קריעת כיוון

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
16.1.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
קריעת כיוון
מי מחויב בקריעת הבגד לאות אבל ומתי? הרבה תמר דבדבני על היחס בין מוות, קשרי משפחה וספר תורה שנשרף

רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה (שבת קה ע"ב)


הקשר:

המשנה השלישית בפרק השלושה עשר במסכת שבת קובעת: "הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין". כלומר, קריעה של אבל בשבת נחשבת קלקול של הבגד, ולכן הקורע פטור. התלמוד מעמת קביעה זו עם ברייתא, שפוסקת כי מי שקורע באבלו בשבת חייב. התלמוד מנסה לפשר בין המקורות בטענה שהם עוסקים במקרים שונים: המשנה עוסקת במי שאינו חייב לקרוע קריעת אבל (ולכן קריעתו היא קלקול), ואילו הברייתא עוסקת במי שחייב בקריעה, ולכן אין קריעתו קלקול ויש בה חילול שבת. הקטע שיידון כאן מופיע במסגרת דיון זה.hadafkriaהחובה לקרוע על חכם שמת. בחורי ישיבה מתאבלים על האדמו"ר מוויז'ניץ (פלאש90)

 

דיון:

רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע

בניסיון לפתור את הסתירה בין המשנה והברייתא מונה התלמוד את המקרים שבהם קיימת חובת קריעה של אבל. בין היתר נזכרות החובות לקרוע על חכם שמת: "חכם שמת... הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו", ועל אדם כשר: "מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים?... מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה". חובת קריעה נוספת נזכרת בדברי ר' שמעון בן אלעזר, הנדונים כאן: גם מי שעומד לצד המת בעת פטירתו חייב בקריעה.


כדאי לשים לב לשני מישורי הסוגיה: האחד הוא המישור הטכני, המבקש להבחין בין מקרים שבהם חלים דברי הברייתא לאלה שבהם חלה פסיקת המשנה, כדי להוכיח שאין כאן סתירה; השני הוא המישור הערכי, המרחיב את חובת הקריעה, שבמקורה חלה רק על האבלים מקרבה ראשונה, ובמובן מסוים מגדיר מחדש את מושגי המשפחה והקהילה.


האבל המיידי על חכם שמת אינו שמור למשפחתו המצומצמת בלבד, שכן "כולם קרוביו"; אדם כשר שנפטר מחייב בדיני אבלות את כולם, או לפחות את מי שמבקש להזדהות עם קהילה המאורגנת סביב הטוב והראוי; העומד בצד המת בעת פטירתו שותף לרגע אינטימי וייחודי בחיי אדם, והופך בכך לחלק ממשפחתו. "משפחה", אם כן, מוגדרת כאן לא על פי קרבה ביולוגית או ממסדית כלשהי, אלא באמצעות קריטריונים של הזדהות, שותפות ואינטימיות.

 

הבנה זו של דברי ר' שמעון בן אלעזר נסמכת על הקשרם בתוך סוגיה זו, ומלמדת על עריכת הסוגיה. האם ניתן למצוא לה ביסוס גם בדברים עצמם, בהיותם נטולי הקשר?

 

למה זה דומה לספר תורה שנשרפה

ההסבר שמספק ר' שמעון בן אלעזר לדבריו אינו עוסק, לכאורה, במשפחתיות או בקהילתיות, אלא מקביל בין שני מצבי אבלות, כדי להסיק מסקנה הלכתית.

  " כל עוד חי ר' אליעזר, פרושות שתי ידיו, כשני ספרי תורה פתוחים לפני תלמידיו, ומוכנות להציע את החוכמה הגלומה בהן, אבל מותו יסתום את הגולל לנצח על האפשרות ללמוד ממנו, לשתות את מימי תורתו. ר' אליעזר אמנם מכיר בכך שתלמידיו הופרו גם מן המעט שקיבלו ממנו, אולם מצר על כך שתהליך העברת הידע התורני ייגדע במותו "

נדמה שהלמידה מן היחס כלפי ספר תורה שרוף ליחס הראוי כלפי מות אדם מנוגדת להיגיון הפשוט: במקום ללמוד מן האינסטינקטיבי והכמעט-מובן-מאליו (קריעת אבל של מי שליווה את האדם אל מותו) אל הפחות סביר (קריעת אבל על ספר תורה שנשרף), מציג ר' שמעון בן אלעזר תהליך למידה הפוך, מאתגר ומעניין. 


מדוע לקרוע קריעת אבל על ספר תורה שנשרף?

לדעת רש"י, התשובה לכך טמונה בסוגיה תלמודית אחרת (מו"ק כו ע"א), שם נדרשים הפסוקים מירמיה ל"ו 27-1. בפסוקים אלה מסופר שאלוהים מצווה על ירמיהו לכתוב את נבואותיו במגילת ספר: "קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה... אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" (שם, 3-2). תגובת המלך יהויקים למשמע תוכן המגילה, מוצגת בדרמטיות: "וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת... יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח" (שם, 23-22).

המקרא טורח לציין שהנוכחים בחדר "לֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם" (שם, 24), ומכך לומד התלמוד שמן הדין היה עליהם לעשות זאת. מגילת ירמיה וספר התורה מכילים את דברי האלוהים, ולכן הצופים בשריפתם אמורים לחוש בהתכלותם ובמותם של האמת והטוב העליונים. התגובה הראויה לכך, לפי התלמוד, היא אבל וקריעה.

 

מה הקשר בין מות אדם לשריפת ספר תורה?

לדעת הרמב"ן, מותו של אדם מקביל לשריפת ספר תורה כיוון שהנשמה היא נר אלוהים (משלי כ, 27). לדעת המאירי, ההקבלה מבוססת על כך "שהמצות בלב האדם, כאותיות בגויל" – כלומר, מצוות האלוהים רשומות בלב האדם כאילו היה ספר תורה.

 

במקום אחר מציע התלמוד תשובה נוספת בדמות סיפור מותו של ר' אליעזר, שהוא אחד היפים והמרגשים בתלמוד. לאחר שנים של חרם ובידוד מגיעים החכמים לבקר את ר' אליעזר על ערש דווי: "נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי – ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי – ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת" (סנהדרין סח ע"א). ר' אליעזר מבטא את כאבו לאו דווקא על כיליונו הקרב של גופו, אלא בעיקר על כיליון רוחו, רוח התורה. הוא מדמה את שתי ידיו לספרי תורה שנגללים ומוכנסים אל הארון. ספר התורה ישוב וייפתח, אבל תורת האדם המסוים הזה תיחתם לעד כאשר ימות.


הלומד והמלמד הוא כלי להעברת התורה מדור לדור, ובכך גם כלי לשימורה של התורה ולפיתוחה. למרות שבעיני מורהו רבן יוחנן בן זכאי נתפס ר' אליעזר כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה", (משנה אבות ב:י), בעיניו שלו הוא רק "ככלב המלקק מן הים", שאינו מצליח לאסוף את מי התורה, ונותר מתוסכל מול אובדן האוצר, שאותו לעולם לא יוכל להכיל.


ר' אליעזר כואב גם את יכולתו המוגבלת להעביר הלאה את התורה שבו. הביטוי "כמכחול בשפופרת" מופיע בתלמוד, בדרך כלל, כדימוי ליחסי מין (ראו, למשל, בבלי מכות ז ע"א). נדמה שבעזרת ביטוי זה כאן מבקש ר' אליעזר לצייר את לימוד התורה כתהליך מפרה, שבמהלכו אמורים התלמידים לקבל את זרעי התורה, להצמיח, להפרות ולהרבות אותם. כל עוד חי ר' אליעזר, פרושות שתי ידיו, כשני ספרי תורה פתוחים לפני תלמידיו, ומוכנות להציע את החוכמה הגלומה בהן, אבל מותו יסתום את הגולל לנצח על האפשרות ללמוד ממנו, לשתות את מימי תורתו. ר' אליעזר אמנם מכיר בכך שתלמידיו הופרו גם מן המעט שקיבלו ממנו, אולם מצר על כך שתהליך העברת הידע התורני ייגדע במותו. כאבו הוא כאב פרטי לגמרי, ובו בזמן הוא גם כאב לאומי, דתי ואידיאולוגי על עולם התורה.torahburnכשהאמת עולה באש. ספר תורה שרוף (פלאש90) 

 

דומני שר' אליעזר מקביל עצמו לתורה בכמה דרכים, ובראש ובראשונה בכך שקיומו תלוי בתלמידיו - במי שיזכרו אותו ואת דבריו, יעסקו בהם, יגדלו אותם ואז יעבירו את זרעיהם לדורות הבאים, כדי להמשיך את מעגל הצמיחה.

את תלמידיו מדמה ר' אליעזר לבת זוג המופרית מזרעי התורה. יחד – המורה והתלמידים – הם אמורים להרחיב את משפחת התורה. קשרי משפחה זו – המתאבלת על מותו של המורה-ספר התורה – נשענים על בחירה, ומבטאים גם הם שותפות אידיאולוגית ואינטימיות.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus