פרה פרה

וחדא פרה הויא ליה? והאמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא! תנא: לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו (ביצה כג ע"א, ע"פ כתבי היד)

 

תרגום:

ופרה אחת הייתה לו? והרי אמר רב, ואומרים לה (לעניין זה בנוסח אחר) – אמר רב יהודה, אמר רב: שנים עשר אלפים עגלים היה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדרו כל שנה ושנה! לימד (התנא): לא שלו הייתה (הפרה), אלא של שכנתו הייתה, ומתוך שלא מחה בה (על מעשיה) נקראת (הפרה) על שמו.

 

הקשר:

מסכת ביצה עוסקת בהלכות יום-טוב. שני הפרקים הראשונים של המסכת מציגים רשימה ארוכה של מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, ועליהן נוספות הנהגות והלכות של חכמים מסוימים שלא היו מקובלות על כלל החכמים. בין אלה נמצאת המשנה השמינית בפרק השני, שמספרת: "שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין – פרתו יוצאה (בשבת) ברצועה שבין קרניה; ומקרדין (מסרקים) את הבהמה ביום טוב; ושוחקין את הפלפלין (ביום טוב) ברחים שלהם". הקטע התלמודי שיידון להלן עוסק במשנה זו.מדוע מוזכרת רק פרה אחת? (פלאש90)

 

דיון:

וחדא פרה הויא ליה? –

המשנה מציגה שלושה עניינים שבהם שונה פסיקתו של ר' אלעזר בן עזריה מזו של החכמים. שני העניינים האחרונים מנוסחים באופן דומה, והם מציגים פעולות שמותר לאנשים לעשות ביום טוב – "מקרדין... שוחקין". העניין הראשון מנוסח אחרת: הוא אינו מציג פעולה המותרת לרבים, אלא מדבר בלשון יחיד – "פרתו". ניתן היה להבין שגם העניין הראשון מציג היתר כללי לפרה לצאת בשבת כשהיא מעוטרת ברצועה בין קרניה. אולם, למשנה זו מקבילה במסכת שבת, שממנה עולה הבנה אחרת. המשנה שם קובעת שלפרה אסור לצאת בשבת "ברצועה שבין קרניה", ומיד לאחר מכן מספרת: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים" (משנה, שבת ה, ד). כלומר, מדובר בפרתו האישית של ר' אלעזר בן עזריה. דומה שבנוסח המשנה במסכת ביצה מהדהד הסיפור ממסכת שבת.

 

אף שני התלמודים מחברים בין שתי המשניות, ודיוניהם בפרתו של ר' אלעזר במסכת ביצה זהים לאלה שבמסכת שבת. חלק נכבד מדיונו של התלמוד הירושלמי כאן מוקדש למשמעות הביטוי "שלא ברצון חכמים", שאינו נמצא במשנה ממסכת ביצה אלא רק בזו שבמסכת שבת. כלומר, הדיון התלמודי "הועבר" ממסכת שבת לכאן. הירושלמי מדגיש מאוד את חומרת המחלוקת בין ר' אלעזר והחכמים: "אמרו לו (החכמים) – או עמוד מבינותינו, או העבר רצועה מבין קרניה!" (ירושלמי, שבת פ"ה ה"ד; ז ע"ג, וכן: ביצה פ"ב ה"ח; סא ע"ד). בשל ההיתר שנהג בפרתו, איימו החכמים על ר' אלעזר בנידוי! ועוד מספרים שם: "פעם אחת יצאת – והשחירו שיניו מן הצומות". כלומר, מקרה הפרה היה חד פעמי, אך חטא זה היה חמור כל כך בעיניו, שהוא ניסה לכפר בצומות ארוכים וחוזרים, שספק אם "תיקנו" את חטאו.
 

התלמוד הבבלי, לעומת זאת, אינו עוסק (כאן או במסכת שבת) בשאלת המתח בין ר' אלעזר והחכמים, ובוודאי שאינו מדגיש את תוצאותיו הקשות. לתלמוד הבבלי יש "משימה" ערכית וחינוכית אחרת, ואליה הוא "מגייס" את הסיפור.

 

שאלתו של התלמוד על הסיפור נדמית מעט מלאכותית, ודומה שתכליתה לכוון את הדיון לסופו. השאלה נובעת ממה שידוע לתלמוד על ר' אלעזר בן עזריה: "תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא!". מדוע, תוהה התלמוד, מוזכרת "פרתו" בלשון יחיד כאילו היתה לו פרה אחת בלבד, והלוא ידוע שר' אלעזר בן עזריה איש עשיר מאוד היה, והמעשׂר שלו (עשירית מן הבהמות הטהורות שנולדו לו) בכל שנה כלל שנים עשר אלף פרות?

ריבוי נכסיו של ר' אלעזר בן עזריה הוא עובדה מוכרת בתלמוד, עד כדי כך ששמו מופיע כמעין אייקון של עושר מופלג, מעין "רוטשילד" תלמודי (ראו בבלי, קידושין מט ע"ב).

 

התהייה המלאכותית של התלמוד מובילה בהכרח לתשובה הערכית-חינוכית שאליה כיוון מלכתחילה.

 

תנא: לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו –

"פרתו" של ר' אלעזר כלל אינה פרתו באמת – זו היתה הפרה של שכנתו, אך משום שר' אלעזר בן עזריה לא מחה כנגד ההיתר שנהגה בה השכנה, חטאה מוסב עליו.

 

מטרתו החינוכית והדתית של התלמוד כאן היא להדגיש את חשיבותה של המחאה כנגד התנהגות בלתי הולמת. מחאה נתפסת כהבעת חוסר נחת וכעס ומתוך כך גם כניסיון למנוע מן ההתנהלות השגויה, או אפילו הרעה, להתפשט; אי מחאה נתפסת כהסכמה שבשתיקה. במקרים שבהם חכמים אינם מוחים כנגד מנהג כלשהו, מבין התלמוד שדעתם נוחה ממנו, ולכן הוא מותר.הכרחיות המחאה (פלאש90)
 

מי שאינו מוחה כנגד מעשה בלתי ראוי נחשב כמשתף פעולה עם מעשה זה, כפי שמסביר התלמוד: "כל מי שאפשר (לו) למחות לאנשי ביתו, ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (בבלי, שבת נד ע"ב). לכל אחד מאיתנו אחריות למחות על עוול שקורה סביבנו, אבל "שותפותנו" בעוול גדלה ככל שמעמדנו החברתי והפוליטי גבוה יותר.

 

דומה שהתלמוד הירושלמי מתחבט בשאלת מרחב האחריות של ר' אלעזר בן עזריה, והוא מציע שתי אפשרויות: האחת היא שהחכם שתק מול עבירה שביצעה אשתו; השנייה היא זו שמוצעת גם בתלמוד הבבלי, שלפיה החכם שתק מול העבירה שביצעה שכנתו. לפי האפשרות הראשונה, מרחב אחריותו של ר' אלעזר בן עזריה אינו גדול משל כל אדם אחר, המחויב למחות כנגד מעשיהם הרעים של בני משפחתו; לפי האפשרות הראשונה (זו שרק אותה מזכיר הבבלי), לחכמים מרחב אחריות גדול יותר, הכולל את שכניהם ואולי את קהילתם בכללה. " מטרתו החינוכית והדתית של התלמוד כאן היא להדגיש את חשיבותה של המחאה כנגד התנהגות בלתי הולמת. מחאה נתפסת כהבעת חוסר נחת וכעס ומתוך כך גם כניסיון למנוע מן ההתנהלות השגויה, או אפילו הרעה, להתפשט; אי מחאה נתפסת כהסכמה שבשתיקה. במקרים שבהם חכמים אינם מוחים כנגד מנהג כלשהו, מבין התלמוד שדעתם נוחה ממנו, ולכן הוא מותר "

 

אי מחאה נחשבת כשותפות ברע ומחייבת את השותק בעונש, אך תמיכה בטוב נחשבת אף היא כשותפות בו. במדרש ויקרא רבה, לאחר שנמסרת דרשה מפיו של "שמעון אחי עזריה", שואלים החכמים: "והלא שמעון היה גדול מעזריה? אלא, ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא (מסחר) ונותן (מזון, פרנסה) בפיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו" (ויק"ר כה). עזריה, אביו של ר' אלעזר, לא היה תלמיד חכם, אלא סוחר עשיר, אולם אחיו – שמעון – מוסר הלכותיו משמו, כיוון שתמיכתו הכלכלית בו נחשבת לו כשותפות בתורתו.

 

משפחת ר' אלעזר מלמדת על חוסר סימטריה בין שותפות ברע ובטוב: כדי להשתתף בשכרו של העושה טוב, עליי להיות שותפה פעילה שלו; לעומת זאת, כדי להיחשב שותפה של פועל הרע, מספיק שאשתוק ולא אמחה כנגדו.

 

לקראת יום הזיכרון לשואה אני נזכרת בפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, 15). לכאורה, לסור מהרע הוא מעשה פשוט הרבה יותר מעשיית טוב או מרדיפה מאומצת אחר השלום. למעשה, זו אולי המשימה הקשה ביותר: לא רק להתרחק מרשע, אלא גם להתנגד לו, למחות כנגדו ובשום אופן לא להתעלם ממנו.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

Model.Data.ShopItem : 0 6