ראשון
אבא. בן. הר. אש ועצים. אין שה לעולה.
מה עוד אפשר לומר על התמונה הזאת שלא נאמר?
שני
לילה, לילה, לילה קר / שועל חורק לו שן / סובב, סובב על המשמר / אבא אינו ישן /
ביום עבד, בלילה ישמור / שם בגורן ישמור האב / הנה תגדל, תהיה גיבור / תצאו לשמירה אז יחדיו.
("שכב בני", עמנואל הרוסי)
רביעי
חמישי
"הורים הם משמעותיים כאשר העבר הוא חשוב. אם אין עניין במה שכבר קרה, והזיכרון אינו נחשב, הורים מאבדים את ערכם כמבוגרים. לכן מתגלה בחברות הטכנולוגיות מעבר ממשפחות שמרכזן הורים למשפחות שמרכזן ילדים.
הילד מתגלה כמבשר של עתיד טוב יותר ומחנך את הוריו באשר לסדר העדיפויות הנכון. השליח המתבגר מביא את בשורת המחר למשפחה נטולת זיכרון; כיוון שהאוריינטציה השלטת היא עתידנית, על הילדים מוטל ללמד אודות העולם החדש המתהווה, כך שהחברה הטכנולוגית לא רק מעודדת קרע ומרד, ייתכן גם שהיא מעמיסה על ילדיה עומס-יתר רגשי, בהופכה אותם לשופטים העליונים בשאלות משמעותה ודרכה של המשפחה."
(פרופ' דוד הרטמן "עשה לבך חדרי חדרים")
שישי
אתה נותן לו לזחול על העפר והאבנים, אומר "לא נורא, שיתחשל", ויודע שהברכיים המתוקות שלו מתחילות לסלול עכשיו דרך שתביא לך גאווה גדולה ודאגה גדולה. אתה נותן לו להמשיך לזחול ולהישרט ומספר לו בלילה על בר כוכבא ועל יהודה המכבי, ויודע שיש גם סיפורים אחרים ושבילים אחרים, בלי שריטות ובלי גבורה ובלי אש ועצים ושה לעולה, אבל זה הסיפור שלך. ומעכשיו - זה גם הסיפור שלו.
שביעי
יד ביד בדרך לכיתה א', לבקו"ם, לנקודת האיסוף של הפלוגה. אלף עקידות שאנחנו עוקדים את בנינו על מזבח רעיונות, תקוות, שייכות וגורל. הנחישות, המבוכה, האחריות, חוסר הבהירות - כולן מתלכדות אל הנכונות לשאת את המשא ולהיות בהיר וברור מול ילדיך. להיות להם לאב - בעל דעה, בעל עמדה. לעקוד אותם אל המזבח שהוא אתה, עד ליום שבו יעמדו איתן על שתי רגליהם.
מפטיר
למה? כי ככה אבא אמר.
