הכל שפיט?

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
12.8.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הכל שפיט?
חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל חלוקים: האם בית הדין צריך להימנע מדיון ומפסיקה במקרים מסוימים? תמר דובדבני - הדף השבועי

"חזרה שבועה למקומה" - להיכן חזרה? אמר ר' אמי, רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני, רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה (שבועות מ"ז ע"א).

 

הקשר:
הפרק השביעי של מסכת שבועות עוסק בשבועות שתוקנו על ידי חכמים נוסף לאלה הנזכרות בתורה. המשנה הראשונה בפרק מגדירה את ההבדל בין השבועות הנלמדות מן התורה ובין אלה שנוספו בידי החכמים: לפי התורה מוטלת החובה להישבע על מי שנתבע לשלם סכום כלשהו, כאשר באמצעות השבועה הוא מוכיח את חפותו ומונע עצמו מתשלום; לפי החכמים ישנם גם מקרים שבהם השבועה מאפשרת לתובע לקבל את הכסף המגיע לו.

 

המשנה הרביעית בפרק עוסקת באחד מן המקרים הללו: "שכנגדו חשוד על השבועה", כלומר, מקרה שבו הנתבע "חשוד על השבועה" ולכן מאפשרים ל"זה שכנגדו" - כלומר, לתובע - להישבע וליטול את המגיע לו. מעניין שהגדרת המשנה כאן לאנשים החשודים על השבועה - "משחק בקוביה, ומלווה בריבית, ומפריח יונים, וסוחר שביעית" - זהה להגדרתה את האנשים שעדותם בבית הדין אינה נאמנה (משנה סנהדרין ג', ג'). ניתן אולי להסיק מכך שתפקידי השבועה והעדות בבית הדין דומים מאוד: שתיהן משמשות כלי בידי הדיינים כדי להגיע לאמת.

 

ומה קורה כאשר גם התובע חשוד על השבועה? על כך אומרת המשנה: "חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי; רבי מאיר אומר: יחלוקו". כלומר, במקרה כזה ישנה מחלוקת בין החכמים: ר' מאיר טוען שיש לוותר על השבועה ולחייב את התובע והנתבע לחלוק בכסף, ולעומתו טוען ר' יוסי ש"חזרה השבועה למקומה". הקטע הנדון כאן דן בדבריו של ר' יוסי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בועדת טירקל

דיון:
לאן חוזרת השבועה ואיך זה קשור לאחריותם של הדיינים להכריע במקרים קשים לשיפוט? 

רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני - לשאלת התלמוד "להיכן חזרה" מביא ר' אמי שתי תשובות שונות, האחת מבבל והשנייה מארץ ישראל.

 

מה כוונתם של חכמי בבל?
רש"י מפרש: "לסיני - לשבועת הר סיני, שהשביע הקב"ה את ישראל על 'לא תגזול' והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו אבל ב"ד (בית דין) אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון". כלומר, לדעת רש"י טוענים חכמי בבל שבמקרה שבו הן התובע והן הנתבע חשודים על השבועה, השבועה חוזרת למעמד הר סיני, עת היא חלה על כל בני ישראל מתוקף התחייבותם לקיים את התורה. כיוון שבעת מתן תורה אלוהים היה המשביע, הוא זה שאליו חוזרת האחריות להעניש את הנתבע אם אכן הוא מחזיק בכסף שלא ברשות. לבית הדין האנושי, כך לפי רש"י, אין כל יכולת לדון עוד במקרה זה ולכן מבחינתו שני האנשים פטורים לדרכם. באופן דומה מפרש גם רב האי גאון: "(פירושו של הביטוי 'חזרה שבועה לסיני', הוא) כי זה הדין חזר להקב"ה שנגלה על הר סיני ואמר 'לא תגנוב' והוא עתיד ליפרע מהעושק לחברו, ואם חשודין שניהם בטל דינם מיד דין בני אדם, ודינם מסור בידו של הקב"ה" (משפטי שבועות לרב האי גאון, חלק ב', שער י"א).

 

לפי רש"י ורב האי גאון, חכמי בבל טוענים כי במקרה שבו הן התובע והן הנתבע חשודים על השבועה אין לדיינים יכולת להכריע בכלים העומדים לרשותם. משום כך בית הדין אינו אחראי עוד להליך המשפטי וזה מועבר לאחריותו של אלוהים. הרעיון העומד ביסוד דרכם של חכמי בבל, לפי פירושים אלה, הוא שאם אין אפשרות לשבועה אין גם אפשרות לדין צדק אנושי. גם התלמוד, בדונו בעמדה זו, מפרש כך וטוען שלדעת רב ושמואל (הלוא הם "רבותינו שבבבל", לפי הבנת התלמוד כאן) בסיטואציה משפטית שבה יש צורך בשבועה אולם אין אפשרות להישבע, בית הדין מסיר ידיו מן המקרה ואינו דן בו. בפועל התוצאה היא שהתובע מפסיד את תביעתו.

 

רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה - חכמי ארץ ישראל, בניגוד לחכמי בבל, אינם "מחזירים" את הדין לידי אלוהים, אלא משאירים אותו תחת אחריותם. הבדל משמעותי נוסף בין עמדות החכמים השונים הוא שבארץ ישראל בוחרים להכריע כאן לטובת התובע.

 

מלכתחילה, "המחויב" לשבועה הוא הנתבע, שהודה במקצת חובו לתובע ועכשיו מוכן להישבע כדי לאמת את הודאתו. אם הוא חשוד על השבועה ואינו יכול להישבע, "זה שכנגדו" (כלומר, התובע) יכול להישבע, אולם במקרה שבו שניהם חשודים על השבועה, חוזרת השבועה אל מי שחויב בה לכתחילה - הנתבע. כיוון שהוא, כאמור, אינו רשאי להישבע, הוא מחויב לשלם את החוב שנתבע ממנו לשלם. כלומר, לפי חכמי ארץ ישראל במקרה זה הדין נפסק אוטומטית לטובת התובע. כך מסביר זאת התלמוד הירושלמי: "ומי שאמר 'חזרה שבועה לבעליה' (מכוון לכך שמפני) שאותו האיש (כלומר הנתבע, שהוא "בעליה" של השבועה) חשוד ולא יכול להישבע (התובע רשאי לומר לו) 'עמוד ושלם לי'" (ירושלמי שבועות פ"ז, ה"ד, התרגום שלי). כלומר, חכמי ארץ ישראל מצדדים כאן בעמדת התובע - שהוא עצמו אדם החשוד על השבועה - ש"מנצלת" את עובדת היותו של הנתבע פסול לעדות ובלתי ראוי לשבועה, ולכן גם אינו יכול להגן על עצמו מן התביעה ולפיכך מפסיד בה.

 

כדאי לשים לב להבדל העקרוני בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל: בניגוד לעמדת חכמי בבל, עמדת חכמי ארץ ישראל כאן אינה מוכנה לקבל מצב שהוא "בלתי שפיט" ועל כן בוחרת להכריע גם במקרה מסובך כזה באופן משפטי. עמדה עקרונית זו מתגלה גם באופן שבו מפרש התלמוד הירושלמי את דעת חכמי בבל בסוגיה זו: "מאן דמר (מי שאמר) 'חזרה שבועה לסיני' - כמי שאין כאן עדות, המוציא מחברו עליו הראיה" (ירושלמי שבועות פ"ז, ה"ד). כלומר, לפי התלמוד הירושלמי חכמי בבל מקבילים את הסיטואציה המשפטית שבה השבועה חוזרת לסיני לתביעה שאין לה ביסוס בעדות, ועל כן יש להתעלם ממנה ולמעשה לפסוק לטובת הנתבע. בדרך מעניינת מפרש התלמוד הירושלמי את חכמי בבל לפי אופן החשיבה שלו עצמו: להבנתו של הירושלמי, חכמי בבל מכריעים נגד התובע מטעמים משפטיים לחלוטין - חוסר בעדויות או בשבועה - ולא מטעמי חולשת חלוּתו של הדין האנושי.

 

עמדת חכמי בבל מדגישה, להבנתי, את הצניעות הנדרשת מן הדיינים, צניעות המלמדת אותם לומר לעתים "איני יודע". הבעיה היא שלמרות הרמת הידיים המשפטית שבה נוקטים חכמי בבל במקרה זה, הם בהחלט מכריעים את הדין לטובת אחד הצדדים (הנתבע). כלומר, גם אי-הכרעה היא סוג של הכרעה וגם לה יש תוצאות משפטיות, חברתיות ומוסריות, גם אם המכריע טוען לחוסר אחריות זמנית. אני מאמינה (אולי בדומה לחכמי ארץ ישראל) שלדיינים אין זכות להכריז על מקרה משפטי מובהק (כמו זה הנידון כאן) כ"בלתי שפיט", והבחירה לעשות זאת היא לפעמים בריחה מאחריות ולאו דווקא ביטוי לצניעות.

 

למרות שאני מקבלת את עמדתם העקרונית, איני בטוחה שהכרעת חכמי ארץ ישראל לטובת התובע, היא הנכונה במקרה זה. לכן אני חוזרת להצעתו של ר' מאיר במשנה עצמה: "יחלוקו". פשרה זו יכולה להיות ביטוי הן להכרעה משפטית ולאחריות הדיינים והן לניסיון להתקרב במידת האפשר אל האמת והצדק.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus