עובר את הגבול
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
26.1.11
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עובר את הגבול

האם המערכת ההלכתית והקהילתית יכולות להתמודד עם אדם שעובר עברות רבות בו זמנית? תמר דבדבני - הדף השבועי

אמר ריש לקיש: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן - פטור, אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו. שמע מינה תלת: ש"מ איסורין מבטלין זה את זה, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, וש"מ התראת ספק לא שמה התראה (זבחים ע"ח, ע"א).

 

תרגום:
אמר ריש לקיש: הפיגול (הזבח שנטמא בשל מחשבה אסורה) והנותר (בשר זבח שנאכל לאחר זמנו) והטמא (בשר זבח שנטמא) שערבב אותם זה בזה ואכל אותם (יחד) - פטור (האוכל מעונש, שכן) אי אפשר שלא ירבה מין (אחד של איסור) על חברו (איסור אחר בתוך פיו של האוכל) ויבטלנו (כפי שבטל מיעוט בתוך רוב). שומע ממנה (מעניין זה) שלוש (מסקנות): שומע ממנה (ש)איסורים מבטלים זה את זה, ושומע ממנה (שהכלל האומר שמיעוט של איסור אשר) נותן טעם ברוב (של היתר, פוסל אותו) לא מן התורה (הוא), ושומע ממנה (ש)התראת ספק אין שמה התראה.

 

הקשר:
הפרק השמיני של המשנה במסכת זבחים עוסק במיני "תערובות". המשנה השישית בפרק זה מזכירה תערובות של דם (המיועד להזאה על המזבח) עם מים או יין. במסגרת הדיונים התלמודיים במשנה זו מציג ריש לקיש מקרה מסוים, והתלמוד מסיק ממנו שלוש מסקנות הלכתיות. כל אלה יידונו כאן.

 

דיון:
כיצד אמורה הקהילה להתייחס אל מי שעברותיו מרובות ומעורבבות זו בזו?

 

  • הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן - פטור, אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו - 

לדעת ריש לקיש מי שמערבב בפיו מאכלים אסורים, מסוגים שונים של איסור, פטור מעונש. בכל לעיסה ולעיסה מתערבבים סוגי האיסורים כך שאחד מהם בטל בתוך רובו של האחר. ערבוב האיסורים החוזר ונשנה בתוך הפה אינו מאפשר הגדרה מדויקת של איסור מסוים שעליו עובר הלועס, ומשום כך אין דרך להאשימו בעברה ספציפית ולהענישו.

 

אמנם ריש לקיש מתאר מקרה הלכתי מסוים, אולם נדמה לי כי יש כאן גם אמירה עקרונית לגבי ריבוי עברות וערבובן זו בזו: יש מקרים, טוען ריש לקיש, שבהם אדם שקוע כל כך בעברותיו המרובות, עד שהן לו עצמו והן לקהילה שבה הוא נמצא אין דרך להפריד ביניהן, לדייק אותן ולהגדיר את האיסור המסוים שעליו הוא עובר בכל רגע נתון. למעשה, אדם כזה יהיה פטור מעונש לא בגלל שלא עבר עברה, אלא בגלל שעבר יותר מדי עברות.

מפסיקת ריש לקיש בעניין זה מסיק התלמוד שלוש מסקנות הלכתיות.

 

ש"מ איסורין מבטלין זה את זה -
המסקנה הראשונה של התלמוד היא שאיסורים המעורבבים זה בזה מבטלים זה את זה, על פי הקריטריון ההלכתי שלפיו המיעוט בטל בתוך הרוב. קריטריון זה חל בדרך כלל על תערובת של "אסור" ו"מותר". החידוש כאן הוא שקריטריון זה תקף גם במקרה של תערובת "אסור" ו"אסור".

בהמשך הסוגיה התלמודית חולק ר' אלעזר על מסקנה הלכתית זו: "כשם שאין מצוות מבטלות זו את זו, כך אין איסורין מבטלין זו את זו" (זבחים ע"ט, ע"א). לדעת ר' אלעזר איסורים המעורבים זה בזה אינם מבטלים האחד את השני, בדיוק כמו שמצוות המעורבות זו בזו אינן מבטלות האחת את השנייה. את עמדתו לגבי ערבובן של מצוות לומד ר' אלעזר מהלל הזקן: "אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן (מצה ומרור) בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר: 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' (במדבר ט', י"א)". לדעת ר' אלעזר, הלעיסה המעורבבת של הלל לא ביטלה אף אחת ממצוות האכילה בפסח - להפך: בדרכו קיים הלל הן את מצוות אכילת המצה והן את מצוות אכילת המרור. מכך מסיק ר' אלעזר שגם לעיסה מעורבבת של איסורים אינה מבטלת אף אחד מהם. מטענה זו עולה שבניגוד לדעת ריש לקיש, לדעת ר' אלעזר "לועס האיסורים" לא יהיה פטור מעונש, שכן כל איסור ואיסור שעליו הוא עובר ייזקף לחובתו.

 

וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא -  כאמור לעיל, הכלל ההלכתי לגבי תערובת של כשר ופסול הוא שהמיעוט בטל בתוך הרוב. לכלל זה יש כמה סייגים, ואחד מהם נזכר במשנה: "כל שבהנאתו בנותן טעם אסור; כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר" (משנה עבודה זרה ה', ב'). כלומר, אם המיעוט, שאינו כשר מסיבה כלשהי, משפיע על טעמו של הרוב הכשר לטובה ומשבח אותו - אסור לאכול מן התערובת; אך אם המיעוט הבלתי כשר משפיע על טעמו של הרוב לרעה ומקלקל את טעמו ("נותן טעם לפגם"), התערובת מותרת באכילה.

 

מן המקרה של "לועס האיסורים" מסיק התלמוד שסייג זה אינו נלמד ישירות מן התורה, אלא הוא נוסף מדברי החכמים בלבד. מסקנה זו נובעת מכך ש"לועס האיסורים" פטור מעונש, לדעת ריש לקיש: אילו היה הסייג של "נותן טעם" מן התורה, חייב היה הלועס להיענש, שהרי בעת האכילה בוודאי גבר טעמו של אחד מן המאכלים על חברו (ושיפר אותו) ובכך אסר אותו.

 

קצב03

וש"מ התראת ספק לא שמה התראה -
מסקנתו השלישית של התלמוד נוגעת ישירות לעניין הפטור מעונש. לפי ההלכה, אדם שאכל פיגול, נותר או טמא חייב מלקות. עונש מלקות, בדומה לעונשי מוות, אינו יכול להינתן בלא שהוזהר העבריין בעת ביצוע העברה והיתרו בו עדים מפני העונש הצפוי לו. לדעת ריש לקיש, במקרה של "לועס האיסורים" כל התראה היא בבחינת "התראת ספק" כיוון שלעֵד הצופה באכילה אין דרך לדעת במדויק על איזה איסור עובר הלועס. למשל, אם יַתרה העד בלועס על אכילת פיגול, ייתכן שברגע זה דווקא טעמו של הבשר הטמא הוא הגובר בפיו ולהתראה אין כל ערך הלכתי.

 

כאמור לעיל, המקרה שאליו מתייחס ריש לקיש הוא מקרה הלכתי מסוים וממנו מסיק התלמוד מסקנות הלכתיות עקרוניות, שניתן להחילן על מקרים רבים אחרים. מקרה "לועס האיסורים" הוא מקרה קיצוני: האדם הנדון כאן עובר שלוש עברות בעת אחת ובאופן שפרטי העברות נסתרים מעיני העדים (העברות נעשות בתוך פיו של הלועס) ולכן אינם מובנים להם לאשורם.

 

מבחינה ספרותית, הבחירה בדוגמה שבה תוחב אדם את עברותיו לפיו ומערבב אותן עד שאין אפשרות לשים לב לטעמה של כל אחת מהן מעניינת בעיני. היא מציגה תמונת מציאות שבה מתקיים מעין בולמוס של עבריינות, שהצופים בו - הקהילה הספציפית והמערכת ההלכתית שאמורה להתמודד עמו -  חשים כמשותקים מולו ומול המשתמע ממנו.

 

נדמה לי כי הן המקרה המוצג על ידי ריש לקיש והן המסקנות ההלכתיות הנובעות ממנו, לדעת התלמוד, מלמדים על אוזלת ידה של ההלכה - או על חוסר האונים של הקהילה - במקרים שבהם יש פריצת גדר גדולה מדי. יש מקרים, כך טוען ריש לקיש להבנתי, שבהם מוציא העבריין את עצמו מכל אפשרות לדון בעניינו במסגרת המערכת הקיימת.

 

הפטור מהעונש במקרים אלה עלול להיתפס ככניעה לעבריינות, אולם ייתכן שיש מקרים שבהם עדיף לתת "פטור" כזה, כיוון שעצם ההתייחסות של ההלכה - או של המערכות החינוכיות והמשפטיות של הקהילה - אל העבריין עלולה לצמצם את משמעות החטא הטמון בעברותיו, ובמובן מסוים אף לתת לו לגיטימציה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus