פרגמנט מתוך ציור של רפאל
עשה לך פסל ותמונה: דת ואמנות באותו מגרש
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
5.8.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אנחנו רגילים לחשוב על אמנות כמשהו שקיים בגלריות, במוזיאונים או בתיאטראות, אבל האמנות מחוברת לפרקסיס הדתי והלא דתי היומיומיים, גם מחוץ למרחבים האלה. קחו למשל גינת זן במנזר של בודהיזם יפני: האם זאת פרקטיקה דתית או יצירת אמנות אסתטית?"
"החבֶרה שהיתה איתי לא הורידה את העיניים מציור של פולק, ובשלב מסוים, פרצה בבכי. העמקת המבט במשיכות המכחול והשפרצות הצבע האקראיות, בשילוב עם הזמן והמקום וסך המחשבות והרגשות שהיו מקופלים באותו הרגע שלה, יצרו חיבור בלתי אמצעי עם תחושות של צער וגעגוע"
האם תיתכן אמנות דתית טובה? יותם יזרעאלי משוכנע שהשאלה כלל לא נכונה, משום שבבסיסה עומדת ההנחה שדת ואמנות הן שני תחומים סותרים. האמת, לדעתו, הפוכה: אלה תחומים משלימים שיכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה

אחת לכמה זמן עולה לסדר היום שאלת "האמנות היהודית הדתית – האמנם תיתכן". במאמר שכתבה ב"הארץ" שני ליטמן והתפרסם בתחילת החודש על דור האמניות הדתיות שיוצאות ממכללת אמונה לאמנות, עלתה הסוגיה לדיון לאחר שרבני המכללה צנזרו עבודת עירום של אחת הבוגרות, בטענה שהיא לא מתאימה למכללה דתית. ליטמן ציטטה את צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד בדרום תל אביב, שבתגובה לתקרית אמר כך: "אמנות שמושתתת על ערכים דתיים היא נטולת חשיבה עצמאית. חוקי הדת לא מאפשרים למאמין לחרוג מהחוקים שאותם הדת יוצרת, וזה הופך להיות אמנות מטעם".

 

רוזנפלד, בעצמו בוגר ישיבה תיכונית, הוסיף והביע את דעתו הכללית גם על בתי הספר הדתיים הגבוהים לאמנויות: "אלה לימודים שבסיכומו של דבר לא משתווים לפלורליזם, ליכולת לדבר על עירום נשי או על נטיות מיניות, דברים שהם חלק מהכלים שאמנים משתמשים בהם. אני לא אומר שדתיים לא צריכים לעשות אמנות. אבל הם נמצאים בסד נורא קשה".

 

אני לא מכיר את רוזנפלד, ואין לי דבר נגדו, אבל הטיעון שלו שגוי. "הסד" שבו מצויים לדעתו אמנים דתיים היה באמת "נורא קשה" אילולא לאמנות הדתית היו מקורות יניקה, שאלות ותחומי עניין נוספים על העיסוק בעירום נשי ובנטיות מיניות, ואני אומר את הדברים בלי לזלזל בתמות האלה. כלומר, אם אלה הנושאים הבלעדיים שיש לאמנות העכשווית לעסוק בהם, אז כן, להיות אמן דתי-לאומי או חרדי במכללה דתית עשוי להיות מסע שמוביל למבוי סתום, במיוחד אם השיח הדתי בה אינו שיח פלורליסטי, אבל למזלנו, אין זה המצב תמיד, מה גם שיש כאן בעיקר כשל לוגי בהנחות היסוד של חוקי היצירה האמנותית.

 

את הכשל הלוגי הזה הדגיש שבוע לאחר מכן מבקר האמנות יונתן אמיר במאמר תגובה באתר "ערב רב": "להגיד שדתיים מתקשים לעשות אמנות משום שהם נתונים במערכת חוקים זה לפספס משהו יסודי מאוד דווקא ביחס לאמנות הלא דתית שנוצרת פה... האמנות הישראלית הצמיחה דורות על גבי דורות של אמנים ואמניות מוכשרים להפליא אך כשרים למהדרין, והדבר נכון גם כיום לגבי חלק ניכר מיצירות האמנות המוצגות במוזיאון ובגלריות המקומיות... בפועל חופש הביטוי והחופש האמנותי נתונים מלכתחילה תחת מגבלות חוקיות ופרטיות, ואין אמן שאינו מציב לעצמו גבולות מוסריים".

 

אמיר טוען כאן למעשה טיעון פוקויאני: לכל שיח יש חוקים ממשטרים משלו, ולכן, גם האמנות החילונית פועלת בתוך "סד נורא קשה". עוד עולה מדבריו שפלורליזם אינו מתבטא רק בנכונות לדגמן בעירום או לעסוק בנטיות מיניות. העולם החילוני, כמו כל עולם, פועל על פי "חוקי כשרות" מחמירים משל עצמו, והפלורליזם אולי נותר אידיאל, אבל אינו מתבטא ממש בפרקסיס. בסופו של דבר, כך אומר אמיר, "יותר מאופי החינוך וגבולות החברה, חשוב כדור הלבה שמבעבע בבטנו של היוצר, והכישרון, הכלים והאומץ להביא אותו לכדי ביטוי אמנותי מעניין".

 

לקריאה נוספת: רשמים מתערוכה של משה גרשוני מתחילת העשור שעסקה בשאלות דומות אודות הקשר בין דת לאמנות

 

השפה הוויזואלית עוקפת את השפה הלשונית

 

לדעתי, אמיר צודק במאה אחוז, ובהיותו בר סמכא בנושא האמנות הישראלית העכשווית, אני סומך על הנתונים מהשטח שעליהם הוא גם מבסס את טיעוניו. ואולם, כשקראתי את הכתבות האלה הטריד אותי משהו עמוק יותר, כי עצם הנחת היסוד המבחינה בין הקטגוריות השונות האלה, אמנות מחד גיסא ודת מאידך גיסא, יש בה משהו מטעה ושגוי מהיסוד. עצם המינוח "אמנות דתית" או "אמנות לא דתית" נראה לי מופרך. יש בו העתקה לא מודעת מהבחנה סוציולוגית של מגזרים בחברה להבחנה מהותנית של תחומי רוח, וזו שגיאה אינטלקטואלית חמורה.

 

כדי להסביר למה אני מתכוון, אנסה להאיר נקודת מבט נוספת הקשורה למערכת היחסים הרחבה יותר בין האמנות הפלסטית למסורת היהודית ובין אמנות לדת באופן כללי.

 

 

maxresdefault(1)
טקס עישון מקטרת אינדיאני

 

בדרך כלל, שאלת "האמנות הדתית" נסבה ביהדות על התחומים הוויזואליים והפלסטיים יותר, כמו תיאטרון, מחול, ציור, פיסול וקולנוע (ספרות, שירה ומוזיקה לרוב אינן מוזמנות לדיון, אם כי גם על המוזיקה היו מחלוקות לאורך הדורות, ובאחרונה, לצערי, עניין שירת הנשים תופס כותרות), ומקורה בהססנות התרבותית המסורתית שנסבה על האיסור התורני על התמונה והפסל. אף שבמקור זהו איסור פולחני בעיקרו, דהיינו שהפסל והתמונה אסורים כמושאי סגידה אלילית, האיסור נהיה במורשת שלנו לטאבו כולל. כך, למשל, ישנם מופעים מעטים מאוד של דמויות אדם בפסיפסים מתקופת בית שני או של דיוקנאות אדם על מטבעות. אפילו המעבר הקדום יותר מכתב גרפי (של ציורים וסמלים) לכתב פונטי (של צלילים) מקורו באותה מגמה תרבותית. התמונה והפסל, הגם שלא בהקשר דתי או פולחני, נדחקו לשוליים. המוחשי פינה מקום למופשט.

 

 

צריך גם לזכור שמושג האמנות כקטגוריה עצמאית מובחנת ומובדלת מכל הקשר דתי, כפי שרבים מאיתנו מתייחסים אליה כיום, לא היה חלק מתפיסת העולם בעת העתיקה. לא פעם היו האמנויות פולחן דתי: מקור התיאטרון בפולחן דיוניסוס ותולדות האמנות המערבית הן בעיקר תולדות הציור הנוצרי, ובאשר לפסלים, לא תמיד אפשר לקבוע איפה עבר הגבול בין האסתטי גרידא לדתי. העניין הוא שגם כיום לא קיים גבול ברור בין האסתטי לדתי, ולכן קיימת בעיה בטענה שמניחה שמדובר בתחומים שונים שצריך לגשר עליהם. ההבחנה אנליטית בלבד, והיא טובה כדי להפריד בין החוג לתולדות האמנות לחוג למדעי הדתות, אבל בפועל, מבחינה פנומנולוגית (מאפייני התופעה והאופן שבו האדם תופס אותה) ומבחינה פונקציונלית (איך היא פועלת ומה תפקידיה בחברה) התחומים חולקים מאפיינים רבים, לעתים אפילו חופפים, ויש תיאורטיקנים שאומרים שאלה בכלל אינם תחומים שונים. אדגים זאת בעזרת כמה נקודות מתוך פרק ההקדמה בספרו (המומלץ!) של חוקר האסתטיקה הדתית ארל קולמן, Creativity and Spirituality – Bonds Between Art and Religion (ניו יורק, 1998).

 

לקריאה נוספת: על מפגש מעניין נוסף של הדתיות עם דיסציפלינה אחרת - הפעם עם הפסיכולוגיה

 

ראשית, קיימת הקבלה בין האמנות לדת במניעים ובתכלית שלהן. כמו המדע והפילוסופיה, גם הדת וגם האמנות עסוקות בחתירה לאמת וברבדים הסמויים יותר מהמציאות הריאלית הנגלית לעין. הכלים שבאמצעותם מנסים להשיג את האמת אולי משתנים, אבל השאיפה האנושית להשגת האמת היא שאיפה משותפת לשני התחומים האלה. האמנות מבקשת לחשוף פרספקטיבות חדשות על האמת, לשבור את הקונבנציות, את המקובל והנהוג, כדי להאיר את האמת במקומות חדשים ובלתי צפויים, כפי שהדת מעודדת את האדם לזהות את החוקיות שמאחורי הדברים.

 

שנית, הדת פונה לאמנות תמיד כשהיא מבקשת להביע את התכנים המורכבים ביותר שלה. בלי האמנות, הדת לא היתה יכולה להתקיים. הנביאים במקרא פנו לשירה כי השירה במהות שלה משנה את הביטוי היומיומי המקובל. אברהם יהושע השל כותב שהנבואה מחייבת את השירה כי "השירה שוברת את התחביר הארצי". אם אלוהים מבקש להתבטא בשפת אדם, הוא חייב לפיכך להתבטא בשירה, במקום שבו הלוגיקה הרגילה נשברת. גם מההיבט של האמנות הוויזואלית, כל הכנסייה הנוצרית לא היתה נעמדת על הרגליים בלי אמנות הציור והפיסול, כי השפה הוויזואלית חזקה מהשפה הלשונית ויוצרת דת גלובלית רב לאומית ורב לשונית. ואולם, הציורים בתולדות האמנות אינם רק אילוסטרציות של סיפורי המקרא (והברית החדשה) - אלה הם מדרשים לכל דבר ועניין. בדיוק כפי שארון הספרים היהודי גדוש באלפי דפים של פרשנות ומדרשים, כך גם האמנות הנוצרית היא אוסף של אמנות המדרש, רק בטכניקות ובכלים אחרים.  

 

ואסילי קנדינסקי אמר פעם שייחודה העיקרי של יצירת האמנות הוא ביכולתה להביע רגשות ותחושות עדינות שהן מעבר לטווח המלים. הלשון שוויטגינשטיין – בין שאנחנו מסכימים איתו ובין שלא – קבע את גבולותיה במקום שבו "מה שלא ניתן לדבר עליו יש לשתוק אודותיו", לא חולקת את אותם גבולות גזרה עם האמנות, כי האמנות יכולה להביע את מה שלא ניתן לדבר עליו. מן הסתם, התקווה והניסיון למפות, להבין, ללמוד, לחקור ולדבוק במשהו שהוא מעבר ליכולת התיאור במילים (בחלק מהדתות קוראים לזה אלוהים) הם הגורם המניע את מרבית הדתות, וכל דת שמבקשת לצלוח את האתגר הזה חייבת להיעזר באמנויות.

 

חוויה דתית בהאזנה לפינק פלויד

שלישית, ההבחנה בין האמנותי-אסתטי לדתי-רוחני היא הבחנה מודרנית, וכזו היא גם ההבחנה בין חוויה דתית לחוויה אסתטית או בין יצירתיות לרוחניות. במהלך ריטואל דתי יכול אדם לחוות חוויה אסתטית עמוקה, ובאותה מידה הוא יכול לחוות חוויה דתית בעת האזנה לשיר של פינק פלויד (מודה שזה קרה לי בתיכון) או מול יצירת אמנות כמו ציור או פסל.

 

לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון פגי גוגנהיים בוונציה. החברה שהיתה איתי לא הורידה את העיניים מציור של ג'קסון פולק, ובשלב מסוים, פרצה בבכי. העמקת המבט במשיכות המכחול והשפרצות הצבע האקראיות, בשילוב עם הזמן והמקום וסך המחשבות והרגשות שהיו מקופלים באותו הרגע שלה, יצרו אצלה – כך עלה משיחת ה"ניתוח שלאחר המוות" – חיבור בלתי אמצעי עם תחושות של צער וגעגוע שלא היו לה הכלים הנפשיים לשאת, אבל הפירוק שלהם בפרץ של בכי חסר אונים הותיר אותה לאחר מכן שלווה, הגם שהצער והגעגוע לא נמוגו.

 

 

Vassily-Kandinsky
ואסילי קנדינסקי

 

החוויה האסתטית-דתית מציפה ומרוקנת, גודשת ומנקזת, קטרטית, ובעיקר טרנספורמטיבית. משהו בסובייקט משתנה, לבו נהפך, לא תמיד במובן של קונברסיה או של הארה דתית, אבל במובן שמשהו משתנה בו והוא לעולם לא ישוב עוד להיות כפי שהיה. זהו גם כוחה הפוליטי של אמנות מעולה (שאינה תמיד מצליחה להגיע לרמות כאלה), שמערערת את הסובייקט הצופה בה עד כלות. תחושות דומות יכולות להתעורר לנוכח נוף או הר או פרח, ולעתים גם המדען יכול לחוות חוויה כזו מול משוואה מתמטית. תחושות וחוויות מעין אלו ומחשבות עליהן וניסיונות לעמוד על טיבן ולרדת לשורשן, אופייניות גם ליומנים של ציירים ואמנים, כפי שעולה ממכתביו של ואן גוך לאחיו תאו, וגם ליומנים של מיסטיקנים מכל הדתות.

 

דרך נוספת לחשוב על כך שההבחנה בין האמנות והדת הן הבחנות אנליטיות היא להעלות בעיני רוחנו כמה טקסים דתיים ולשים לב לעושר האסתטי שלהם. כמה עוצמה אסתטית יש בריטואלים דתיים כמו טקס התה היפני, מעגל עישון המקטרת של האינדיאנים באמריקה, מעגל של דרווישים מסתובבים, ברכת הכהנים בבית כנסת, בטקס חופה וקידושין. לעתים קשה להאמין שאלה טקסים עממיים שהתעצבו ונרקמו מדור לדור ושאין דמות אמן אחד, כמו במאי או אדריכל, שחשבו על כל הפרטים האמנותיים המצויים בהם. ריטואלים דתיים אינם יצירות אמנות שעוסקות בחיים או אומרות משהו על החיים, אלא חלק אינטגרלי מהחיים ושזורים במועדי החיים ובמעגליהם, אם כי הם עדיין "אומרים" משהו על החיים, כי זאת בדיוק מטרתו של הטקס הדתי.

 

אנחנו רגילים לחשוב על אמנות כמשהו שקיים בגלריות, במוזיאונים או בתיאטראות, אבל האמנות מחוברת לפרקסיס הדתי והלא דתי היומיומי גם מחוץ למרחבים האלה. קחו למשל גינת זן במנזר של בודהיזם יפני: האם זאת פרקטיקה דתית או יצירת אמנות אסתטית? תסכימו איתי שזאת שאלה מצחיקה. מארק שגאל אמר פעם: "ישנם מאות רגעים בחיים שמתחברים יחדיו על ידי האמנות, והם נהפכים לציורים שאני חולם עליהם מחוץ לכל סוג של ריאליזם. הציורים האלה הם החיים עצמם, וזה לא קשור בכלל לז'אנרים של ריאליזם או נטורליזם". כשביקשו ממנו פעם להגדיר את עבודות הקרמיקה שלו, הוא אמר: "הם המשך של החיים". אמירות מעין אלה מבססות את האמירה הקיצונית ומרחיקת הלכת של הפילוסוף ההודי אננדה קומאראסוואמי, שזיהה את שני התחומים כתחום אחד: "אמנות היא דת, ודת היא אמנות", הוא אמר, "אלה לא תחומים קשורים, זהו אותו התחום ממש".

 

לבסוף, נקודה מקבילה נוספת בין דת ואמנות היא הממד האתי-מוסרי שלהן. אמנות במיטבה ודת במיטבה מתפקדות כמערכות ערכים שביחס אליהן האדם בוחן ומודד את עולם התופעות החברתיות והפוליטיות שסביבו. בעיני האדם הדתי ובעיני האמן הן הדת והן האמנות, בהתאם, הן הציר המרכזי שסביבו מתארגן עולם הערכים שלו, בין שזה בתיווך של מסרים מילוליים ובין שזה בתיווך של מסרים ויזואליים, ליריים או מוזיקליים. האסתטיקה היא מנוע לאתיקה. מסופר שבבית המקדש היו הלוויים מנגנים מזמורים מיוחדים המותאמים להלך נפשו הספציפי של האדם שהגיע עם קורבן החטאת כדי לסייע לו להתמקד בחרטה ובתשובה. שירת התוכחה הרומנטית העמידה את דגם המשורר כנביא שמטיף להמון השאנן, ובשירה העברית טיפוס משוררי זה הופיע בשיריהם של ביאליק, יונה וולך ורבים ורבות אחרים.

 

כתחומי חיים, כשפות, כפרי יצירתה של רוח ה"בצלם" האנושית שכמהה להבין וללמוד את עצמה ואת עולמה הפיזי והמטאפיזי, אין ספק שגם אם אינם זהים באופן מלא, הרי שדת ואמנות בוודאי שאינן עומדות בנפרד, ובטח שאינן סותרות, ואינן מנוגדות, ואינן מוציאות או דוחות זו את זו. גם הרבנים האורתודוקסים וגם החילונים האורתודוקסים, כל אחד מול אתגריו וענייניו, צריכים לזכור שדת ואמנות, אם אכן הן מובחנות, אז הן לכל היותר תחומים משלימים, הא בהא תליא.

 

קנדינסקי ציין פעם שבכל פעם שהאמנות הידרדרה, גם הידרדרה התרבות הדתית, ומרטין בובר סבר שכל עוד הדת מאבדת את היסוד היצירתי שלה, היא מתנוונת. כל עוד זוכרים את זה, אז לא יתהפכו סדרי בראשית אם תלמידה לאמנות במכללה דתית תציג פסל אחר בתערוכת הסיום של בית הספר. אחרי הכול, גם מרפאל, בעיצומו של תור הזהב הגדול של האמנות המערבית, ביקשו לפעמים להלביש את המלאכים הערומים הקטנים שלו.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus