אמיר לוי, פלאש 90
הנביא, איש חסיד היה? על הקשר בין תנועת החסידות למושג הנבואה
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
30.4.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"תלמידיו של המגיד ממזריץ'ת למשל, היו מסבירים לחבריהם שאינם נוסעים למזריץ' כדי לשמוע את המגיד מרביץ תורה; הם נוסעים לראות איך הוא קושר את השרוכים של המגפיים. כמו שבתורה לכל אות יש משמעות פנימית, כך גם לכל פעולה של הצדיק"
האבטיפוס של איש הרוח שפיתחה תנועת החסידות הוא של הצדיק. אולם מה היה בה מקומו של הנביא? ובמילים אחרות, מה בין הצדיק לנביא? יותם עזריאלי, שחקר את השאלות הללו ועוד, יציג חלק מהתשובות בכנס השביעי לדת ולרוחניות עכשווית שיתקיים בשבוע הבא בתל אביב

כחוקר דתות, אחד הנושאים שאני הכי אוהב להתעמק בהם הוא הנבואה, אבל לא רק במובנה ההיסטורי - בתקופת המקרא - המרתק כשלעצמו, אלא גם בביטויים נוספים שלה, בשאלות כמו כיצד מושג הנבואה הובן לאורך הדורות? האם יש בימינו נביאים? ואם כן, מי ממלאים את התפקיד הזה - הרבנים, העיתונאים, האמנים, המרפאים ההולסיטיים או הגורואים הרוחניים?

 

במסגרת הכנס הישראלי השביעי לדת ולרוחניות עכשווית, שיתקיים השנה בסימן 50 שנה למותו של מרטין בובר ויעסוק בנושאים של חסידות, ניאו-חסידות ומושג הטבע בדת וברוחניות העכשווית, בחרתי לעסוק בנושא הנבואה מנקודת מבט שבאופן מפתיע, כמעט שאין עליה דיון מחקרי: מה היה מקומה של הנבואה במהפכה החסידית ומה מקומה בתוך השיח הניאו-חסידי של היום?

 

החסידות היתה תנועה חברתית-מיסטית שהובילה רנסנס רוחני בקרב יהדות אירופה. הדגם הארכיטיפי של "איש הרוח" שפיתחה הוא של ה"צדיק". הצדיק הוא מי שמחבר חיבורים בין שמים וארץ, מי שיודע לכוון כוונות בתפילה ובמצוות. נודעות לו תכונות של ראייה על-חושית, יכולת לפתור חלומות, חיזוי עתידות, ולעתים הוא אף יוצא למסעות נשמתיים בין העולמות. באופן כללי, הצדיק הוא הממשק של קהילת החסידים עם האל; הוא המדיום, המתווך. המחשבה עליו באופן הזה דומה במשהו לצורה שבה אנחנו תופסים לפעמים את הנביאים.

 

מה בין נביא לצדיק?

 

עוד לפני התגבשות החסידות לכלל תנועה חברתית, העיסוק של אבי התנועה, הבעל שם טוב, כ"בעל-שם" (דהיינו, כמאגיקון או שמאן או מעין רופא פסיכו-בוטני – רופא אליל שמשתמש בצמחי מרפא, לעתים הזייתיים), ועדויותיו האישיות על היותו 'בן בית' בעולמות עליונים (ואפילו חניכתו האישית בידי רוחו של אחיה השילוני, נביא בן זמנם של אליהו ואלישע) – כל אלה ועוד מזמנים את השאלה בדבר הזיקה של מרכיבי החסידות למוסד הנבואה. או במילים אחרות, מה בין נביא לצדיק?

 

באופן מפתיע, על אף הזיקה של מוסד הצדיק למוסד הנבואה, במחקרי החסידות השאלה הזאת כמעט שלא זכתה לשום יחס, וזו בפני עצמה סיבה טובה להתעמק בה. אבל יתרה מכך, דווקא בימינו, עם הפריחה של הרוחניות העכשווית על הפרקטיקות הניו-אייג'יות שלה, כגון תקשור, דמיון מודרך, מדיטציות, ראייה/שמיעה על חושית ועוד – חלקן מקושרות לעתים עם מושג הנבואה וחלקן אף עשו את דרכן לזרם החסידי בישראל – הבירור על אודות מקומה של הנבואה בחסידות נעשה מעניין יותר, אולי אפילו חשוב יותר. 

 

 

גרשום שולם_וייקיפדיה
גרשום שלום. התייחסות מחקרית יחידה (צילום: ויקיפדיה)

 

אחד החוקרים היחידים שמתייחס לשאלה הזאת הוא גרשום שלום. בפרק על החסידות בספרו המצוין "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית" (Major Trends in Jewish Mysticism) מובאת ההתייחסות המחקרית היחידה כמעט לסוגה. הטענה העיקרית של שלום היא שדגם המנהיג החסידי היה במקור מבוסס כולו על המנהיג השבתאי – מודל מנהיגותי שסוטה מהמסורת הרבנית של הלמדנות והידענות ההלכתית ומבכר על פניה את הכריזמה והאינטואיציה הרוחנית. לדעת שלום, זוהי מנהיגות נבואית. שלום מכנה את הדגם הזה "המנהיג הנאומטי" (מהמילה הלטינית Pneuma, שבעברית משמעה נשימה או נשמה) ומאבחן שמנהיגים מהטיפוס הזה רווחו מאוד באווירה השבתאית.

 

אלא שבשונה מן השבתאות, שהחסידות דאגה להתבדל ממנה, המנהיג החסידי – הצדיק – שם דגש על היבטים אחרים. אמנם, ההיבט הרוחני-מיסטי היה המשמעותי ביותר, אבל ראשית, היתה גם הקפדה על חיי הלכה, ושנית, להבדיל מהשבתאות שהטיפה לגאולה היסטורית בארץ ישראל, המנהיג החסידי הטיף לגאולה אישית בנפש פנימה. הגאולה נהיתה אפוא עניין פנימי, פרטי, ובעיקר רוחני. המרחב שבו החסידות שילבה את הרעיונות הללו – גאולה פנים נפשית בצד פרקסיס הלכתי – היה בתחום התפילה.

 

לפרק הראשון מתוך סדרת כתבותיו של תומר פרסיקו על החסידות והניאו-חסידות - לחצו כאן 

 

נהייה אחר שרלטנים

 

התפילה המסורתית נהיתה לפרקטיקה הרוחנית העיקרית של המיסטיקן החסידי, שמטרתו הרוחנית כעת היא להידבק באל, ולא ללמוד ולעיין ולשנן את תורותיו. מספרים שהבעל שם טוב היה אומר שלצאת מתפילה בחיים זה נס, כי בעיניו התפילה היא מסע נשמתי אל עבר אותו האל שהכריז ש"לא יראני האדם וחי".

 

התפילה של הצדיק נהיתה אפוא לערוץ הישיר אל האלוהות של הקהילה כולה. באמצעותה, יכול היה הצדיק לבקש בקשות, לכוון כוונות, להוריד שפע לחסידיו, תוך כדי שהוא מתעלה ומזדכך עד שהוא עצמו נעשה גילום של התורה החיה – גויל תורה מהלך, דברי אלוהים חיים. על כן התקבצו החסידים סביבו, שהו במחיצתו, למדו אותו ואת תנועותיו. תלמידיו של המגיד ממזריץ', למשל, היו מסבירים לחבריהם שאינם נוסעים למזריץ' כדי לשמוע את המגיד מרביץ תורה; הם נוסעים לראות איך הוא קושר את השרוכים של המגפיים. כמו שבתורה לכל אות יש משמעות פנימית, כך גם לכל פעולה של הצדיק.

 

מבחינה סוציולוגית, זו תופעה שמזכירה מאוד את חוגי הנביאים ובני הנביאים שהיו נודדים וחיים ביחד, ושלהם דבר האלוהים היה עניין דינמי וחי באופן תמידי. הצדיק והחסידים גם שרים ומנגנים ביחד, לעתים עד כדי אקסטזה וטראנס – שוב, באופן שעשוי להזכיר לנו חבלי נביאים. זאת ועוד, בדומה לנביאים, גם בתחילתה של התנועה החברתית, חבורות החסידים היו חתרניות, א-ממסדיות ולעתים אפילו אנטי-ממסדיות.

 

לכן יש יסוד להניח שבראשית החסידות ראו הצדיקים את עצמם כסוג של נביאים, גם אם הם לא תמיד כינו את עצמם כך ולא השתמשו כמעט במונח הזה. מה שבוודאות ניתן לומר הוא שהצדיקים וחסידיהם תפסו את הצדיק כאדם שהשיג, או משיג לעתים קרובות, את המדרגה הרוחנית של הנבואה.

 

לפרק השני בסדרת כתבותיו של תומר פרסיקו על החסיגות והניאו חסידות - לחצו כאן 

 

אבל כדרכן של מהפכות, גם החסידות התמסדה, התיישבה בחצרות ופתחה ישיבות, ולא פעם מוסד הצדיק נהפך לתעשייה כספית של ניצול ושררה (ולא חסרים כאלה שסברו שמלכתחילה החבורות הללו הולכו שולל אחרי שרלטנים כריזמטיים). בכל מקרה, עם השנים, הזיקה לממד הנבואי בהקשר זה התפוגגה.

 

אבל הדגם של החבורה המיסטית-נבואית כשלעצמו לא בהכרח נעלם. הוא פשוט שוכתב ולבש גלגולים סוציולוגיים אחרים. כיום אנחנו רואים ביטויים שלו גם בניאו-חסידות ובמפגש בין החסידות והתרבות הרוחנית של העידן החדש, שוב, לעתים בצורות שרלטניות ושטחיות, אבל לעתים גם בצורות אותנטיות. במאה ה-20 ראינו את החבורות האלה במגוון צורות ומופעים: החל בחבורות התלמידים שהתקבצו סביב אברהם יהושע השל, או מרטין בובר, או להבדיל, תלמידיו של הצדיק מפיאסצ'נה, שהתעסקו רבות בנבואה כמדרגה רוחנית, ועד לחוגי החסידים שנדדו בארץ ובעולם עם הרב המזמר שלמה קרליבך, או דגמים של קהילות שמתגבשות סביב דמויות של גורואים רוחניים – יהיה זה המורה המואר נסים אמון או הצדיק הנסתר הרבי "החלבן".

 

האם כל אלה הם נביאים? צדיקים? מוארים? את זה כל אחד יחליט בעצמו. בל נשכח שבצד נביאי האמת הסתובבו גם לא מעט נביאי שקר. אבל מבחינה סוציולוגית, קיים דמיון בין כל הטיפוסים האלה. ואני אנסה קצת להאיר אותו בכנס הקרוב.

 

הכנס הישראלי השביעי לדת ולרוחניות עכשווית יתקיים בימים א', ב, ה' (3-7.5.2015) באוניברסיטת תל-אביב. לתוכניית הכנס – לחצו כאן.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus