם ובטקסים משונים (יותר או פחות) ובין שלאו.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus