האתיקה של הניצחון
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
17.5.11
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

האתיקה של הניצחון

רבי יהודה בן נחמיה גבר על בר הפלוגתא שלו במחלוקת עקרונית, אך הפגין את השמחה באופן לא ראוי. הרבה תמר דבדבני מסבירה למה הצורה לא פחות חשובה מהתוכן

שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו (מנחות סח ע"ב)

 

הקשר:
המשנה השישית בפרק העשירי במשנה (בתלמוד הבבלי מופיע פרק זה כפרק השישי) קובעת כי הנפת העומר בט"ז ניסן מתירה את אכילת התבואה החדשה בכל מקום שמחוץ למקדש, והקרבת "שתי הלחם" בחג השבועות מתירה הקרבת מנחות מן התבואה החדשה במקדש עצמו. המשנה מוסיפה כי למרות האיסור להביא מנחות מן התבואה החדשה בזמן שבין הנפת העומר ובין הקרבת שתי הלחם (כלומר, בתקופה שבין פסח לשבועות), אם הובאה מנחה כזו היא כשרה. התלמוד פותח את דיונו במשנה זו במחלוקת בין ר' טרפון ור' יהודה בן נחמיה. סופו של סיפור זה יידון כאן.

 

דיון:
מדוע נענש ר' יהודה בן נחמיה על מבע פניו?

 

יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם?
המנחה המוקרבת בחג השבועות נזכרת בתורה כ"מנחה חדשה": "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כח, 26). מביטוי זה לומדים החכמים את האיסורים וההיתרים הנזכרים במשנה: "מנחה חדשה לה' – שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדמנה מנחה אחרת; מיכן אמרו – אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר" (ספרי במדבר קמח). המדרש מסביר את ההבדל בין מנחות מן התבואה החדשה המובאות לפני הנפת העומר ובין אלה המובאות בתקופה שבין הנפת העומר ובין קורבן שתי הלחם: "הקודם לעומר אסור לגבוה (למקדש) ואסור להדיוט (לאדם הפשוט), לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו" (שם, שם).

 

במדרש מופיעה גם מחלוקת בין ר' טרפון ור' יהודה בן נחמיה: "ר' טרפון אומר – הואיל ועומר מתיר (אכילה) ושתי הלחם מתירות (הקרבה), אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהיו פסולות; אמר לו ר' יהודה בן נחמן – לא! אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט, תאמר במנחות הבאות קודם לשתי הלחם שהם פסולות, שאף על פי שלא הוכשרו לגבוה הוכשרו להדיוט" (שם, שם). כלומר, ר' טרפון מבקש להדגיש את הדמיון בין "קודם לעומר" ובין "קודם לשתי הלחם". להבנתו, הן הנפת העומר והן קורבן "שתי הלחם" מתירות את התבואה החדשה ולכן המנחות המובאות ממנה לפני כל אחת מנקודות ציון אלה צריכות להיות פסולות. ר' יהודה בן נחמיה (או בן נחמן, כנוסח המדרש) מדגיש את השונות בין ההיתרים: ההיתר המוחל עם הנפת העומר הוא היתר כללי ועקרוני, בעוד ההיתר של "שתי הלחם" הינו משני בלבד; לכן אם הובאו מנחות מן התבואה החדשה לפני חג השבועות הן אינן נפסלות.

הדף אויילבל לייט
גם להיאבקות יש חוקים (cc-by-available_light)

שתק רבי טרפון.  צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה
שתיקתו של ר' טרפון, מלמדת על העדר נימוקים שיחזקו את עמדתו. נדמה שהיא מביעה גם תחושה של כישלון ותבוסה. הביטוי "צהבו פניו" מופיע כמה פעמים בתלמוד. בניגוד למשמעותו בעברית המודרנית הוא משמש אצל חז"ל כמבע של שמחה (ראו למשל  בפסחים, קיג ע"א-ע"ב או במנחות, יח ע"א). כלומר, פניו של ר' יהודה בן נחמיה מבטאות את האושר שחש כשדבריו השתיקו את בר הפלוגתא שלו.

 

הדיון התורני כאן מוצג כמאבק כוחות, שיש בו מנצח ומפסיד. אף-על-פי שאיש מהם אינו מבטא את מעמדו החדש במילים, תגובתם ברורה למדי: המפסיד שותק ופני המנצח מאירים בשמחה. לכאורה, אין בכך כל חידוש: בדרך-כלל סופה של מחלוקת למדנית להסתיים בהכרעה לטובת צד כלשהו, וסביר שה"מנצח" ישמח בכך.

 

אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים
תגובתו של ר' עקיבא להתרחשות מספקת לסיפור "טוויסט" מעניין, לא רק בגלל שהיא הופכת את המנצח הרגעי למפסיד האמיתי, אלא גם מפני שהיא הופכת את ה"שוּלי" למרכזי: לא תוכן הדיון הלמדני הוא העיקר אלא אופן ההתנהלות של החכמים בתוכו ולאחריו.

 

ר' עקיבא ספק מנבא לר' יהודה מוות ספק מקלל אותו בכך, ובכל מקרה נוזף בו בחומרה. חשוב לשים לב: תוכחתו של ר' עקיבא אינה על דבריו של ר' יהודה, על נימוקיו או על דרך לימודו. התוכחה מופנית כלפי מבע פניו בעת "תבוסת" יריבו. ייתכן שר' עקיבא מגיב בחריפות מפני שר' טרפון "זקן", כלומר בעל מעמד גבוה או מכובד עליו במיוחד. היחסים המיוחדים בין ר' עקיבא ור' טרפון, מורו, נזכרים לא מעט בספרות חז"ל. ר' עקיבא מעניק לא פעם לר' טרפון גיבוי הלכתי ואישי מול מתנגדיו (ראו למשל במשנה בכורות ד:ד), ור' טרפון, מצדו, נוהג כלפי ר' עקיבא ברגשנות, בין לחיבה ובין לכעס (וראו דוגמא לחילופין חדים בין השניים בתוספתא זבחים פ"א ה"ו).

 

ייתכן שר' עקיבא היה מגיב כך גם אם ר' טרפון היה "סתם" חכם ככל החכמים. חיזוק לאפשרות השנייה, אני מוצאת בסיום הסיפור ובמיקומו בזמן שבין פסח לשבועות, בתקופת ספירת העומר.

 

הדף השבועי עדה
שמחת הזוכה (צילום: פלאש90)

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו
תיארוך המחלוקת שבסיפור לפני הפסח אינה אמורה לעורר עניין מיוחד – הדיון בין החכמים נסוב על סוגיות השעה, על ענייני העומר וקורבן שתי הלחם. למרות זאת, עדותו של ר' יהודה בר אלעאי מוסיפה לסיפור יותר מאשר פרט "היסטורי". נדמה לי שהזכרת זמן מותו של ר' יהודה בן נחמיה כזמן שבין פסח לשבועות היא גם בעלת משמעות ערכית.

 

מות תלמידי חכמים בספירת העומר נזכר פעם נוספת בתלמוד: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב ע"ב).

 

איני יודעת מה בדיוק היה חטאם של תלמידי ר' עקיבא ובמה התבטא חוסר הכבוד שלהם זה כלפי זה. התלמוד מציע כמה תשובות לעניין זה וביניהן גם שתלמידי ר' עקיבא חלו באסכרה (דיפתריה) כיוון שעסקו בלשון הרע, אולי בעקבות ההבנה ש"סימן ללשון הרע – אסכרה" (שבת לג ע"א).  לעומת אי-בהירות זו, חוסר הכבוד של ר' יהודה בן נחמיה מפורש בסיפור. זהו חוסר הכבוד המתבטא בשמחת המנצח כנגד שתיקת המפסיד. אמנם זהו חוסר כבוד מעודן למדי, כמעט בלתי מורגש לעין בלתי מזוינת בניסיון מר, כעינו של ר' עקיבא. זהו חוסר כבוד שלכאורה מתבקש להתעלם ממנו או לפחות לסלוח עליו, אבל לא כך קורה כאן. אולי מכיוון שחוסר הכבוד שבשמחה לאיד, גם אם הוא דק ומרומז בלבד, מלמד על התפוררות היחס האנושי שבין אדם לחברו.  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus