הנרות הללו

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
24.6.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הנרות הללו
על מקורו המפתיע של הביטוי "לחפש בנרות", שמבטא גם היום – בעולם שבו טכנולוגיות הארה משמעותיות בהרבה – חיפוש עקשני, שאמור להוביל לתוצאות (ולמציאוֹת) טובות יותר

אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה, שנאמר "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, 19); ואומר "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, 12); ואומר "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (צפניה א, 12);  ואומר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ, 27). (פסחים ז ע"ב-ח ע"א, ע"פ כת"י JTS, Rab. 1623)

 

הקשר:

המשנה הראשונה במסכת פסחים קובעת: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר". התלמוד מנסה להבין מדוע. הברייתא הנדונה להלן לקוחה מדיון זה.

 

דיון:

אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה

הדיון התלמודי הראשון במסכת עוסק במשמעות המילה "אור" במשנה, ובסופו מסיק התלמוד שכוונתה ל"ערב", שהוא תחילת היום היהודי. מכאן ברור מדוע אין ציווי, לכתחילה, לערוך את בדיקת החמץ לאור השמש: בערב אין השמש מאירה. אור הלבנה גם הוא אינו מתאים לבדיקה, שכן אינו מספיק לכך, אך מדוע – שואל התלמוד – אין בודקים "לאור האבוקה"?

images_0
מייצגים את האפשרות לחפש גם במקום החשוך באופן טבעי

 

לדעת רבא: "לְמה צדיקים דומין בפני שכינה? כנר בפני האבוקה" (פסחים ח ע"א). כלומר, הקשר בין נר ואבוקה מוקבל לקשר בין הצדיקים ואלוהים: כפי שהנר הוא מעין דגם מוקטן של אבוקה, כך הצדיקים הינם מעין אלוהות בזעיר אנפין. אור הנר, אפוא, חלש וקטן יותר משל האבוקה, ומדוע להסתפק בו כדי לבדוק בערב הפסח שלא נותר בבית חמץ?

 

רצף הפסוקים שלהלן ינסה לענות על שאלה זו.

 

"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, 19)

הפסוק הראשון שמזכירה הברייתא לקוח ממצוות הפסח, שניתנות למשה ערב יציאת מצרים (שמות יב, 20-18). פסוק זה מסמן את תחילת ה"מסע" הלמדני של המשנה, כפי שמבקשת הברייתא לתארו. סופו של מסע זה יהיה בהלכה שיש לבצע בדיקת החמץ לאור הנר, ותחילתו – כפי שמצוין כאן – היא באיסור "לֹא יִמָּצֵא". " הקשר בין נר ואבוקה מוקבל לקשר בין הצדיקים ואלוהים: כפי שהנר הוא מעין דגם מוקטן של אבוקה, כך הצדיקים הינם מעין אלוהות בזעיר אנפין "

 

על פי איסור תורני זה, הבית צריך להיות נקי מחמץ במהלך הפסח. המשנה קובעת כי יש לערוך בדיקת חמץ, כלומר – יש לחפש אותו בערב החג. למעשה, המשנה הופכת את המעשה המאפשר את קיום המצווה – החיפוש או בדיקת החמץ – למצווה בפני עצמה. מבחינת התלמוד, שמבקש להוכיח שהתנאים לא המציאו הלכות חדשות ממוחם הקודח, המרחק בין התורה למשנה כאן גדול מדי, ויש לצמצמו. זה בדיוק מה שמנסה הברייתא לעשות, באמצעות הפסוקים הבאים.

 

"וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, 12)

בשלב השני מובא פסוק מסיפור המפגש הטעון בין יוסף ואחיו במצרים: "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן". טרם התגלותו בפני אחיו, ולאחר שהוא משלח אותם לארצם עם המזון שבאו לקנות, יוסף מחביא גביע כסף באמתחת בנימין; בחיפוש-פתע, לכאורה, נמצא הגביע; מול האיום על בנימין, נשברים האחים, וכשהם חשופים בכאבם ובחולשתם, יוסף מזדהה כאחיהם.

 

דומה שתפקיד הפסוק כאן להדגים את הקשר שבין חיפוש ומציאה: מי שמחפש באופן שיטתי ומסודר – מוצא. בכך משלים הפסוק כאן את החוליה החסרה שבין האיסור התורני על "לֹא יִמָּצֵא" ובין ההלכה המשנאית: הרוצה לוודא ש"לא יימצא" בביתו חמץ – שיחפש.

 

אלא שהפסוק אינו מתאר חיפוש אמיתי: הגביע נמצא כיוון שהמחפשים הם אלה שהטמינו אותו במקומו. באופן אולי פרדוכסלי, מייצג פסוק זה היטב את הנוהג של "בדיקת חמץ" בימינו: "הטמנה" של חמץ במקומות ידועים מראש, "הצגה" של חיפוש ו - הפתעה! – מציאתו.

 

"וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (צפניה א, 12)

בשלב הבא ב"מסע" מצוטט פסוק מנבואת צפניה על יום הדין העתידי, שבו יהרוס אלוהים את ירושלים ויעניש את יושביה. אלוהים מתריע שימצא ויעניש אפילו את אלה שלכאורה לא עשו דבר לבד מהעלמת עין מן המציאות וחוסר אמונה בכוחו של אלוהים ("הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם"). ולמה ייעשה החיפוש בנרות דווקא? לדעת אבן עזרא: "כי בנר יוכל אדם לראות מה שיש בחדרי חדרי', כי אור השמש לא יכנס שם". כלומר, הנרות – כטכנולוגיה להבאת אור גם אל פנים הבית – מייצגים את האפשרות לחפש גם במקומות שהינם חשוכים באופן טבעי.

 

הביטוי "לחפש בנרות" מבטא גם היום – באופן פרדוכסלי, בעולם שבו יש טכנולוגיות הארה משמעותיות בהרבה מנרות – חיפוש עקשני שאמור להוביל לתוצאות (ולמציאוֹת) טובות יותר.

 

פסוק זה ממלא פער נוסף בין התורה והמשנה: כדי לחפש היטב, יש להשתמש בנרות.

דא עקא, שהלכת המשנה אינה מזכירה "נרות" אלא "נר". אם כבר, ריבוי נרות יכול ללמד שיש צורך באור גדול – כשל אבוקה, למשל – כדי לבדוק את החמץ, וזה בדיוק מה שהמשנה (לדעת התלמוד) טוענת כנגדו.

 

"נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ, 27)

בשלב האחרון במסע הקישור בין התורה וההלכה המשנאית מובא פסוק ממשלי המתאר את נשמת האדם כנרו של אלוהים ואת אלוהים כמי שמחפש (ומוצא) גם במחילות האפילות והנסתרות בלבותינו. כפי שמאירים הפרשנים, הפועל "חופשׂ" אינו מוסב על שם העצם "נר", אלא על ה'. כלומר, משמעות הפסוק היא שאלוהים הוא המחפש בנשמת האדם, הגלויה ומאירה בפניו כנר.

 

למרות זאת, לשיטת הברייתא, פסוק זה הוא בבחינת החוליה החסרה האחרונה בשרשרת שבין התורה והמשנה, בין "לֹא יִמָּצֵא" ובין "בודקים את החמץ לאור הנר". החוליה הראשונה היא זו המקשרת בין מציאה וחיפוש (יוסף והגביע הנעלם); החוליה השנייה מקשרת בין מעשה החיפוש ובין אור נרות (לחפש בנרות); החוליה האחרונה מקשרת בין נר יחיד וחיפוש בחדרי חדרים.

 

המשנה, כהרגלה, אינה מסבירה כיצד הגיעה למסקנתה ההלכתית. הברייתא מתארת את התהליך: ההלכה נובעת מ"מסע" בין פסוקים, מהתקדמות על בסיס מקורות עד למסקנה המתחייבת מהם. כיוון ששרשרת החוליות שמציירת הברייתא כאן רעועה למדי, נדמה שהיא נוצרה בדיעבד, כדי למלא את הפער בין התורה וההלכה. כלומר, בפני יוצרי הברייתא כבר עמדו הן התורה והן ההלכה והם – כנראה מטעמים דתיים ואידיאולוגיים – ניסו לחבר ביניהן ולהציג את הלכת המשנה כנטועה בפסוקים. " מבחינת התלמוד, שמבקש להוכיח שהתנאים לא המציאו הלכות חדשות ממוחם הקודח, המרחק בין התורה למשנה כאן גדול מדי, ויש לצמצמו "

 

התלמוד מנסה לעגן את הלכת המשנה ולהצדיקה בדיעבד. לכן, הוא מצטט את הברייתא. מסיבות שונות, התלמוד אינו מסתפק בכך ומציע גם טעמים נוספים לפסיקת המשנה המחייבת בדיקת החמץ לאור הנר דווקא.

 

חכמים שונים מספקים הסברים שונים, למשל: נר יכול להשתחל ולהאיר במקומות שאליהם האבוקה אינה יכולה להיכנס; אש האבוקה מסוכנת, ודעת הבודק תוסח מחמת החשש (כך לפי רש"י והמאירי); אור הנר יציב יותר מאור האבוקה המהבהב. כל הטענות הללו מצדיקות את הבחירה בנר באופן לוגי ובהתבסס על יעילותו לעומת האבוקה.

 

שתי אפשרויות מציע התלמוד לעיגון ההלכה: קישור למדני שלה לפסוקים ומציאת משענת לוגית למסקנותיה. הן שונות מהותית זו מזו: האחת מדגישה את החיבור ההכרחי – מבחינתה – אל "המקור", והאחרת מציגה את ההליך ההלכתי כמחויב להיגיון האנושי ולמציאות; האחת חותמת את הדיון בציירה "מפת מסע" מנקודה הכרחית א' לנקודה הכרחית ב',  והאחרת מאפשרת למסע הלימוד להוביל למקומות חדשים; האחת מאירה את ההלכה באור אמוני וערכי, והאחרת – בנר פרקטי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus