האותיות הקטנות

ראשון
אפור.
המסדרונות. הריהוט. העציץ הנבול בפינת החדר.
אנשים אפורים מאפירים את חייך לטפסים ומספרים. פורטים חוויות, חלומות ותקוות להחזרים, תקבולים ותגמולים.

שעות אחר כך עוד ילווה אותך מבטה האפור  של המאבטחת, באור הפלואורסנט המרצד.

שני
"ביורוקרטיה, כוח ענק שמיושם על־ידי גמדים"
(אונורה דה באלזאק)


"הכריזמה והמסורת יכפפו ראשן מול סמכותם הבלתי מעורערת של החוקים והכללים". בית המשפט העליון

"כל משה צריך יתרו". שולחן העבודה של דוד בן גוריוןשישי
כמה אש הייתה במשה.
סנה בוער ועשר מכות אלוהים וים שסוע וקולות וברקים ודיברות. לבדו הוא הולך לשפוט. להביא את דבר האלוהים לעם שלם. איש מואר אחד ומולו שישים ריבוא. רק הוא. מי עוד יוכל לעשות את זה? מי עוד ראה אלוהים?

רק יתרו, איש דת ותיק, יודע: "נבול תיבול - גם אתה, גם העם הזה."

שביעי
כל גל גדול של אמת ייסוג במוקדם או במאוחר ויותיר רסיסים זוהרים על סלעי המציאות הקרים. נמלים קטנות ופרקטיות ירחשו במרחבים הריקים שכבשה הכריזמה.

זה לא יהיה זה. כל כך רחוק, כל כך פרטני, טרחני, נקדני - עד שנשכח מאיפה הכל התחיל. אבל זה התחיל. זה בא בסולם המוצב שמיימה וראשו ארצה ועכשיו זה פה. איתנו. בשפתנו שלנו.

מפטיר
המילים הגדולות נאמרו. זה זמן האותיות הקטנות.