עיר ואם

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
16.6.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
עיר ואם
מדוע אמהותיהם של הכוהנים הגדולים דואגות לרוצחים שנמלטו לערי המקלט? הרבה תמר דובדבני מבררת עד לאן מגיעה אחריותם המוסרית של המנהיגים לציבור

ואיכא דמתני: כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו. טעמא דמצלו, הא לא מצלו מייתי, מאי הווה ליה למעבד? הכא אמרינן: טוביה חטא וזיגוד מנגיד? התם אמרי: שכם נסיב ומבגאי גזיר? אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו (בבלי מכות י"א, ע"א).

 

תרגום:
ויש ששונים (כלומר, מפרשים את המשנה באופן אחר): "כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו". הטעם שמתפללים (הוא) שהרי (אם) לא מתפללים, מתים (הכוהנים)? מה היה לו (לכוהן הגדול) לעשות? כך אנו אומרים: "טוביה חטא וזיגוד לוקה (במלקות)". שם (בארץ ישראל) אומרים: "שכם נשא (אשה) ומבגאי חותך (את עורלתו)". אמר אותו זקן: מלימודו של רבא קיבלתי, שהיה להם (לכוהנים הגדולים) לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו.

 

הקשר:
הפרק השני של מסכת מכות במשנה עוסק בערי המקלט ובאנשים הגולים אליהן - הרוצחים בשגגה (ראו במדבר ל"ה). מי שגלו לערי המקלט רשאים להשתחרר מהן עם מותו של הכוהן הגדול (במדבר ל"ה, י"ח). המשנה השישית בפרק אומרת: "לפיכך אמותיהן של כוהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו".

 

דיון:
מה בין רצח בשגגה למנהיגות ולאחריות?

 

ואיכא דמתני: כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו - התורה מאפשרת לרוצחים בשגגה להגן על חייהם מפני "גואל הדם" (אדם ממשפחת ההרוג שמבקש את נפשם) באמצעות גלות לעיר מקלט, שם "יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" (במדבר ל"ה, י"ח). ר' יצחק דורש את לשון התורה: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים י"ד, מ"ב) כחיוב חברתי לדאוג לחיותו של הגולה, כלומר, לעזור לו להתפרנס. כאמור לעיל, המשנה שעליה נסוב הדיון התלמודי כאן טוענת שהאחריות (או אולי רק חלק ממנה) למחייתם של הגולים נתונה בידי אמותיהם של הכוהנים הגדולים. אחריות זו, לפי המשנה, אינה נובעת מטוב לב דווקא, אלא מדאגה אישית, אמהית, לשלום הבנים: מותו של הכוהן הגדול משחרר את הגולים מערי המקלט, ולפיכך סביר שהרוצחים בשגגה ירצו במותו ויתפללו לבואו. האינטרס המנוגד של האמהות והגולים הוא זה שמאפשר, לפי המשנה, את המשך חייהם של הרוצחים בשגגה.  

 

לפי הפרשנות בקטע הנידון כאן, האמהות מספקות מחיה ולבוש לגולים לא כדי שימנעו עצמם מתפילה על מות בניהן, אלא כדי שיתפללו למען אריכות ימיהם. הדיון התלמודי על המשנה מעלה שאלה בדבר כוחה של התפילה: האם יכולה תפילתו של הרוצח בשגגה לקצר או להאריך את חיי הכוהן הגדול?

 

מפוני גוש קטיף
 הנחת היסוד של התלמוד לגבי פשט המשנה היא שתפילה למותו של צדיק אינה מתקיימת, ולכן עולה ההשערה שמא הכוהנים הגדולים אינם באמת צדיקים ויש בהם חטא כלשהו. נדמה לי שהדיון כאן נפתח כבר על בסיס השערה זו. לפיכך השאלה "מה היה לו לעשות?" אינה תמימה או רטורית, ונראה שהיא מבקשת לברר מהו החטא שגרם לכוהן להיות פגיע ומושפע מתפילתם של הגולים.

 

הכא אמרינן: טוביה חטא וזיגוד מנגיד, התם אמרי: שכם נסיב ומבגאי גזיר - הביטוי "טוביה חטא וזיגוד מנגיד" מופיע בבבלי פסחים קי"ג, ע"ב, שם מסופר על אדם בשם טוביה שזיגוד העיד נגדו בבית הדין של רב פפא. כיוון שזיגוד היה עד יחיד לעברה, טוביה לא הורשע וזיגוד עצמו נענש במלקות. על כך מתריס זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד מינגד?!" (כלומר, טוביה חטא וזיגוד ייענש?!). ומשיב לו רב פפא: אכן כן, כיוון שהעדת יחידי הרי הוצאת שם רע על חברך ולפיכך אתה ראוי למלקות. תשובתו של רב פפא מבהירה כי למרות שטענת זיגוד נשמעת צודקת, היא אינה נכונה - עדותו של עד יחיד אינה מרשיעה אדם, ולכן לפי הדין טוביה כלל לא חטא; זיגוד, לעומת זאת, עבר עברה בכך שהעיד יחידי והוציא שם רע, ולכן גם ראוי לעונש המלקות.

 

התלמוד מציע גם "מקבילה" ארץ-ישראלית לביטוי הבבלי - "שכם נסיב ומבגאי גזיר". ביטוי זה מבוסס על סיפור שכם ודינה בבראשית ל"ד. שכם מבקש להינשא לדינה לאחר שאנסהּ ואחֵיה מתנים את אישורם במילת כל הגברים בעירו. המדרש בבראשית רבה פ"ח מספר על אחד מבני העיר שהגיע מן השדה וכשצוּוה למול טען: "שכם נסב ומבגאי גזיר"?! (כלומר, "שכם מתחתן ומבגאי צריך לחתוך?!"). רש"י מפרש ש"מבגאי" הוא שמו הפרטי של אותו אדם. בעל "הערוך", לעומת זאת, מפרש כי "מבגאי" הוא עובד אדמה, אדם פשוט. פירושו של "הערוך" מחדד, להבנתי, את התוספת הערכית שיש לביטוי הארץ-ישראלי על פני זה הבבלי לענייננו: לא סתם חלוקה "בלתי צודקת" בין שכר ועונש יש כאן, אלא גם ביטוי להבדלי מעמדות - בעל הכוח נהנה ואילו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר?!

 

לכאורה בקטע הנידון כאן המקרה הפוך - חיי הכוהנים הגדולים תלויים בעבריינים הגולים. למעשה, כיוון שהתלמוד מציע שמותם של הכוהנים הגדולים נובע מחטאיהם שלהם, נדמה לי שמשמעות הפתגמים כאן היא להבהיר שכמו בבית הדין של רב פפא, גם במקרה זה אין חוסר צדק, אלא דווקא ביטוי להגינות המשפט ולעקביותו: מי שנענש אכן ראוי לעונשו. הפתגם הארץ-ישראלי מאיר תובנה זאת בכך שהוא הופך על פניו את מה שנדמה לנו כמציאות - מעשה הכוהנים (הנמשלים בדמותו של שכם) הוא זה שגרם להרג בשגגה ולגלותו של הרוצח (הנמשל בחקלאי הפשוט), ועל כן דווקא הם אלה שצריכים לשאת בעונש.
אם כך, יש לשוב אל השאלה: מה היה חטאם של הכוהנים הגדולים?

 

שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו - תפקידם של הכוהנים הגדולים, לפי בית מדרשו של רבא, הוא לבקש רחמים על דורם ולדאוג לכך שלא יתרחשו בקהלם מקרי רצח במזיד או בשגגה. כיוון שלא עשו כך הרי הם חוטאים, ולכן עלולה תפילת הגולים למותם (או הימנעותם מתפילה לשלומם) לפגוע בהם. ייתכן שבעקיפין מוסבר כאן גם הקשר בין מות הכוהן הגדול לבין השחרור מעיר המקלט: מותו של זה שגרם להרג ומתוך כך גם לגלות ההורג יבטל את העונש. ייתכן גם שהתלמוד מנסה להקביל בין מעשי הגולים למעשי הכוהנים - אלה גם אלה הובילו, בשגגה, לרצח.

 

רעיון זה של אחריות מוסרית וערכית של המנהיגים לקהלם מודגש ביתר שאת בסיפור הקצר המופיע בתלמוד מיד לאחר דיון זה: "אותו האיש שהיה אריה אוכלו במרחק שלוש פרסות מר' יהושע בן לוי, ולא דיבר אליהו עימו שלושה ימים" (בבלי מכות י"א, ע"א, התרגום שלי). אליהו אינו אוהב את החכמים המסתגרים בד' אמותיהם ומתעלמים מצורכי הציבור: הוא מפסיק את ביקוריו אצל החסיד שבנה בית שער לביתו ועצר את כניסת העניים, ונמנע משיחה עם ר' יהושע בן לוי בשל התעלמותו מצרת אדם אחר. המרחק (שלוש פרסות הן כ-12 ק"מ!) אינו קריטריון עבור אליהו ועבור התלמוד כאן - אחריותם של החכם או הכוהן הגדול לשלום עמם אמורה לחול בכל מקום ובכל שעה, והימנעות מאחריות זו היא חטא המחליש את מבצעיו והופכם לפגיעים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus