מה אכפת לפמוט

מה אכפת לפמוט

דוד צבי קלמן, מגזין "טבלט" //
10.12.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"היצרנים והמפיצים כאחד אמרו לי שלסינים לא אכפת כהוא זה מה המשמעות של היודאיקה שהם מייצרים. שום חברה סינית אינה מתמחה ביודאיקה; חפצים מיוצרים במקומות שונים, תמיד בצד עשרות קווי מוצרים אחרים שאין ביניהם שום קשר"
"היודאיקה הסינית מייצגת את ההצטלבות בין הזעיר והענקי. בשנת 1967 כתב מילטון הימלפרב: "מספר היהודים בעולם קטן יותר משגיאה סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני". היום, יהיה מדויק לומר ששוק היודאיקה הוא לא יותר משגיאה סטטיסטית בתמ"ג של סין "
"החרדה שלי סביב היודאיקה הסינית נובעת מהעובדה שהחפצים החומריים של האמונה – המזוזה על הדלת, מנורה מעל האח, פמוטים על השידה – אינם לא רק חפצים של אמונה כי הם קיימים גם בהקשר אחר, ובהקשר הזה המנורה היא רק עוד קו מוצרים שבמקרה מוכר טוב בארצות הברית"
רוב היודאיקה בעולם אינה מיוצרת בידי יהודים, וחלק עצום ממנה מגיע בכלל מפסי ייצור בסין. האם זה אמור לשנות לנו?

על היודאיקה הסינית למדתי בעקבות הנפקה של 25 מיליארד דולר. זה היה בספטמבר 2014, כאשר העיתונות הכלכלית הוצפה בדיבורים נרגשים על ההנפקה הציבורית הממשמשת ובאה של עליבאבא, שהתבררה כהנפקה הגדולה ביותר בעולם. עליבאבא היא פלטפורמת מסחר אלקטרוני סינית ענקית. אתר האינטרנט שלה, הדומה במעט לאיביי (eBay), הוא למעשה העמוד הראשי של מגזר הייצור במזרח אסיה.

 

הכול, כך ידעתי, מיוצר בסין, וזה כולל כנראה גם יודאיקה. כאשר החדשות על ההנפקה הביאו אותי לעליבאבא, הקלדתי מתוך גחמה "כיפה" בשורת החיפוש. לנגד עיניי צץ דף מלא בכיפות: זמש, עור, סרוגות. ביניהן בלטה במיוחד כיפה אחת: היא היתה סרוגה, ועליה דוגמה של מערבולת בשני גוונים של חום. אני חבשתי אותה על ראשי באותו הרגע ממש. המינימום שנדרש להזמנה היה אלף יחידות; יכולת האספקה היתה 30 אלף יחידות בחודש. החברה נקראה Ever Better.

 

השעה היתה אחרי חצות בחוף המזרחי של ארצות הברית, אבל אחר הצהריים בסין. לחברת Ever Better היה מספר טלפון – למה לא להתקשר ולברר לגבי הזמנת מאה כפילות של הכיפה שחבשתי?

 

"היי, החברה שלכם עושה כיפות?". לקח הרבה זמן עד שהעבירו אותי למישהו שמדבר קצת אנגלית.

 

כן, אמר האיש בצד השני של הקו.

 

"כמה סוגים שונים החברה שלכם מייצרת?".

 

הוא צחק. "הרבה, הרבה. מאיזה חומר אתה רוצה - סאטן, קטיפה או סריג?". הוא הסביר איך מחיר הכיפה עשוי להשתנות בהתאם לסגנון, לעובי החוט, ולאופן הייצור שלה - אם נעשתה בעבודת יד או במכונה. הוא הכיר את הניואנסים של העיצובים השונים יותר טוב ממני.

 

ואז הוא שאל, "איפה אתה?".

 

"אני בארצות הברית. פילדלפיה".

 

"ארצות הברית", הוא אמר בהסכמה, "זה שוק גדול".

 

לקריאת כתבות מתורגמות נוספות מ"טבלט": למה המלחמה בעזה נראתה בטלוויזיה הישראלית אחרת מאשר בסי.אן.אן

 

מיליון חנוכיות

 

כך התחלתי לחקור את שוק היודאיקה הסיני. עד אז הוא היה חבוי בשל שיטות תיוג לא יעילות ומתווכים ישראלים. אפילו חלק מקמעונאי היודאיקה שדיברתי איתם לא היו מודעים באופן מלא למקורות של המוצרים שלהם.

 

כדי להבין את השוק, הייתי צריך לדבר עם המפיצים ועם היבואנים. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בשיחת טלפון עם אחד, אלכס רוזנטל, נשיא רייט לייט (Rite Lite), אחת ממפיצות היודאיקה הגדולות ביותר בארצות הברית. כמו מוכרים רבים של תשמישי קדושה יהודים, רייט לייט היא חברה משפחתית. היא הוקמה בידי הוריו של רוזנטל בשנת 1949. פעם, המשמעות של בעלות על עסק כזה היתה להימצא בקשר עם רשת של בעלי מלאכה יהודים, המיומנים בייצור כל דבר שהוא – מפמוטים ועד סביבונים. אבל רוב נסיעות העסקים של רוזנטל ב-15 השנים האחרונות היו לסין.

 

רייט לייט
"רייט לייט", הפמוט עם הקפיץ שהמציאה משפחת רוזנטל

 

רוזנטל מעריך שרכש קרוב למיליון חנוכיות בחייו; רק חלק קטן מהן יוצרו בארצות הברית. ייצור המוני של יודאיקה בארצות הברית התאדה כמעט לחלוטין, אמר לי רוזנטל. המחירים הנמוכים יותר בחו"ל, בהתחלה בהודו ועכשיו בסין, האפילו עליו לפני זמן רב. לשתי המדינות הללו יש מונופול על יודאיקה זולה, שרוזנטל מגדיר כפריטים שנמכרים בקמעונאות בעבור 75 דולר או פחות ליחידה. אם חפץ אינו עשוי בעבודת יד ואינו אחד מכמה חפצים שההלכה היהודית מחייבת שייוצרו בידי יהודים, כנראה הוא ממזרח אסיה.  

 

כמה מהיודאיקה "הזולה" מיוצרת במדינות אלה? לדברי רוזנטל, שלושה מכל ארבעה פריטי יודאיקה שנמכרים בארצות הברית. מפיץ יודאיקה אחר אמר לי שהמספר קרוב יותר לתשעה מתוך עשרה. במילים אחרות: אלא אם כן בית המזוזה שקנית היה מפואר במיוחד, סביר שיוצר בצד השני של העולם.

 

ההיסטוריה של רייט לייט היא ההיסטוריה של שוק היודאיקה האמריקאי. החברה של רוזנטל היא בעיקר יבואנית כיום, אבל היא התחילה כיצרנית – של הרייט לייט עצמו, פמוט שבו קפיץ שנועד לשמור על להבת נר השבת בגובה קבוע. הוריו של רוזנטל היו ניצולי שואה, והם ביססו את הפמוט על משהו שראו עוד באירופה. כשהגיע לארצות הברית עבד יעקב רוזנטל כסוחר עצים, אבל עסק היודאיקה היה מבחינתו דרך להתפרנס בלי לעבוד בשבתות. אתר האינטרנט של החברה מספר את המשך הסיפור: "יום גורלי אחד, לקח מר רוזנטל את הרעיון שלו לסדנה בלואר איסט סייד, שם עבד אדם שהיה ביכולתו להפוך את חלומו למציאות. קראו לו מארי צוקרמן, יצרן מנורות, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה".

 

אבל ההיסטוריה מצחיקה. היום, 90 אחוז מהחנוכיות של רייט לייט מיוצרות בסין. כשנשאל על השינוי, רוזנטל הצעיר לא היה סנטימנטלי. "אתה לא יכול לחיות בעבר", אמר לי. תמיכה בעסקים מקומיים היא עניין ראוי להערצה, אבל כוחות השוק מכריעים בסופו של דבר. הוא השווה את זה לעלייה של מצות המיוצרות באמצעות מכונה. כאשר המכונות הומצאו, היו בהתחלה מחאות, ורבנים רבים מהמאה ה-19 גינו את השימוש בהן. בסוף המכונות ניצחו. "שום דבר לא עומד בדרכה של הקדמה".

 

לקריאת כתבות מתורגמות נוספות מ"טבלט": מדוע התקשורת הבינלאומית מפרשת את ישראל בצורה שגויה כל כך וכיצד זה קשור לאנטישמיות

 

כיפה להילארי קלינטון

 

לא ניתן כמובן לייבא את כל היודאיקה. המכשול העיקרי הוא ההלכה, שקובעת שחפצים מסוימים – בעיקר ספרי תורה, תפילין והקלף בתוך המזוזה – ייוצרו אך ורק בידי יהודים (הטלית והציצית גם הן בקטגוריה הזאת, אבל רק החוטים, ולא הבגד עצמו. האופן שבו חוסר ההתאמה בין השניים משפיע על ייצור ומיסוי טליות הוא סיפור לפעם אחרת).

 

כל אחד יכול, באופן תיאורטי, לייצר כיפות, אבל חלק מהייצור נשאר בארצות הברית מסיבה שונה: לוגיסטיקה. אם אתה צריך להזמין 100 כיפות מותאמות אישית לבר מצווה, אין די זמן לקבל אותן מסין; ואפילו אם היה, ההזמנה שלך היתה נחשבת קטנה מכדי שתהיה שווה את המשלוח. מוזרויות אלה מאפשרות את קיומם של ארבעה או חמישה יצרני כיפות אמריקאים, כולם באזור ניו יורק.

 

 

יודאיקה
 

 

ג'רמי לואי הוא אחד מאלה שנותרו. הוא בעסק הכיפות כבר 40 שנה, כמייסד חברת J. Lowy Skullcap. לואי ויצרן נוסף אמרו לי שכמעט כל ההזמנות שלהם הם עיצובים מותאמים אישית. העסק הוא לא רק חתונות ובר מצוות. באופן מפתיע, מתברר שזה גם מנהג רווח בקמפיינים פוליטיים להזמין כיפות לתומכים. בשנת 2008 ייצר לואי הזמנה לברק אובמה (ועליה הלוגו של הקמפיין בזמש אפור). השנה הוא ייצר להילרי קלינטון ולברני סנדרס (זמש כחול), ודונלד טראמפ (זמש אדום). על כל שלושת הכיפות התנוססו השמות של המועמדים בעברית ובאנגלית; אם לא היית יודע טוב יותר, היית חושב שמדובר במזכרות מבר מצווה או מבת מצווה.

 

לואי ציין משהו שלא עלה בדעתי: כיפות מותאמות אישית הן הרבה יותר רווחיות מאשר כיפות רגילות משום שהראשונות נקנות בכמויות גדולות, ובדרך כלל מושלכות במהרה, ואילו האחרונות נקנות אחת בכל פעם ונלבשות לנצח. תפקידה של סין כאן הוא קטן, כי השוק של האנשים שחובשים כיפות יום יום קטן יותר מהשוק של האנשים שזורקים אותן מיד לאחר קבלתן.

 

העסקים בסדר כרגע, אבל השוק מתכווץ. פעם כיפה מותאמת אישית היתה חובה בכל אירוע יהודי. היום זה פחות רווחי, מה גם שיש מספר מוגבל של יהודים ושל מועמדים פוליטיים. ללואי יש חלום: "אם אני אצליח לשכנע את האפיפיור לגרום לכל הקתולים לחבוש כיפות, אז יהיה לנו שוק".

 

כשנה לאחר שהתקשרתי לסין לראשונה כדי לברר על ייצור הכיפות שם, התקשרתי שוב, הפעם בסיוע מתורגמן טלפוני. הצלחתי לאשר את מה שכבר חשדתי ואת מה שסוחרי היודאיקה אמרו לי שוב ושוב: האנשים שעובדים במפעלים הסיניים ידעו הכול על שוק הכיפות, אבל כמעט כלום על האובייקט שהם מייצרים. "אני חושבת שזה לחתונות", אישה אחת אמרה לי.

 

האדישות הסינית למשמעות של היודאיקה שהם מייצרים היתה מבחינתי מרעישה. היצרנים והמפיצים כאחד אמרו לי שלסינים לא אכפת כהוא זה מה המשמעות של היודאיקה שהם מייצרים. שום חברה סינית אינה מתמחה ביודאיקה; חפצים מיוצרים במקומות שונים, תמיד בצד עשרות קווי מוצרים אחרים שאין ביניהם שום קשר. בצ'ינגדאו (Qingdao) Ever Fortune מייצרת כיפות בצד כובעי בייסבול, כובעי חורף ומאות סוגים אחרים של כיסויי ראש. בייאו (Yiwu) מפעל הסריגה Shangrao מייצר כיסויים לחלות, גביעים לקידוש וכיפות סרוגות בצד כיסויי ראש מוסלמיים, סינרים לתינוקות וערסלים. Hangzhouse Bodenda Tin Co מייצרים בעיקר מכלי מתכת קטנים, אבל הם ימכרו לך מנורות אם תזמין לפחות 10,000.

 

יבלת על ישבן האנושות

 

עם סין כיצרנית, הפער בין היוצר למשתמש אינו יכול להיות גדול יותר. היודאיקה הסינית מייצגת את ההצטלבות בין הזעיר והענקי. בשנת 1967 כתב מילטון הימלפרב: "מספר היהודים בעולם קטן יותר משגיאה סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני". היום יהיה מדויק לומר ששוק היודאיקה הוא לא יותר משגיאה סטטיסטית בתמ"ג של סין. רוזנטל מנסח את זה בצורה פיוטית יותר. "אנחנו יבלת על הישבן של האנושות".

 

בסין התרבות היהודית תמיד הלכה קצת לאיבוד: נביאיה לא ראו את משה כקודם שלהם, ואין הדים קלושים של האל"ף-בי"ת בליתוגרפיה שלה. יהודים חיו בסין במשך מאות בשנים, אבל הם בבחינת הוכחה נוספת למרחב שבין התרבויות. הגדת פסח מקאיפנג (Kaifeng) מדלגת על ברכת המצות. החוקר דוד שטרן טוען כי הניואנס של לחם שלא החמיץ אבד כנראה בארץ שבה המצרך העיקרי היה אורז, משום שאפילו לחם שכן החמיץ היה מצרך נדיר.

 

לאורך התחקיר שלי, כל סוחר יודאיקה שדיברתי איתו שאל אותי אותה השאלה: מה אכפת לך איפה הכיפות שלך מיוצרות? רוזנטל אמר על קניית יודאיקה, "זו אינה חוויה דתית, אלא אם כן אתה קורא לקניית מציאות תכונה יהודית". למה שמקורותיה של שקית של טלית יעניינו אותנו יותר ממקורותיו של אייפון?  

 

התשובה היא, אני חושב, שכולם חושבים על מכשיר כמו אייפון באותו האופן, ביסודו של דבר, ואילו אלו שעושים את המנורות אינם חושבים עליהן בכלל, בניגוד חריף למשתמשי הקצה שלהן. החרדה שלי סביב היודאיקה הסינית נובעת מהעובדה שהחפצים החומריים של האמונה – המזוזה על הדלת, מנורה מעל האח, פמוטים על השידה – אינם רק חפצים של אמונה כי הם קיימים גם בהקשר אחר, ובהקשר הזה המנורה היא רק עוד קו מוצרים שבמקרה מוכר טוב בארצות הברית.

 

ברגע המכירה יש למנורה שתי היסטוריות. בראשונה היא קשורה לאבטיפוס שלה בעל שבעת-הקנים בבית המקדש ולמרד המכבים ולסיפור של נס פך השמן. בשנייה היא פחית מיוחדת. היסטוריה אחת היא של קדושה, השנייה היא של חול – למנורה אין דעה בעניין. בעיניי, להיות מודע ליודאיקה הסינית משמעו להיות מודע לשבריריות של הקדושה, לכוחנו לבחור לא רק איזו מההיסטוריות להעדיף, אלא להוסיף את עצמנו לאותה ההיסטוריה, להטמיע בחפצים האלו את זיכרונותינו.    

 

תרגום: דפני קסל

 

* דוד צבי קלמן הוא דוקטורנט באוניברסיטת פנסילבניה, המנהל של Jewish Public Media ומייסד של בית הוצאה לאור יהודי עצמאי.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו