הכתם
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
8.1.14
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הכתם

ההימנעות מדרישה לתיקון טעות כלל אינה מקלה עם הטועה, כי אם מביעה את ההנחה שאי אפשר לתקן את המעוות, ותוצאות הקלקול לעולם עומדות; ומי ש"מחליקים" לנו על טעותנו נתפסים בעינינו כטובים, אך רכותם גוזרת עלינו לשאת את משא הכישלון

אמר רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו – באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון. רבי מאיר, דאמר "יביא אחר ויתחיל בתחילה", הכא נמי – יביא אחר וישחוט; ולרבי אלעזר ורבי שמעון, שאומרים "ממקום שפסק משם הוא מתחיל", הכא – אין לו תקנה (יומא סא ע"ב)

 

תרגום:

(קורבן) אשם (של) מצורע, ששחטוֹ שלא לשמו – באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. ר' מאיר, שאמר "יביא אחר ויתחיל בתחילה", כאן גם – יביא (קורבן) אחר וישחוט; ולר' אלעזר ור' שמעון, שאומרים "ממקום שפסק משם הוא מתחיל", כאן (גם) – אין לו תקנה.

  83300172
אנדרטה לכישלון (צילום: ת'ינקסטוק)

הקשר:

 

המשנה האחרונה בפרק החמישי של מסכת יומא קובעת שסדר עבודת הקודש ביום הכיפורים חייב להישמר, ואם השתנה – "לא עשה (הכוהן הגדול) ולא כלום". למרות קביעה זו (ואולי דווקא בגללה) המשנה גורסת: "הקדים דם השעיר לדם הפר – יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר; ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם – יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחלה בפנים".

 

כלומר, טעות בסדר מחייבת חזרה על הפעולה הספציפית, כדי שזו תוכל להיות מושלמת באופן נאות. הסיפא של המשנה מציג עמדה חולקת: "רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים – ממקום שפסק משם הוא מתחיל". מדבריהם עולה שאין לחזור על פעולה שנכשלה, אלא להמשיך מיד בפעולות האמורות לבוא אחריה. הדיון התלמודי במחלוקת זו הוא שיידון להלן.

 

דיון:

 

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו – באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון –

לשיטת התלמוד, החלק המובא במשנה בלא ייחוס לחכם ("סתם" המשנה) מייצג את עמדת ר' מאיר, ועל עמדה זו חולקים ר' אלעזר ור' שמעון.

 

בניסיון להבין את שתי העמדות העקרוניות, מציע ר' יוחנן לבחון אותן גם במקרה הלכתי שונה. לפי נוסח התלמוד שבידינו, המקרה הנבחן כאן הוא מקרה שבו מצורע שנרפא ונטהר הביא קורבן אשם לסיום הליך טהרתו, אך קורבן זה לא נשחט כ"אשם מצורע", אלא כקורבן אחר. כך התקלקל "טקס הסיום" של הצרעת, ולא נשלמה היטהרותו של המצורע.

 

בחלק מכתבי היד (ראו למשל בכת"י JTS, Rab. 1623) מופיע נוסח אחר למקרה המבחן שמכיר גם רבנו חננאל: "אשם מצורע, שנשפך דמו קודם מתן דם הבהונות". ל"אשם מצורע" תהליך הקרבה מיוחד, הכולל את הנפתו בידי המצורע והכוהן ומריחת דמו על בהונות היד והרגל של המצורע לשעבר ועל תנוך האוזן שלו (ראו ויקרא יד, 14).

 

לפי נוסח זה, הבעיה הנדונה כאן דומה מאוד לבעיה הנדונה במשנה: דם הקורבן נשפך לפני שהסתיים התהליך שאמור להיעשות בו. דמיון זה מאפשר הצבה בהירה יותר של העמדות החולקות במשנה: במקרה זה, שבו נשפך הדם לפני שנמרח על הבהונות, מה יפסקו ר' מאיר ("סתם" המשנה) ומנגד, ר' אלעזר ור' שמעון ביחס לאפשרות החזרה והתיקון?

 

רבי מאיר, דאמר "יביא אחר ויתחיל בתחילה", הכא נמי – יביא אחר וישחוט

במשנה טוען ר' מאיר (לשיטת התלמוד) שיש לחזור על הפעולה שחלה בה טעות. לכן, לדברי ר' יוחנן, אף במקרה זה – בין שמדובר בהליך הקרבה מוטעה ובין שבשפיכה מוקדמת של דם – ידבוק ר' מאיר בטענתו ויגרוס שיש לחזור על ההקרבה, להביא קורבן חדש ולשחטו (או: למרוח מדמו על הבהונות והאוזן).

 

ולרבי אלעזר ורבי שמעון, שאומרים "ממקום שפסק משם הוא מתחיל", הכא – אין לו תקנה

גם עמדת ר' אלעזר ור' שמעון במשנה שאין לחזור על הפעולה, אלא להמשיך בפעולות הבאות, תהיה עקבית במקרה זה.

 

לעמדת ר' אלעזר ור' שמעון כאן נוספת מעין מסקנה הלכתית-דתית: "אין לו תקנה". מה משמעות תוספת זו?

 

המחלוקת בן "סתם" המשנה ור' אלעזר ור' שמעון יכולה להשתמע לשתי פנים. על פניו, מקלים ר' אלעזר ור' שמעון עם הכוהן הגדול יותר מן ה"סתם": הוא גורס שיש לחזור על הפעולה שחלה בה טעות ובכך לתקן אותה, ואילו הם פוסקים שניתן להמשיך ממקום הטעות כרגיל. ר' יוחנן כאן, והתלמוד בעקבותיו, קוראים את המחלוקת באופן שונה לחלוטין. לשיטתם, "סתם" המשנה הוא ה"מקל", ואילו ר' אלעזר ור' שמעון הם המחמירים: ה"סתם" גורס שניתן לתקן טעות שחלה בהליך ההקרבה, אבל הם מאמינים כי אין אפשרות לעשות זאת. כלומר, מניעת האפשרות לחזור ולתקן אינה נובעת מגישה הטוענת ש"לא נורא" שחלה טעות וניתן להמשיך כרגיל, אלא דווקא מגישה מחמירה הגורסת שטעות כגון זו אי אפשר לתקן כלל.

 

עמדת ר' אלעזר ור' שמעון אפוא אינה בהכרח "מקלה" במקרה של טעות, אולם מה עמדתם במקרה שבו יש קושי מובנה בביצוע ההליך התקין?

 
אתניקס, "כתם הפרי"

בעניין טקס סיום תהליך ההיטהרות של המצורע פוסק ר' יהודה במשנה: "אין לו בהן יד, בהן רגל, (או) אזן ימנית – אין לו טהרה עולמית" (נגעים יד, ט). מי שאינו יכול לבצע את טקס ההיטהרות במלואו, קובע ר' יהודה, אין לו תקנה. לעומתו, מציעים ר' אלעזר ור' שמעון שתי אפשרויות שונות בתכלית: "רבי אליעזר אומר – נותן הוא על מקומן (היכן שאמורים היו להיות הבהונות או האוזן); ר"ש אומר – אם נתן על של (בוהנות או אוזן) שמאל יצא". לשיטת שני חכמים אלה, במקרה שבו אי אפשר לבצע את לשון התורה כפשוטה, ניתן למצוא "תחליפים" הגיוניים שיאפשרו לטקס להתקיים ולמצורע להיטהר. במקרה זה יש, אף לשיטתם, מקום "לתיקון". האם תמיד ניתן למצוא "תחליף" כזה?

 

הפרק הראשון של משנה חגיגה מתאר את הליך הקרבת הקורבנות בחג הסוכות, במהלכו מוקרבים קורבנות רבים. המשנה קובעת: "מי שלא חג (הקריב קורבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג – חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג" (חגיגה א, ו). כלומר, למי שפספס יום אחד של הקרבה יש אפשרות להמשיך "כרגיל" בשאר ימי החג, וההקרבה בהם תשמש כמעין "תחליף" או "השלמה" ליום החסר. אבל אם "עבר הרגל ולא חג – אינו חייב באחריותו". אם לא הקריב האדם שום קורבן במהלך החג, הוא פטור מן החובה "להשלים" את שחיסר והיא אינה באחריותו עוד.

 

לכאורה, גם כאן מקלה המשנה עם מי שטעה ולא הקריב ונוקטת את גישת "לא נורא, לא קרה כלום". למעשה, גישה זו מחמירה מאוד, והמשנה מסתיימת באמירה: "על זה (מי שלא חג ואינו חייב באחריותו) נאמר – מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א, 15)".

 

ההימנעות מדרישה לתיקון הטעות והחזרה על הפעולה השגויה שוב ושוב עד שתיעשה באופן הראוי אינה מקלה כלל עם הטועה; הימנעות זו, במהותה ובאופן מובנה, מביעה את ההנחה שאי אפשר לתקן את המעוות, ותוצאות הקלקול לעולם עומדות.

 

הצורך לתקן את שקלקלנו אינו רק פרקטי, ויש לו גם השלכות רגשיות עמוקות. מי ש"מחליקים" על טעותנו, מוותרים לנו ואינם דורשים שנשוב ונתקנה יכולים להיתפס בעינינו כ"טובים" וכ"מקלים", אך רכותם כביכול גוזרת עלינו לשאת לעולם את משא הכישלון. לכאורה, הוקל לנו כיוון שאנו בגדר "אינו חייב באחריותו"; למעשה – אנו מוכתמים לנצח בכתם "מעוות שלא יוכל לתקון".
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: תמר דבדבני
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus