אהובת הקצין היווני
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
2.4.14
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אהובת הקצין היווני

כל משפחתה של מרים בת בילגה, שהתחתנה, רחמנא ליצלן, עם גוי גמור, נענשה. הרבה תמר דבדבני לא מוכנה שתקראו לה בוגדת

מעשה במרים בת בילגה שנשתמדה, והלכה ונשאת לסרדיוט (קצין) אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה (סוכה נו ע"ב)

                                                                                              

הקשר:

המשנה האחרונה במסכת סוכה מתארת את חילופי המשמרות בבית המקדש: "הנכנסין חולקין (את הלחם ביניהן) בצפון והיוצאין בדרום; בילגה לעולם חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה". הקטע התלמודי שיידון להלן מנסה להסביר את ייחודו של משמר בילגה ביחס למשמרות האחרים.

 

דיון:

מעשה במרים בת בילגה שנשתמדה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים –

לפי המשנה, משמר בילגה שונה בשני עניינים: סדרי הכניסה והיציאה שלו אל המקדש וממנו ובעובדה ש"טבעתה קבועה וחלונה סתומה". במשנה אין מופיע טעם לשוני; התלמוד משתמש במקור תנאי אחר (ראו תוספתא, סוכה ד, כח) כדי להבהיר את המניע לעניין השני.

 

הכוהנים הם שהיו אחראים על הניהול השוטף של בית המקדש ושל החיים הדתיים בכלל (אף על פי שלפי חז"ל, הם עשו זאת על פי הוראות והנחיות ברורות של החכמים). התורה מייחסת להם מעמד ייחודי של הנהגה דתית, שממנה נובעים גם איסורים והגבלות שונים, וכן טובות הנאה, כמובן. בנות למשפחות כוהנים (כאז כן היום), או נשים שנישאו לכוהנים, אינן לוקחות חלק מעשי בהנהגה הדתית. הן אינן שותפות בהפעלה השוטפת של בית המקדש ובעבודת הקודש עצמה. אמנם, המקורות מזכירים את תמיכתן של נשים ממשפחות כהונה בעבודת הקודש של בניהן ובעליהן, אך זה מעשה של התנדבות שאינו נדרש מבחינת החוק. למרות זאת, הן נהנות מטובות ההנאה של הכוהנים, כאכילת תרומה, למשל. נוסף על כך, בדומה לאחיהן ולאבותיהן, על בנות הכוהנים חלים איסורים ייחודיים בנוגע לזוגיות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן ... אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו ... וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, 9-1). ה"זנות" של בת הכהן נתפסת כחילול קדושתו של אביה, ולכן עונשה שריפה, בניגוד לבת ישראל, שאינה נענשת כלל על קיום יחסי מין ברווקותה.

 

מרים בת בילגה לא זינתה, אבל היא עזבה את עמה ואת דתה ונישאה לקצין יווני. ניתן להבין כיצד מעשה כזה יכול להיתפס כחילול קדושת אביה ומשפחתה וכפגימה ב"כוהניותם", אולם הסיפור אינו מתאר עונש שהיא עצמה קיבלה, אלא את העונש שקיבלה משפחתה לדורי דורות, בגלל מעשיה.      

 

לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! –

מרים בת בילגה אמנם נולדה למשפחת כהונה, אך גם כשאביה ואחיה כיהנו במקדש, היא לא הורשתה להיכנס לשם, ובוודאי לא להגיע עד למרחק בעיטה מן המזבח. למעשה, את כניסתה לתוככי המקדש ואת קרבתה למזבח היא חבה לבעלה, הקצין היווני: רק לאחר שעזבה את משפחתה ואת עמה, ניתנה לה ההזדמנות לשהות במתחם המקודש ביותר מבחינתה ולדבר ישירות לאלוהים.89493965מהי משמעות הבעיטה? (Thinkstock)

 

את ההזדמנות הזאת מרים מנצלת כדי לבעוט במזבח ולכנותו בגנאי "זאב". מהקשר דבריה נראה שהיא מכוונת לעובדה שהוא "טורף" את בעלי החיים המוקרבים לפניו, אך אינו מחזיר טובה למאכיליו.

 

השורש פ.ל.ל משמש במקרא (וכן אצל חז"ל ובעברית המודרנית) בשני הקשרים: תפילה ודין.

תפילתה של חנה אם שמואל לבן מוצגת בתלמוד כמודל לתפילת העמידה ואולי גם לתפילה בכלל. ר' אלעזר מפרש את מעשיה: "חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' (שמ"א א, 10)" (ברכות לא ע"ב). לפי ר' אלעזר, תפילת חנה אינה "פילול" שיש בו בקשה ותקווה, אלא "פלילים" – תביעת דין וצדק מאת אלוהים.


גם את דבריה של מרים אל המזבח ניתן לראות כך: היא תובעת מן המזבח – "נציג" האלוהים – צדק; היא דורשת ממנו לנהוג באופן הגון – להפסיק לזלול את נכסיהם של ישראל, או להתחיל "לשלם" להם טובה תחת טובה.

 

בהקשר של לימוד תורה, מציג התלמוד את הבעיטה בתלמידים כניסיון לעוררם ללימוד מעמיק ששותף לו הגוף כולו. רעיון זה מגובה במדרש: " עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה (שמ"ב כג, 5) – אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת" (עירובין נד ע"א). התלמוד הירושלמי (ברכות ד, ג; ח ע"א) תולה את הצורך ב"כוריאוגרפיה" ספציפית לתפילה בפסוק "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, 10) – כל האיברים אמורים להשתתף בתפילה, שאינה של הפה בלבד, אלא של הגוף כולו.


גם את בעיטתה של מרים במזבח ניתן להבין כחלק מתפילה, כהשתתפות פעילה של הגוף כולו בפנייה לאלוהים. את הכעס שבתביעת הצדק שלה מאלוהים היא מביעה לא רק בפיה, אלא בכל גופה.

 

וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה –

החכמים שבסיפור, כמובן, לא הבינו את מעשיה של מרים באופן זה. מבחינתם, הביעו מילותיה ובעיטתה זלזול בקודש, וחמור כך – אולי בשל היותה בת כהן – בגידה במשפחתה, בעמה ובדתה. בשל מעשים אלה הוענשה משפחתה של מרים לדורי דורות.

 

ומה היה עונשם?

התלמוד הירושלמי מסביר שלכל משמר היתה "טבעת" ששימשה להחזקת ראש השור בעת שחיטתו. עוד מסביר הירושלמי שלכל משמר היה חלון – מעין כוך או ארון – שבו שמרו את סכיני השחיטה שלהם. קביעת הטבעת כך שלא ניתן לסובבה הכבידה על השימוש בה או מנעה אותו לחלוטין; סתימת החלון אף היא הכבידה על אנשי המשמר (ירושלמי, סוכה ה, ח; נה ע"ד).  

  " מרים בת בילגה אמנם נולדה למשפחת כהונה, אך גם כשאביה ואחיה כיהנו במקדש, היא לא הורשתה להיכנס לשם, ובוודאי לא להגיע עד למרחק בעיטה מן המזבח. למעשה, את כניסתה לתוככי המקדש ואת קרבתה למזבח היא חבה לבעלה, הקצין היווני: רק לאחר שעזבה את משפחתה ואת עמה, ניתנה לה ההזדמנות לשהות במתחם המקודש ביותר מבחינתה ולדבר ישירות לאלוהים "

עונש זה אמנם לא נעים במיוחד, אבל בוודאי אינו חמור באופן בלתי נסבל. אם אמנם מעשיה של מרים היו חמורים כל כך, מדוע אין העונש תואם זאת?


זו בדיוק השאלה ששואל גם הירושלמי: מדוע לא "עקרו" את משפחת בילגה ממקומה בסדר המשמרות או ביטלו את קיומה והכלילו את אנשיה בתוך אחת מ-23 המשמרות האחרות?! זה עונש הראוי למי שגידל וחינך בוגדת בעם ובדת! כרגיל בתלמוד התשובה מעניינת פחות מן השאלה: לפי הירושלמי, יש מסורת עתיקה של סדר המשמרות ומספרן, ואי אפשר לשנותה. על כך נאמר: נו, באמת.

 

את הסיפור בכללו ניתן לקרוא כביקורת על מרים ומשפחתה: בת כהן שהשתמדה, נישאה ליווני (רחמנא ליצלן), בעטה במזבח וחיללה את הקודש. געוואלד!

אני בוחרת לקרוא אותו אחרת.
 

דווקא במעמדה כ"אחר" האולטימטיבי – אישה משומדת שנשואה ל"אויב" – מצליחה מרים לחשוף עצב רגיש ביחסי אלוהים ועם ישראל: את חוסר התכלית שבהקרבת הקורבנות, וחמור מכך – את חוסר הצדק שבהתנהלות האלוהית כלפי עמו בחירו.
 

יציאתה של מרים אל מחוץ למשפחתה ולעמה היא שאיפשרה לה להגיע אל הקודש; יציאתה קרבה אותה לאלוהים, בין שבאופן פיזי ובין שבאופן רוחני (שהרי לכעוס מאוד אפשר רק על מי שאכפת לנו ממנו מאוד). אני רואה בכך בסיס להתבוננות ביקורתית פנימית: מה צריך לתקן ב"פנים" הדתי, כדי שה"חוץ" לא יהיה ראוי ונכון יותר?

 

סיפורה של מרים והדיון בו מסיימים את מסכת סוכה, שדנה במשמעויותיה השונות של הסוכה עצמה, בפניה הפרטיים והציבוריים, והשתמשה בדיונים על מרכיבי החג השונים כדי לבחון את דרכי פסיקת ההלכה של החכמים, את הקשרים בין מסורת וחידוש ואת האופנים השונים להתמודדות עם המקדש החסר.

 

היי שלום מסכת סוכה, ברוכה הבאה מסכת ביצה!

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus