הלמות הלב

ראשון

כפרי אחד היה רגיל להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל. היה לו ילד אטום
לב, שלא היה יכול לתפוס אפילו צורת האותיות, ובפרט לומר דבר של קדושה, ולא היה אביו לוקחו
לימים נוראים אל העיר, מחמת שלא ידע כלום. כנעשה בר מצווה לקחו עמו ליום הכיפורים, כדי
שיהיה אתו לשמרו שלא יאכל ביום הכיפורים לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל שהיה
מחלל בו תמיד בשעת ישבו בשדה לרעות הצאן והעגלים. לקח אתו בכיס בגדו את החליל, ואביו
לא ידע מזה. כל המעת לעת היה יושב הנער בבית המדרש ולא יכול לומר כלום.

בשעת תפילת מוסף אמר לאביו: "אבא, יש אתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל".
נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך לבל תעשה חס ושלום את הדבר הזה!"
הנער היה מוכרח להתאפק.

בשעת תפילת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבא, הרשני לחלל בחלילי".
קללהו האב קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ינסה חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ליטול החליל מיד הנער, מפני שהוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה ביקש עוד הפעם מאביו להרשותו לחלל איזה קול. כשראה אביו תשוקתו הגדולה לחלל, שאל את הנער: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הראה לו. נטל אביו את הכיס והחזיק בידו הכיס עם החליל, כדי לשמרו שלא יחלל בו. וכן התפלל תפילת נעילה וידו מחזקת את כיס הבגד של הנער עם החליל.

באמצע התפילה לא יכול הנער להתאפק והשמיט בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול גדול בחליל. תמהו כל השומעים.
והבעש"ט קיצר אחר הקול הזה את תפילתו מהרגלו ואמר: "הנער הזה העלה בקול חלילתו את כל התפילות והקל מעלי".

(ספר החסידות, אברהם כהנא, ורשה תרפ"ב)

שני
כמה אפשר לחזור לסיפור הזה?

שלישי
כמה שצריך

רביעי
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא. וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!" וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם.וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם - וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

חמישי
אין יום כיפור שני וגם לא סוכות שני, רק פסח. למה? כי אנשים רצו. כי זה בא מלמטה.

שישי
משה בא מלמעלה - מהר סיני, מבית פרעה, התורה שהוא מביא באה מלמעלה. הענווה שלו היא בפני האלוהים, "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן" הוא אומר לקדוש ברוך הוא "מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" - גיבור בתוך סיפור שלא הוא כותב.

אבל החיבור לשמיים מתחיל מלמטה. תקראו לזה רוחניות, תקראו לזה משמעות, תקראו לזה מימוש עצמי - הרצון לשבור את חוקי המשיכה של הקיום האפור ולהמריא מעלה הוא קול הלמות הלב של הנפש. העולם הדתי ינסה למסמך את הרוח, העולם המשפטי את הערכים, העולם הצבאי את עוז הרוח והתושייה. אבל בסופו של דבר זה תמיד יבוא מלמטה. זה תמיד יבוא מהרצון.

שביעי
וכמה חבל על מי שנענה לקול הזה ופרץ לו דרך - רק כדי להמית את עצמו שוב בתוך אפרוריות מסוג אחר.

מפטיר
תנו לו, מה אכפת לכם? אתם לא רואים את האור בעיניים שלו? 

Model.Data.ShopItem : 0 6