hadaf-hashvui
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דובדבני //
27.5.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מישהו מטפל בך

כיצד יידע בעל הבית אם העירוב שהוא עושה בעבור אחרים כולל אותם והאם תמיד נניח שמי שלא מסרב לשותפות, למעשה מסכים לקיומה?

 טעמא דמחי, הא סתמא – נפקא בדבעלה. הא קתני רישא "אלא מדעתם" – מאי לאו דאמרי "אין"? לא. מאי "אלא מדעתם"? לאפוקי היכא דאמרי "לא". הא "וכולן שעירבו ועירב עליהן רבן – יוצאין בשל רבן", וסתמא הוא, וקתני "חוץ מן האשה דלא נפקי"? אמר רבא: כיון שעירבו – אין לך מיחוי גדול מזה. (עירובין פב ע"ב, לפי כתה"י)

 

תרגום

הטעם (הדגש הוא על) שמחו (הנשים ולא הסכימו שבעליהן יערכו עירוב בשבילן), הרי סתם (כשלא אומרת האישה כלום) – יוצאת ב(עירוב)של בעלה. הרי שונה ברישא (של הברייתא, שאל לאדם לערב בשביל אשתו ואחרים) "אלא מדעתם" – האם לא (מדובר כאן במקרה) שאומרים "כן"? לא. מהו "אלא מדעתם"? להוציא היכן שאומרים "לא". הרי "וכולם שעירבו ועירב עליהן רבן – יוצאים בשל רבן", וסתם הוא (הרי לא נאמר שאמרה האישה "לא", ובכל זאת) ושונה "חוץ מן האישה שלא יוצאת"? אמר רבא: כיון שעירבו – אין לך מיחוי (מחאה) גדול מזה.

 

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השמיני במסכת עירובין פותחת בשאלה: "כיצד משתתפין בתחומין?", ומשיבה: "מניח את החבית ואומר – הרי זה לכל בני עירי". עיקרו של הדיון התלמודי במשנה זו בשאלה מתי וכיצד ניתן לערב בשביל אדם אחר. עניין זה אינו מוזכר ישירות במשנה, אך דומני שהוא נלמד ממנה בעקיפין, ובמיוחד מן הפער בין המילה "משתתפין" ובין הפעלים שאחריה: "מניח... ואומר".  זה הפער בין שותפות ובין עשייה "בשביל".

vered20
צילום: תינקסטוק

 

דיון:

טעמא דמחי, הא סתמא – נפקא בדבעלה –

במסגרת דיונו באפשרות לערב בשביל אחרים ובשמם, מצטט התלמוד שתי ברייתות דומות מאוד בנוסחן. השנייה גורסת: "לא יערב אדם על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו – אלא מדעתן; אבל מערב הוא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, ועל ידי בנו ובתו הקטנים – בין לדעתן ובין שלא לדעתן. וכולן שעירבו ועירב עליהם רבן – יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות". בברייתא זו עוסק הקטע שיידון כאן.

 

הברייתא מפרידה בין מי שנחשבים ישויות בפני עצמם ויש להם "דעת" ובחירה ובין מי שאינם נחשבים כאלה. הראשונים אינם יכולים להיכלל אוטומטית בעירוב שעורך "בעל הבית", והאחרונים כן; הראשונים ישותפו בעירוב רק "מדעתם", והאחרונים – גם "שלא מדעתם". הסיפא של הברייתא מפריד בין האישה ובין שאר בעלי ה"דעת": במקרה שבו עירבו הם לעצמם, בד בבד עם העירוב שעשה בעל הבית, הם יוצאים בעירוב שלו (אף שיש להם עירוב משל עצמם), חוץ מן האישה. המילה "יוצאים" כאן משמשת בו זמנית בשתי משמעויות אפשריות: הגדרת מילוי מצווה הלכתית ("יוצאים ידי חובתם") ותיאור השימוש בעירוב (רק מי שיש לו עירוב יכול "לצאת" בשבת). " הברייתא מפרידה בין מי שנחשבים ישויות בפני עצמם ויש להם "דעת" ובחירה ובין מי שאינם נחשבים כאלה. הראשונים אינם יכולים להיכלל אוטומטית בעירוב שעורך "בעל הבית", והאחרונים כן "

 

הברייתא מסבירה מדוע שונה האישה מכל השאר: "מפני שיכולה למחות". האם "יכולת" זו קשורה בזכות משפטית-הלכתית כלשהי או בכישורים רגשיים וחברתיים מסוימים? הברייתא אינה מפרטת. בכל מקרה ברור כי במקרה שהאישה עירבה לעצמה, "יכולת" זו גורמת לה שלא לצאת בעירוב של בעלה.

 

לפי פירוש התלמוד, הברייתא מדגישה את יכולתה של האישה למחות, כדי להבהיר שכל עוד אינה עושה זאת, היא כלולה בעירוב שעושה בעלה. האם הכוונה רק למקרה שהיא עירבה בו זמנית איתו, או גם במקרים אחרים שאליהם מכוונת ראשית הברייתא?

 

הא קתני רישא "אלא מדעתם" – מאי לאו דאמרי "אין"? לא. מאי "אלא מדעתם"? לאפוקי היכא דאמרי "לא"

מתוך הפירוש לעיל, מנסה התלמוד להבין את ראשית הברייתא.

כיצד יידע בעל הבית אם העירוב שהוא עושה בעבור אחרים כולל אותם? עליו לשאול לדעתם. ואם לא שאל, מה עליו לעשות? להניח שמי שלא הביע עמדה שלילית, סימן ש"דעתו" חיובית, או שמא להפך – להסיק שמי שלא הביע עמדה חיובית, סימן ש"דעתו" שלילית? מהי ברירת המחדל במקרה של "סתמא" (סתם) שבו לא הביעו האנשים את "דעתם" בקול ברור?

 

לשיטת התלמוד, ברירת המחדל היא שנוח לאנשים אלה – לכולם, כזכור, הזכות והאפשרות לערב לעצמם – להיות כלולים בעירוב של רבם-בעליהם, וכך יהיה, אלא אם כן יביעו התנגדות באופן גלוי. הנחת היסוד היא שמי שלא צועק "לא!", כנראה חושב "כן". זו תפיסה בעייתית וכלל לא הכרחית. כיוון שהנושא ההלכתי הנדון כאן קשור בשותפות (בעירוב), בחירה זו מעניינת: האם תמיד נניח שמי שאינו מסרב לשותפות, למעשה מסכים לקיומה? אולי ניתן לקבל זאת במקרים של שותפות קיימת, אולם מה לגבי שותפות "חדשה"?

 

הא "וכולן שעירבו ועירב עליהן רבן – יוצאין בשל רבן", וסתמא הוא, וקתני "חוץ מן האשה דלא נפקי"?

אם זו הנחת היסוד, שואל התלמוד, סופה של הברייתא אינו ברור: אם הבעל עירב על אשתו, סימן שהיא לא אמרה "לא" באופן ברור (ולכן, מקרה זה הוא "סתמא") – אם כך, מדוע אינה יוצאת בעירובו?

 

כיון שעירבו – אין לך מיחוי גדול מזה

רבא משיב: אין מחאה ברורה וצלולה יותר של האישה כנגד הכללתה בעירוב של בעלה מאשר עריכת עירוב לעצמה. יש מעשים, טוען רבא, שמצהירים על כוונות עושיהם יותר ממילים.

 

לברייתא שנדונה כאן מקבילה בתוספתא (עירובין ו, ז). נוסחיהן דומים מאוד, למעט שינוי קטן: בביטוי "יוצאין בשל.." מופיעה בתוספתא המילה "עצמן", במקום "רבן". כלומר, לפי התוספתא, כל אלה שעירבו בד בבד עם בעל הבית יוצאים בעירוב של עצמן, לבד מן האישה, כיוון שהיא "יכולה למחות". " הברייתא מסבירה מדוע שונה האישה מכל השאר: "מפני שיכולה למחות". האם "יכולת" זו קשורה בזכות משפטית-הלכתית כלשהי או בכישורים רגשיים וחברתיים מסוימים? הברייתא אינה מפרטת "

 

להבנתי, מסמן שוני זה הבדל משמעותי בין התלמוד והתוספתא כאן. לפי שיטת רבא, מן הנוסח התלמודי של הברייתא עולה שהאישה שעירבה בד בבד עם בעלה השתמשה בזכות (או בכישורים) למחות, ולכן היא "זוכה" ברשות להיות בעלת עירוב לעצמה ואינה נכללת בעירוב בעלה. לפי שיטת התוספתא לעומת זאת, ניתן להבין שהאישה שעירבה בד בבד עם בעלה לא השתמשה בזכות (או בכישורים) למחות, ולכן היא "נענשת", ובניגוד לשאר "עמיתיה" לרשימת בעלי הדעת, היא אינה יוצאת בעירוב שלה, אלא בשל בעלה.

 

לפי שיטת רבא, מן הנוסח התלמודי של הברייתא עולה שההיכרות עם דעתה של אשתו – מסכימה לשיתוף בעירוב או לא – נופלת על הבעל. גם אם לא שאל לדעתה, הוא צריך לשים לב ל"רמזים" ול"סימנים" – בהתנהגותה, במעשיה. אם לא ישים לב, הוא "יבזבז" מזון כשיערב עליה, והיא לא תיכלל בעירוב זה. לעומת זאת, לפי שיטת התוספתא, האחריות על השמעת ה"דעת" שלה שייכת לאישה עצמה – אם לא תביע דעתה בקול ובמילים, אם לא תשתמש ביכולתה למחות, היא זו שתפסיד ו"תבזבז" מזון לעירוב שאינו תקף.

 

אני מכבדת את רבא על דבריו: פירוש העירוב העצמאי כמחאה הוא רגיש ומכיר בכך שיש אנשים (וקבוצות) שחולשתם ושוליותם החברתיים אינן מאפשרות להם (גם כשהחוק מתיר זאת) למחות בקול חזק וברור. לא פחות מכך (ואולי קצת יותר), אני מכבדת את התוספתא, שבצורה ישירה ותקיפה טוענת שלפעמים צריך להיות ישירים ותקיפים. לדעת התוספתא, מי שאינו מסוגל מסיבות שונות למחות כנגד האדון (עבדים) או האב (ילדים גדולים) – תתקבל גם מחאתו השקטה; אולם מי שיש לה "יכולת" לעמוד על דעתה ולמחות, צריכה להשתמש בה, ואם לא השתמשה –  אין לה זכות ליהנות מעצמאות.  

 
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus