הרגע שבו מישהו ניגש
עוד בפרויקט
עליות
המתים שלנו חג הקרבן: מתי נפסיק להתקרבן? יפה לכם? יאללה, תנוחו תפסיקו לחכות למשיח מי החליט מה זה בכלל מושלם? הנפילה זה מה שנשאר האומץ לקבל רגע של הולדת הולכים אל הלא נודע איתך הסליחה משא האדם המוכשר האח הגדול מקוצר רוח ועבודה קשה אש תמיד אלי, אלי היו פה לפנינו דרוש וקבל שכר שלום לתמימות מדורת השבט על קיר הנצח המדבר הנורא הזה מילים ומעשים בכוונה תחילה רצון האל המטה בידם פעם שלא היה אף פעם מי אני ומה שמי בין האצבעות מה שאי אפשר למחוק שיעור היסטוריה דרושים כהנים על הליכה ועמידה שכינה ביניהם הגוף יודע סודות האל כל הזכויות שמורות? קהילות מדומיינות של מי האור הזה? ערב רב לקחת חלק רק בן אדם שקט. בבקשה על חוף הסליחה אחים בדם על צחוק וביטחון על קו הגבול מתיבה סתומה בחזרה אל טוב הגנה עצמית מתקשים אמרתי לכם ממלכת כוהנים עם עין הרע ראש ולענה אבל וריק הלמות הלב מרכז הכובד אדם ואדמה ברינה יקצור מלאכת החיים תשוקה, זהירות אתגר החירות הכנה לתיקון בין הקירות שריפה, אחים ברית עולם השם המפורש סיפורי עמים אי שקט כפרה למקומות, היכון דור המדבר לא טוהר ולא הדר אלוהי מסכה ושכנתי בתוכם המכהנים עבד כי ימלוך האותיות הקטנות החיים הרגע שבו מישהו ניגש שפת הסימנים לכל איש יש עיין ערך: אהבה שקרנים כל אחד והעקידה שלו להיות כאן צא מן התיבה הפעם הראשונה Get a life!
אלי ויסברט
עם זה ננצח לראות את הברכה להיכנס בשערי הטומאה
פרשת שבוע
מרחב מוגן כולם מדברים עליך אחריו?
עליות
social
facebook whatsup email tweeter
אלי ויסברט //
1.1.09
עליות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הרגע שבו מישהו ניגש

אנחנו כל כך מפחדים לגשת. אל זרים, אל מוגבלים, אל נזקקים. כל כך התרגלנו להתבונן במתרחש דרך מסכים עד שהגישה אל האחר מאיימת עלינו. אלי ויסברט קורא לנו לפרוץ את הבונקרים שבלב ולהתחיל לגעת. עליות – פרשת ויגש
ראשון
כל מה שצריך זה צעד אחד אחורה. זה הכל. צעד קטן ואתה בחוץ, מנותק מכל מגע, מוגן.

שני 
"זה יפה מאוד, אבל למה דווקא אתה" היא שואלת אותי. לך תסביר לה. לך תגיד שמישהו צריך לעשות את זה. לך תגיד שיש אנשים ויש אנשים. שמול אותה מציאות יהיו אלה שייסוגו ויהיו אלה שיקחו את המושכות. לך תגיד שנשבעת לעצמך להיות מאלה שעושים את הצעד קדימה. שתופסים את הכדור באוויר.
לך תגיד שגם היא, בבלוק, היתה האחראית על האסירות. ילדה בת שבע עשרה עם שתי אחיות קטנות שצריך להציל. אולי דווקא בגלל זה.
 

אמא ובת בחלל מוגן.jpg


שלישי

מה יותר נשגב מלהסתער, מה יותר בלתי אנושי מלקום בחזה חשוף מול סכנה רושפת אש. בסופו של דבר, בעומק הדברים, זה מקור הכבוד האוטומטי, האמיתי, שאנחנו, בני השבט, רוחשים ללוחמים – רגע ההסתערות, ההזדקפות השואגת של גבורה. היכולת להכניע את התשוקה לחיים. לגבור עליה.

רביעי
אדם יושב במקום לעמוד וכך נחרצים גורלות.
(ויקטור הוגו)

חמישי
יש בונקרים של הלב. קוביות מבוצרות היטב של עלבונות, כאבים, טענות. בונקרים שלי, בונקרים שלך. חפירות ותעלות. שתיקות קרות נושבות. איך הגענו למקום הזה? איך לא שמנו לב שבנינו לעצמנו מקלטים קטנים ובהם מקום רק לאחד? איפה היינו כל הזמן הזה שבקצהו אנחנו מתעוררים עכשיו, מוגנים ורחוקים?

שישי
"ויגש יהודה". יהודה, אולי לא בכור אבל הדומיננטי בין האחים, ניגש. איזו דרך ארוכה הוא עובר בצעד הזה. כמה קילומטרים של דאגה. כמה פרסאות של מבוכה. יהודה החזק, המנהיג, משאיר את עצמו מאחור - וניגש.

זה הרגע בו יוסף בוכה.
זה הרגע בו תמיד בוכים.
הרגע שבו מישהו ניגש.
mglkhbrym_mtkhbqym5
 

שביעי
כל כך אנחנו מפחדים לגשת. אל זרים, אל מוגבלים, אל נזקקים. זה קשה. לא בקהות חושים של אנוכיות אטומת לב אלא קושי אמיתי, עמוק. קושי לגשת. קושי להושיט יד; לתת לעולם אחר לזלוג אל תוך העולם המוגן שלנו. כל כך התרגלנו להתבונן במתרחש דרך מסכים עד שעצם הגישה אל האחר מאיימת עלינו. הריבוע המרצד בבית נותן תמונה חדה כמו בחיים אבל אף פעם לא את החיים עצמם. אף פעם לא את הקריאה למגע, למפגש. חוסר היכולת לגשת ולפעול מובנה אל תוך חוויית הצפייה. המציאות "מוגשת" לנו - אנחנו איננו ניגשים אליה. אני צופה, משמע אני חסר אונים. 
ֿ
מפטיר
מי ייגש אל תושבי הדרום?

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus