סיפורי האבות בספר בראשית מציתים את דמיונם של בני אדם ברחבי העולם כבר אלפי שנים. ביניהם שמור מקום מיוחד לסיפורן של הגר ושרה: יריבותן המיתית של שתי הנשים הללו - כשבתווך דמויותיהם של אברהם, יצחק וישמעאל - לבשה צורות מעניינות, ושונות מאוד זו מזו, ביהדות, בנצרות ובאסלאם, וכן באמנות ובספרות לאורך ההיסטוריה. הנרטיב המקראי הבסיסי מציג יסוד בולט של יריבות בין שתי הנשים, והוא אמנם נשמר כמעט בכל הגרסאות של הסיפור הזה, אך בכל אחת מהן הוא מקבל דגשים אחרים ומשמש לתכליות שונות.
גרסה מעניינת ועכשווית לסיפור נשותיו של אברהם היא זו של המוזיקאי אוריאל הרמן ואמן הספוקן-וורד יונתן בלומנפלד, שכתבו מופע מוזיקלי שמשלב מונולוגים מקוריים בסגנון ספוקן וורד שמתבססים על הנרטיב המקראי עם שירי משוררות עבריות וערביות. "אנחנו מנסים לספר את הסיפור מנקודת מבט אחרת מזו שאנחנו רגילים לה", אומר הרמן, "זה סיפור מאוד רלוונטי לחברה שלנו כיום, בראש ובראשונה כי מדובר בסיפור של נשים. כשישבתי וקראתי את הסיפור, שמתי לב שאברהם הוא דמות די פסיבית, וזה גרם לי לתהות למה אנחנו לא מוכנים לשים לב לשתי הדמויות הנשיות שנמצאות כאן. בסיפור המקראי הגר היא לכאורה דמות שולית, אבל כשנכנסים לזה יותר לעומק וקוראים פרשנויות, רואים שיש לה תפקיד מרכזי. האתגר היה לנסות להעביר את המורכבות של שתי הנשים הללו. אין כאן טוב ורע, אלא שתי נשים שכל אחת מהן עוברת רגעים לא פשוטים, ויש ביניהן רגעים אנושיים מרגשים".
האם ניתן לעשות תיקון בין שרה להגר?
השאלה שהעסיקה את השניים בתהליך העבודה היתה שאלת היחס של שתי הנשים כלפי אברהם וכלפי האל, וגם שאלת היחס שלהן לנשיות של עצמן. "הלכנו לכיוון של סיפור על אישה שלא יכולה ללדת -שרה, ומולה אישה אחרת - הגר - שיכולה ללדת, אבל לא את הבן שלה", אומר בלומנפלד, "ניסינו לשאול מהי המשמעות של נשיות במצב כזה. כשמסתכלים על הסיפור של הגר ושרה, התפיסה הקלאסית היא שיש כאן שתי נשים שרבות זו עם זו, אבל השאלה ששאלנו היתה: האם הן בכלל אויבות? יש בסיפור המקראי כל מיני דינמיקות ביניהן; לפעמים הן קצת מזכירות אם ובת, ולכן יש כאן מורכבות גדולה יותר מאשר סיפור על שלום ומלחמה. אנחנו מנסים לשאול אם ניתן לעשות תיקון ביחסי שתי הנשים האלה, בין הצאצאים שלהן, ובכלל, בין אנשים שרוצים להרגיש שלמים באותו מרחב. יש לנו תקווה שתיקון כזה יכול להתרחש, שיש בסיפור הזה התחלה של תיקון כזה ואפשרות של גאולה".
לדברי הרמן, "הסיפור של הגר ושרה מהדהד את מערכת היחסים בין האסלאם ליהדות, בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים. התרבויות הללו שונות מאוד זו מזו, אבל דווקא בגלל זה הן מיוחדות כל כך. אפשר בקלות לקחת את הסיפור הזה למקום פוליטי, אבל ניסינו לא לעשות את זה; אנחנו לא אומרים משהו על היום, אלא מספרים את הסיפור שלהן. ממנו אפשר להבין שיש לו השלכות גם היום ושאולי אפשר אחרת".
בלומנפלד אף קושר בין המופע המוזיקלי על הגר ושרה ובין מגמות פמיניסטיות עכשוויות. "אנחנו בעיצומו של מאבק פמיניסטי עצום ומבורך", הוא אומר, "נשים נוטלות לידיהן את הנרטיב שעד עכשיו גברים סיפרו אותו, והצגה כזו, שבה שתי נשים הן הגיבורות והמספרות, היא חלק מהמגמה החיובית הזאת.
"נקודת חיבור נוספת למציאות של ימינו היא התודעה של עוול ותיקון עוול. במהלך העבודה על המופע התייעצנו עם אנשי אקדמיה ורוח, וכולם רואים בסיפור הזה מדיום לדבר באמצעותו על תיקונים של עוולות – עוולות היסטוריים, עוולות פנימיים ונפשיים ועוד. יש כאן סיפור על גאולה - גם גאולה אישית וגם גאולה אוניברסלית - ויש תנועות בישראל שעושות שימוש בסיפור של הגר ושרה כדי לדבר גם על המצב הפוליטי והחברתי. זה משהו שלא אנחנו המצאנו; אנחנו ממשיכים את הכיוון הזה ומנסים לספר אותו בעוד אופן".
איך היתה החוויה של מפגש בין טקסט מקראי ובין אמנות הספוקן-וורד?
"לי זה היה תהליך טבעי, וגם בעבר שילבתי בכתיבה שלי טקסטים מן המקורות. אני לא היחיד שעושה כך. זה קורה גם בעולם – יש התייחסות למקורות נוצריים ומוסלמיים בספוקן-וורד, ובעיניי זה הולך יחד. די ברור שהנבואה והתורה שבעל פה ניתנו בספוקן וורד, ולכן זה מובן מאליו. זו עוד חוליה בשרשרת. מובן שהטקסטים עצמם אינם כתובים בצורה הזאת, אבל המופע נשען מעט מאוד על הכתוב, כיוון שהטקסט עצמו חסכני ומצומצם, ונקודת מבטן של הנשים מופיעה בין השורות. הטקסט המקראי מזמין הרבה יצירתיות, ולא רק היצמדות למקור".
נועדו להיות מגורשים
אם בטקסט המקראי משמש סיפור שרה והגר להדגשת הדומיננטיות של שרה ושל בנה יצחק במשפחתו של אברהם, הרי שבמסורת הנוצרית נהיה הסיפור לאלגוריה על הדת הנוצרית אל מול הדת היהודית.
"הגר ושרה מופיעות באיגרת אל הגלטים שבברית החדשה", אומרת יעל פיש, דוקטורנטית בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב שחוקרת את פרשנותו של פאולוס למקרא, "פאולוס, מחבר האיגרת, פותח ואומר שלאברהם היו שתי נשים - האחת שפחה והאחת חופשייה - והוא אומר שהנשים הללו הן אלגוריה לשתי בריתות: אישה אחת, הגר, היא הברית מסיני, ומי שיולדת את ילדיה לעבדות, ואילו האישה השנייה, החופשייה, היא שרה, והיא אלגוריה לירושלים של מעלה.
"פאולוס אומר שהדברים הללו נאמרו באופן אלגורי, והדיון במחקר עוסק בשאלה: אלגוריה למה? הקריאה הקלאסית היא ששרה מסמלת את הברית החדשה, הברית של הנצרות שנכרתה עם מותו של ישוע. אבל בקריאה סולידית יותר אפשר לטעון שמדובר בברית הקדומה והנצחית שאלוהים כרת עם אברהם.
"כאן בדיוק נמצא השורש של האלגוריה. פאולוס עושה פירוש רדיקלי שהופך את האופן שבו יהודים קדומים, וגם יהודים בני זמננו, חושבים על שושלת אברהם. אנו רגילים לחשוב שהשושלת של אברהם הולידה את יצחק ואת יעקב, ומשם את כל ישראל, אך פאולוס הופך את זה. הוא אומר שהצאצאים של אברהם על פי ההבטחה, צאצאיה של שרה, הם אלו שמאמינים במשיח, ואילו היהודים, שכפופים לתורה, הם הצאצאים של השפחה, הגר. כך יוצא שהיהודים בני זמנו אינם צאצאי שרה, אלא צאצאי הגר".
פיש מציינת שחוקרי הנצרות חלוקים בשאלה אם האלגוריה הזאת של פאולוס מובילה לניגוד חריף בין יהדות לנצרות, או לחלופין, שפאולוס מתמקד רק ביצירת קהילה נוצרית, ולא בהכרח בעימות חזיתי עם העולם היהודי שממנו בא.
"העמדה הדומיננטית היום במחקר היא שפאולוס כותב לגויים, והוא לא חושב על יהודים במובן הקלאסי", היא אומרת, "זה עולה גם מההקשר של האיגרת: האיגרת אל הגלטים נועדה להיאבק ברצון שמתפתח בקהילה הגלטית להתגייר, ופאולוס מנסה לשכנע אותם לא לעשות זאת. לכן הוא מראה להם שהמתגיירים והיהודים הם כמו הגר וצאצאיה, שמשועבדים עדיין, לעומת אלו שמאמינים במשיח ואינם מתגיירים ומבינים שהם לא צריכים לקבל על עצמם עול מצוות, אלא לתת את מבטחם במשיח. והם צאצאיה של החופשייה".
לעומת זאת, לפי הקריאה שרואה את האלגוריה של פאולוס כעימות חזיתי בין יהדות ובין נצרות, הרי שכמו בנרטיב המקראי, גם כאן, צאצאיה של הגר, שמאמינים בתורה ובמצוות, נועדו להיות מגורשים בסופו של דבר.
"כולנו יודעים לאן הנרטיב של הגר ושרה מוביל", אומרת פיש, "הוא מוביל לגירוש. הבנים של הגר מגורשים מהבית של אברהם. זה קשור לדימוי נוסף שיש במסורת הנוצרית, של אקלזיה וסינגוגה: שתי הנשים שמייצגות את הנצרות ואת היהדות. אקלזיה עומדת במין תחושת ניצחון ומחזיקה כתר ושרביט מלכות, ואילו סינגוגה, שמסמלת את היהדות, עומדת מושפלת פנים וכסויית עיניים. הדימוי הזה תואם את התפיסה של היהדות כדת משועבדת, דת של צאצאי הגר. מבחינת קריאות פרשניות שבכלל לא חושבות על האלגוריה של הגר ושרה כיהדות מול נצרות, אלא כבעיה פנימית של קהל הגויים שאליו פאולוס מדבר, היהדות בכלל לא מופיעה כבעיה".
במסורת המוסלמית אין תיקון
לעומת המסורת הנוצרית המוקדמת, שבה משמש סיפור הגר ושרה כאלגוריה בתהליך ההבניה של הדת הנוצרית, במסורת המוסלמית מופיע סיפור הגר באופן דומה לזה שמופיע במקרא, עם הבדלים מסוימים שמעצימים את דמותה של מי שנחשבה לאורך הדורות כאחת מן האימהות הקדמוניות של האסלאם.
"הסיפור על הג'ר הוא סיפור על אישה מצרייה", אומר ד"ר אימן אגאבריה מן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, "היא מצטרפת למשפחתו של אברהם כאשר אברהם ושרה נמצאים במצרים, ברגע מאוד מביך מבחינת אברהם. אברהם נמצא בעמדה חלשה. הוא עומד מול מלך שחומד את שרה, וכשאותו מלך לוקח אותה, הוא מנסה לגעת בשרה שלוש פעמים – ולא מצליח. לבסוף הוא מחליט להחזיר את שרה לאברהם ונותן לו גם את האמה שלו, הג'ר. כלומר, אברהם מכיר את הג'ר דרך שרה, והוא מכיר אותה כשהוא בעמדה חלשה מאוד".
היחסים בין הג'ר לשרה עולים על שרטון כאשר הג'ר יולדת בן, איסמעיל, ומתחילה להרגיש את עצמה כדמות בכירה בבית, על חשבון שרה, חשוכת הילדים. "כאן מתחיל סיפור הקנאה בין שתי הנשים האלה", אומר אגאבריה, "זו אינה קנאה על אברהם או על אהבתו. אין כאן קנאה על הגבר. הקנאה היא על המעמד, על הבכירות ועל מי יוליד את הילד שימשיך את אברהם. אבל היחסים בין שתי הנשים אינם מצליחים להגיע לתיקון. באחד המקורות המוסלמיים אפילו כתוב ששרה כועסת כל כך על הג'ר, עד שהיא נשבעת שהיא תחתוך אותה ל-13 חתיכות".
אגאבריה אומר שמהמסורת המוסלמית עולה העדפה ברורה של הג'ר ושל בנה איסמעיל על פני שרה, אף שגם שרה נחשבת לדמות חיובית באסלאם. "שרה נחשבת לצדיקה, ובכל זאת היא זו שיוזמת את גירושה של הג'ר", הוא אומר, "היא מבקשת ממנו 'שפניה של הג'ר יסתלקו מפניה'. אברהם לוקח את הג'ר לאזור מכה ועוזב אותה באמצע המדבר. הג'ר רודפת אחרי אברהם ושואלת: למי אתה משאיר אותנו? ואילו אברהם לא עונה לה וממשיך הלאה, עד שבסוף היא שואלת: האם זה צו של אלוהים? וכשאברהם עונה בחיוב, הג'ר אומרת: אלוהים לא יאבד אותנו. בהמשך מתואר כיצד אברהם מתפלל לאלוהים ואומר: 'אני עזבתי אותם במקום שאין בו כלום, אבל שמתי אותם בבית שלך'. כלומר, אין כאן נטישה גמורה של אברהם; הוא ממשיך לדאוג להג'ר ולאיסמעיל ולהחשיב אותם כחלק ממנו. הוא מפקיד אותם בידי האל".
אך הדומיננטיות של הגר במסורת המוסלמית איננה רק מיתית וטקסטואלית: דמותה של הג'ר נכנסה לחלק מן הריטואל הדתי המוסלמי. במסגרת העלייה לרגל למכה, האירוע החשוב ביותר במסורת המוסלמית, נוהגים העולים לרגל לרוץ שבע פעמים בין שתי גבעות סמוכות למכה, כדי לסמל את החיפוש של הג'ר אחרי מים בהיותה במדבר. לבסוף שותים המאמינים ממעיין סמוך, באר זמזם, שממנו על פי המסורת שאבה הג'ר מים לה ולבנה איסמעיל.
"העובדה שהג'ר הונצחה בפרקטיקה הדתית, ובמעשה הכי קדוש של העלייה לרגל, אומרת משהו עליה", אומר אגאבריה, "היא נתפסת כמעין גיבורה נשית מוסלמית ומשמשת מקור השראה לנשים מוסלמיות. אני חושב שמעניין גם לשים לב שלמרות הגירוש שיזמה שרה, שרה עדיין נחשבת לאישה צדיקה באסלאם, ולפי חלק מהמקורות, לנביאה. יש כאן אמירה שלמרות המחלוקת בין הנשים ולמרות הגירוש, עדיין אפשר לחשוב על פיוס ביניהן".
