אדם ואדמה

ראשון
סימן א': שדה הבעלות

הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, בכפוף לדינים בדבר מים, נפט, מכרות, מחצבים וכיוצא באלה, והיא מתפשטת בחלל הרום שמעליו, אולם, בכפוף לכל דין, אין בכך כדי למנוע מעבר בחלל הרום.

(סעיף 11 לחוק המקרקעין, ישראל התשכ"ט 1969)

שני
ביד בוטחת היא מיישרת את הסרגל על הפורמייקה החלקה של שולחן בית הספר. משרטטת גבול עיפרון ישר. זה החצי שלי. זה החצי שלך. ואוי ואבוי לך.

האדם מבקש להתפשט (צילומים: פלאש 90)
שלישי
האב דורן: זה השדה של האלמנה. יש לה את הזכות למכור אותו.

"בול" מקייב : לא. זה השדה שלי! זה הילד שלי! אני טיפלתי בו. אני הזנתי אותו. אני דאגתי לכל מחסורו. בידיים שלי סיקלתי ממנו את הסלעים ועשיתי ממנו דבר חי! הרצון היחיד שלי היא חציר ירוק, חציר ירוק ויפה - ואתה רוצה לקחת את זה ממני. גם בעיני אלוהים אני לא יכול לתת לך לעשות את זה!

האב דורן : אתה לא יכול למצוא שדה אחר?

"בול" מקייב : שדה אחר? שדה אחר? אלוהים, אתה זר כאן כמו כל יתר הזרים. שדה אחר? האם אתה עיוור? הידיים האלה, אתה רואה את הידיים האלה? הסלעים האלה! זה היה דבר מת! אתה לא מבין?

אבא דורן : זה השדה של האלמנה. זה חוק המדינה.

"בול" מקייב : יש חוק אחר, חזק יותר מחוק המדינה.

אבא דורן : מה זה?

"בול" מקייב : חוק האדמה. כשהייתי ילד, אחי ואחיותי נאלצו לעזוב את האדמה, כי היא לא יכלה לפרנס אותם. אנחנו לא עשירים מספיק כדי להיות כמרים או רופאים, ולכן זה היה ספינת מהגרים עבור כולם. אני הייתי הבכור. היורש. היחיד שנשאר בבית. שכנים היו נדירים, אז אבא שלי ואני אכלנו ארוחת בוקר, ארוחת ערב, הפסקת תה - הכל בשדה הזה, בלי הפסקה בעבודה שלנו. אמא שלי הייתה מביאה לנו את הארוחות. יום אחד, יום אחד אבא שלי הרגיש טיפה של גשם באוויר. אמא שלי באה לעזור לאסוף את השחת לפני שיהיה מאוחר מדי. היא עבדה בקצה אחד של השדה, ואני בקצה השני. ביום השלישי ראיתי אותה נופלת לאחור. קראתי לאבא שלי ורצתי אליה. אבי כרע ברך לצדה. הוא ידע שהיא ... הוא ידע שהיא עומדת למות. הוא לחש לה מילים של חרטה וביקש מאלוהים שיסלח לה על חטאיה. והוא הביט בי, והוא אמר, "תביא כומר." תביא כומר ... ואני אמרתי, "בוא... בוא נסיים לאסוף את השחת. בוא נדאג קודם כל לשחת." ואבא שלי הסתכל עלי עם דמעות של גאווה בעיניים. הוא ידע שאני אטפל בשדה הזה. ואם אתה חושב שאני הולך להסתכל בעיניים של אמא שלי בגן עדן או בגיהנום בלי השדה הזה, מחכה לך הפתעה. אין קולר, מדים, או נשק שיגנו על האיש שיעמוד בדרכי.

(מתוך הסרט "השדה", ג'ים שרידן 1990)

שלישי
כמו שני פשפשים על גבו של כלב אנחנו מתכתשים על מרחב מחיה. מחלקים בינינו חלקות דמיוניות של אדמה. מגנים על הגינה, על החלקה, על העיר, על המולדת. כאילו אפשר לחלק את השלם. כאילו אפשר לנכס את מה שהוא כל כך גדול מאיתנו.

רביעי
ומצד שני - כאלה אנחנו. מה נעשה. כובשים. כל הזמן כובשים. כובשים את האדמה. מפריחים את השממה. יורדים למצולות וטסים אל החלל. האדם מבקש להתפשט. לעשות לו מקום. לנחול נחלה. זה טבע האדם. אף פעם לא מספיק לו. זו שפלותו וזו גדולתו. כך הוא המציא את הפניצילין ואת פצצת האטום, את המטוס ואת הצוללת. הוא רצה לכבוש עוד. זה חזק מאיתנו.

חמישי
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ,  כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.  וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

שישי
פעם בחמישים שנה מוכרז איפוס מערכות. מה שהושג הושג, מה שהופסד הופסד. משחק השליטה האנושי נעצר וכל השחקנים חוזרים לנקודות המוצא. העושר והעוני שוב אינם גזירת גורל. תוכניות ושאיפות מונחות לרגע בצד. האדם חוזר אל מה שיש לו. אלא מה שראוי שיהיה לו. לא יותר. לא פחות. התביעה האלוהית לשוויון אנושי מכריעה את הרצון האנושי להצלחה אישית.

"כִּי לִי הָאָרֶץ".   

שביעי
האם אנחנו מסוגלים לשמוח במה שיש? ולו רק פעם בחמישים שנה? מה יהיה היובל שלנו?

מפטיר
אמר ריש לקיש: בתחילה מלך שלמה על העליונים

ולבסוף לא מלך אלא על ישראל

ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים

ולבסוף לא מלך אלא על מטתו

ולבסוף לא מלך אלא על מקלו

(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין)

וסבא שלי אומר - בתכריכים אין כיסים