ניטשה חזר. לא שאי-פעם נעלם, אבל לאור עליית הטראמפיזם והתעוררותה המחודשת של העליונות הלבנה – תחת הדגל של תנועת ה"אלט-רייט" האמריקאית, שמנהיגה שואב השראה אינטלקטואלית מניטשה – הצורך לעסוק ברעיונותיו נעשה דחוף שוב. מאז התהילה שלה זכה בשנות חייו האחרונות – שנים שבילה כצמח כמעט גמור, תחת טיפולן של אמו ואחותו, בעקבות התמוטטותו הנפשית ב-1889 – הורגשה השפעתו של ניטשה במרבית היבטיה של התרבות המערבית במהלך המאה ה-20. כך לדוגמה, הוא שימש מקור השראה לאמנים רבים, ובהם תומס מאן ורוברט מוסיל ורילקה והרמן הסה; ליצירות כגון "כה אמר זרטוסטרא" של שטראוס והסימפוניה השלישית של מאהלר וסרטו של הבמאי העכשווי בלה טאר, "הסוס מטורינו"; והשפיע על פילוסופים, ממרטין היידגר וההוגים הראשונים של אסכולת פרנקפורט, ועד הפילוסופים הפוסט-מודרניסטים הצרפתים הרדיקליים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (פוקו, דלז, דרידה).
ואולם, מלבד השפעתו הנרחבת והעמוקה על התרבות הגבוהה, שימש ניטשה אף מקור השראה עוצמתי למגוון תנועות פוליטיות, ועובדה זו היא שגורמת לנורות האזהרה הפנימיות שלנו להבהב בעצבנות בכל פעם ששמו מוזכר. לא רק שניטשה השפיע על הפשיזם האיטלקי ועל מוסוליני, הוא גם נהיה ליקיר הנאצים – במידה רבה, בשל המזימות המרושעות של אחותו, שבנחישותה להתחבב על היטלר עיוותה את הפילוסופיה של אחיה כדי לרתום אותה למטרות המפלגה הנאצית – ובעקבות זאת, נהפך לשם נפוץ בקרב הדוגלים בעליונות לבנה. וכך זכה ניטשה למוניטין ידוע לשמצה ולנוכחות הבעייתית והאמביוולנטית שלו בשיח ובתיאוריה הפוליטית.
את הכתם הזה בדיוק על מורשתו של ניטשה ביקש הפילוסוף והחוקר ולטר קאופמן להסיר בספר שנהיה מאז לקלאסיקה: "ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט" מ-1950. קאופמן טען שהפילוסופיה של ניטשה מנוגדת בעליל לכל מה שקשור באידיאולוגיה הפשיסטית או הנאצית. הוא סרק בקפידה את כתביו של ניטשה וצבר עדויות טקסטואליות רבות להתנגדותו של ניטשה ללאומיות ולאנטישמיות מכל סוג שהוא, ואף לסלידתו מהן. לצד זאת, הציב חזרה בהקשרם המקורי ציטוטים שמנקודת המבט של יריביו הדיפו ניחוח גזעני.
במובנים רבים, דבר ההגנה של קאופמן על ניטשה נחל הצלחה: הוא השיב ללימוד רעיונותיו את הכבוד הראוי לו, ולא פחות חשוב מכך, סיפק שפע של טיעוני נגד לתפיסה שניטשה יכול היה להיות ידיד אידיאולוגי של הנאציונל-סוציאליזם. אל מול ההאשמות האפשריות בלאומנות ובגזענות, מצטט קאופמן את ניטשה, המעיד על עצמו בלשון רבים כי "רחוקים אנו אף מהיותנו 'גרמנים' במידה מספקת, במשמעות הרווחת היום ל'גרמניות', בכדי לשמש דובריה של הלאומיות ושל השנאה הגזענית" (הערת המתרגמת: כל ציטוטי ניטשה לקוחים מהתרגום העברי של ד"ר ישראל אלדד). הוא רחב אופקים ו"בקיא בעניינים" מכדי להיות כזה, מוסיף ניטשה בהמשך הפסקה.
הצל של האריוּת
אף על פי שאין ספק כי המאמץ של קאופמן ראוי להערכה, ניטשה שלו נתפס בידי רבים כגרסה מרוככת מדי של המקור, וחשוב מכך, נראה כי הושגה תוך התפשרות על היושרה האינטלקטואלית, שכן קאופמן ניסה, לעתים כנגד כל פרשנות סבירה, להעניק תירוצים להצהרות מבישות של ניטשה – וכאלה היו לא מעט. אם לציין דוגמה אחת בלבד: בספרו "שקיעת האלילים" (מ-1888) השווה ניטשה בין שתי שיטות ל"שיפור" האנושות – השיטה הנוצרית, העושה שימוש במוסר כדי לאלף את החיה שבאדם, והמודל שניתן למצוא בספר "חוקי מנו", אשר מנסה להרביע גזע באמצעים קשים ומזיקים – ולימים זיהה את המודל השני עם "האנושות הארית" והנגיד אותו למוסר הנוצרי באופן שלא החמיא לנצרות, שהיא לטענתו "דת אנטי-ארית באופן מובהק".
שחרר את המודחק. טראמפ (יונתן זינדל, פלאש90) |
יש אמנם אמת בטענתו של קאופמן שניטשה לא היה בעד "האריוּת" באופן חד-משמעי ושבזמנו של ניטשה אריוּת לא היתה מזוהה ספציפית עם גרמנים, אלא גם עם עמים הודו-איראנים (עובדה המסבירה את הקישור האסוציאטיבי שעשה ניטשה בין מנו, המחוקק ההינדי, והאריות). ואולם, ניטשה בכל זאת מצדד בשיטת ההרבעה האלימה יותר כאשר הוא מבטא ב"הנה האיש" את תקוותו שתתעורר "מפלגת חיים חדשה" שתיטול לידיה "את המשימה האדירה מכל, את גידול האנושות לעילוייה, כולל השמדתו ללא-חוס של כל המנוון והטפילי". ייתכן שלא בטעות נעדרת מתרגומו של קאופמן ליצירה זו המילה הגרמנית ל"הרבעה", Höherzüchtung, ובמקומה מופיע הביטוי "גידול האנושות לעילוייה" (הערת המתרגמת: כך גם בתרגום העברי). כמו כן, המילה הגרמנית, Vernichtung, שפירושה השמדה או הכחדה, מוחלפת במילה "הרס", הקלה יותר לעיכול.
יתר על כן, קאופמן גם כשל בכך שלא התייחס ברצינות מספקת למשיכה הבלתי מעורערת שהיתה לרעיונותיו של ניטשה למחזיקים בהלכי רוח אוטוריטריים, פשיסטיים וגזעניים. ואולם, מעבר להתייחסויותיו האמביוולנטיות ל"אריות", טענותיו ביחס ל"גזע" ואמירותיו הפוגעניות-לעתים ביחס ליהודים (שאליהן אחזור בהמשך), אני רוצה לטעון שיש גם יסוד אחר, עמוק יותר, בפילוסופיה של ניטשה, שאנשים בעלי חשיבה גזענית או פשיסטית נמשכים אליו במיוחד – רעיון שניתן היה לחוש ברמזים לו, אני מאמין, בציטוט שזה עתה הוצג; הרעיון שבני האדם אינם שווים מבחינה מוסרית.
הורשה גנטית של תכונות נרכשות
התקפותיו של ניטשה על רעיון השוויון ועל ביטוייו הפוליטיים בדמוקרטיה היו חסרות רחמים. לאורך כל גוף עבודתו, חוזר ניטשה ותוקף את רעיון "כבוד האדם", את הרעיון שעל כל בני האדם ליהנות מזכויות שוות ("סימפטום של מחלה") ואת הערך הבסיסי של שוויון מוסרי בין כל בני האדם. את האחרון הוא פירש כשריד לרעיון הנוצרי בדבר "השוויון של כל הנשמות בפני האל" וקבע שכל מאבק למען שוויון הוא סימפטום לחולשה, ניוון, וצמָא שטוּף שנאה לנקמה באליטות השליטות, המוּנע בידי טינה. אם לצטט מקרה בולט אחד מ"שקיעת האלילים": אגב דיון בהישגים הפוליטיים של המהפכה הצרפתית, מכריז ניטשה: 'מה שאני שונא [במהפכה] זה (...) מה שמכונה בשם "האמיתות" של המהפכה, שבאמצעותן היא ממשיכה להשפיע ולפתות כל שטחיות ובינוניות. תורת השוויון! (...) והרי אין ארס ארסי מזה: למראית עין הצדק בכבודו ובעצמו מטיף תורה זו, בעוד שלמעשה היא הסוף לכל צדק'".
קיים קשר מובהק בין דחיית רעיון השוויון האנושי והאידיאלים של הדמוקרטיה מחד גיסא ובין האידיאולוגיות הגזעניות והפשיסטיות מאידך גיסא. בהקשר הזה, ניתן להיזכר במילותיו של מוסוליני מ-1932 ב"דוקטרינה של הפשיזם": "הפשיזם מכחיש שמסְפרים יכולים, בפני עצמם, לכוון את החברה האנושית. הוא דוחה את הטענה שבאפשרותם של מספרים לשלוט באמצעות התייעצויות תקופתיות: הוא קובע את האי-שוויון הפורה, המועיל והבלתי-נמנע בין בני האדם, שלא ניתן להפכם לשווים באמצעות המכשיר המכני החיצוני המכונה 'סבל אוניברסלי'".
ואולם, אין להסיק מן העובדה שניטשה דחה את השוויון המוסרי בין בני אדם כי אימץ את הרעיון של היררכיה טבעית וקבועה בין הגזעים – רעיון שמטבע הדברים יקר ללבו של כל גזען. כדי להבין טוב יותר את עמדותיו של ניטשה בנושא, עלינו לבחון את האופן שבו הבין את מושג הגזע – מושג מדעי מיושן, שניטשה, כבן המאה ה-19, השתמש בו לעתים קרובות למדי. ניטשה מעולם לא הציג בכתביו הגדרה ברורה של המושג, אולם ניתן להסיק בדרגה גבוהה של ודאות שלא פירש את המושג כקטגוריה ביולוגית צרה; מבחינת ניטשה, לא רק הגֶנים או צבע העור של האדם הם שמגדירים את גזעו, אלא גם, ובעיקר, החוויות ההיסטוריות והתרבותיות של העם שאליו הוא משתייך – חוויות המעצבות את הפסיכולוגיה שלו ומועברות בצורה למרקיאנית (הערת המתרגמת: מלשון "למרקיזם" – הורשה גנטית של תכונות נרכשות) מדור לדור.
פרופ' ירמיהו יובל על ניטשה
במובן זה, כפי שמציין חוקר ניטשה, ירמיהו יובל, משמעות המושג "גזע" אצל ניטשה קרובה יותר למשמעות המושג "עם" – כך למשל, כשהוא מדבר על האנגלים (בספרו "מעבר לטור ולרוע") כ"גזע בלתי-פילוסופי". כמו כן, מכיוון שמושג הגזע כולל תכונות מסוימות שנקבעות באורח היסטורי ותרבותי, יוצא שאין גזע שהוא בעל תכונות קבועות ויציבות; אלא שכל גזע פתוח להשפעה של תהפוכות ההיסטוריה – תהפוכות שמעצבות את אופיו ומשנות את תכונותיו. במילים אחרות, אין מהות גרמנית או מהות יהודית – אין מהות גזעית.
שלושה פנים ליהדות
דוגמה לעמדה זו ניתן למצוא ביחסו של ניטשה לעם היהודי. כפי שמראה ירמיהו יובל במחקרו החשוב, "חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים", ניטשה מבחין בין שלושה שלבים היסטוריים, ובעקבותיהם, בשלושה אפיונים של הגזע היהודי. בשלב הראשון, זמן המלכים המתואר בתנ"ך היה, "יחסו של עם ישראל לכל העניינים יחס נכון, משמע יחס טבעי. יהוה שלו היה ביטוי לתודעת העוצמה, לשמחה ששמח על עצמו, לתקווה שקיווה מעצמו (...) אמירת-הן לעצמו". תיאור זה תואם את האפיון שלו, במקום אחר, את הרוח האצילית או האריסטוקרטית: רוח הגואה מכוח, הכרת תודה וביטחון עצמי.
בתקופת הכוהנים של בית שני, לעומת זאת, התמונה משתנה בצורה דרמטית, וניתן למצוא את הביטויים המשפילים והמסיתים ביותר בגוף עבודתו של ניטשה בהקשר הספציפי שלה. בתקופה זו, טוען ניטשה, בעת שעמדו היהודים "בפני השאלה קיום או חדלון, בחרו מתוך מודעות מדהימה לחלוטין בקיום בכל מחיר: והמחיר היה סילוף קיצוני של כל מה שהוא בגדר טבע, טבעיות, ממשות (...) היהודים הם, אפוא, עם הרה-האסונות שאין בדומה לו בדברי ימי עולם: כתוצאה מפעולתם האנושות הסתלפה עד כדי כך, שעד עצם היום הזה יכול הנוצרי להיות אנטי-יהודי בהרגשתו מבלי שיעלה על דעתו שהוא עצמו אינו אלא מסקנה יהודית אחרונה (...) בשביל סוג האדם בנצרות וביהדות השואף לעוצמה, בשביל סוג האדם הכוהני, הדיקאדנס הוא אמצעי בלבד: סוג אדם זה מעוניין בכל מאודו להחלות את האנושות".
אבל שימו לב שאפילו כאן, ברגעים הארסיים ביותר שלו, הביקורת של ניטשה היא לא על הגזע היהודי כשלעצמו, אלא על האופי הכוהני: טיפוס פסיכולוגי שבא לידי ביטוי לא רק ביהדות, אלא גם בנצרות. ואכן, זוהי ההאשמה הגדולה ביותר של ניטשה כלפי יהודי הבית השני: שהם-הם הולידו את הנצרות, אותה מגנה ניטשה כ"סוג השחיתות הגבוה מכל מה שניתן להעלות על הדעת (...) המארה הגדולה האחת (...) כתם הקלון הנצחי של האנושות".
לבסוף, בתיאורו את יהדות התפוצות של אירופה של המאה ה-19, התמונה שוב משתנה באופן קיצוני. כאן, בניגוד ל"צרחנים האנטישמיים", שאותם "אולי מן המועיל והפשוט ביותר הוא לגרש מן הארץ", ניטשה מבטא הערצה ליהודים כ"גזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים החיים כיום באירופה". ולכן ניטשה סבור שרצון היהודים "להיספג באירופה, על ידי אירופה, להיבלע בתוכה (...) מן הראוי להקדיש [לו] תשומת-לב וסבר פנים יפות".
מעולם לא דגל בהפרדה גזעית
הצצה נוספת להשקפת עולמו התרבותית של ניטשה ביחס לגזע ניתן למצוא בהערותיו המעטות ביחס לאפריקאים. כך, בספרו "לגנאלוגיה של המוסר", במסגרת דיון על תפקיד הכאב והאכזריות בציוויליזציה, מעלה ניטשה את הטענה שייתכן שבעבר הרחוק "הכאב לא כאב כמו היום", ומוסיף: "כך לפחות רשאי להסיק כל רופא שטיפל אי-פעם במקרים קשים של דלקת פנימית אצל כושים (אם נראה בהם את נציגיהם של האנשים הקדם-היסטוריים)".
דיוקנו של מישל פוקו בגרפיטי פריזאי. כולם היו בניו של ניטשה? (תצלום מפליקר) |
אף שמדובר באמירה שקרית באופן כמעט ודאי, היא אינה צריכה להיקרא כטענה ביחס לתכונה אינהרנטית שחולקים אנשים המשתייכים ל"גזע" השחור. תחת זאת, ניטשה שוב טוען להשפעת התרבות והציוויליזציה על חיי הנפש שלנו; על חושנו, תחושותינו ורגישותנו. לכן הוא ממשיך ומוסיף בסוגריים כי "עקומת הסבילות האנושית יורדת במשופע וכמעט בפתאומיות מיד לאחר הרבבה העליונה או עשרת המיליונים הראשונים של התרבות הגבוהה".
יתר על כן, חשוב לשים לב שחוסר היכולת לשאת כאב, שניטשה מייחס לדרגים הגבוהים של החברה האירופית, נתפסת כסימן לחולשה ולמחלה, ולא כאות של עליונות ביחס ל"כושי" הפרימיטיבי. לטענת ניטשה, דווקא בשל היעדר היכולת הזאת לשאת סבל, נמשכים האירופים המודרניים והתרבותיים לדוקטרינות פילוסופיות כמו זו של שופנהאואר, המציגות את הסבל "בראש הנימוקים נגד הקיום", ולמעשה אומרות "לא" לחיים – השקפות פסימיות שלהן התנגד ניטשה באופן עקבי לאורך כל הקריירה שלו.
נקודה נוספת הקשורה בקשר הדוק לתפיסתו של ניטשה את הגזע כמותנה תרבותית והיסטורית היא העובדה שמעולם לא דגל בהפרדה גזעית. להפך, הוא היה סבור שערבוב בין גזעים/תרבויות יכול באופן פוטנציאלי – אם כי בהחלט לא תמיד – להוליד אינדיבידואלים דגולים כאלקיביאדס, יוליוס קיסר ולאונרדו דה וינצ'י, ובלבד שתהיה להם שליטה עצמית מספקת כדי לאלף ולהתיך באופן פרודוקטיבי את ה"דחפים הבלתי מתפשרים" השונים שערבוב זה הוריש להם. למעשה, ניטשה ראה בעצמו "מעורבב מדי", וזו בדיוק הסיבה, הוא מסביר, שוב ברבים, כי "איננו להוטים ביותר ליטול חלק באותה הילולא של זימה והערצה-עצמית גזענית, המוצבת כיום בגרמניה לראווה כסימן-היכר לנטיית הנפש הגרמנית".
בהתייחסו לרעיון ההרסני של טוהר הגזע, אומר ניטשה ב"דמדומי שחר": "קרוב לוודאי שאין בנמצא גזעים טהורים, כי אם גזעים שטוהרו, ואף אלה יקרי המציאות". אמנם, גם אמירה זו מבטאת דבקות בערך של טוהר הגזע, אבל נדרשת כאן תשומת לב קפדנית להמשגות של ניטשה, שכן אין להבין "טוהר" בהקשר הזה במובן הביולוגי או אפילו במובן התרבותי, ובוודאי שהטוהר הנידון אינו משהו שמושג כתוצאה מהפרדה גזעית. תחת זאת, מושג הגזע הטהור מתייחס לעם שהצליח להיווצר מתוך יחסי הגומלין שלו עם עמים ותרבויות אחרים; שהצליח להפוך את המכלול שהוא ירש לכלל אחדות אורגנית. כאן משמשים היוונים כ"מופת לגזע ותרבות שניטהרו" עקב תהליך של "הסתגלויות, היטמעות והפרשות לאין מספר" של השפעות זרות, השפעות "שמיות, בבליות, לידיות ומצריות". במילים אחרות, על פי הטרמינולוגיה של ניטשה, גזע טהור אינו זן טבעי, אלא תוצאה של הפנמה של מה שנהוג לכנות "האחר".
מדוע נותרה המחשבה הניטשיאנית בלתי ניתנת להגשמה
השקפה זו בדיוק של ניטשה, שהזהויות שלנו מותנות בדרכים כאלו ואחרות בתנאים ההיסטוריים, היא שמשכה אליו הוגים מהשמאל. אלו נוטים לשים את הדגש על מה שניתן לראות כאנטי-מהותנות של ניטשה; על התפיסה שלמרות שלעבר שלנו השפעה רבה על מי שאנחנו, הערכים שלנו, היכולות הפסיכולוגיות ואפילו הרגשות שלנו, אינם חקוקים בסלע; הם תוצאה מקרית של יחסי גומלין בין כוחות שונים, וככאלו, הם ניתנים לערעור והפיכים ברמה העקרונית. לטענת ניטשה, בדומה לאריה המתואר ב"כה אמר זרתוסטרא", אדם חזק מספיק מסוגל, לפחות במידה מסוימת, למוטט את המסורת ואת האיסורים השונים שלה, ליצור את הערכים שלו עצמו, וכך להיהפך לנפש חופשייה המשחוררת מהכבלים ששלטו עד כה בגורלה.
לא קשה לראות כיצד דעות שכאלה נעשו השראה לאקזיסטנציאליסטים של ראשית המאה ה-20, שגרסו, כדברי ז'אן פול סארטר, כי "הקיום קודם למהות", ומכאן שעלינו להיהפך לאמנים של חיינו ולעצב את זהותנו בכוחות עצמנו. באופן דומה, קל לראות מדוע פוקו ודרידה, הפוסט-מודרניסטים הצרפתים מן המחצית השנייה של אותה המאה, מצאו בניטשה נפש תאומה. פוקו התרשם מאוד מהדגש ששם ניטשה על האופי ההיסטורי של הקיום האנושי ועל האופן שבו מושגים מרכזיים – כדוגמת שפיות ושיגעון, מיניות, נורמליות ואי-נורמליות – הם למעשה מבנים חברתיים שנוצרו בידי מוסדות שונים, בזמנים ובתנאים שונים. הוא אף הושפע מהדגש ששם ניטשה על הכוח כמושג מפתח שניתן להמשיג באמצעותו את אופני הפעולה של המוסדות השונים, אלה המייצרים את ההבנה העצמית שלנו בכל רגע נתון.
דרידה, לעומת זאת, מצא אצל ניטשה ארסנל פילוסופי שאפשר לו למשל לערער על ניגודים היררכיים ותיקים ויציבים-לכאורה הנמצאים בתשתית החשיבה המערבית, כגון נוכחות/היעדר, דיבור/כתיבה, פנימיות/חיצוניות וטוהר/טומאה, ובכך השפיע על תיאורטיקנים מאוחרים יותר בניסיונותיהם לערוך דה-קונסטרוקציה לזהויות גזעיות ומגדריות ולחשוף את נזילותן ואת טבען הלא-בינארי. מנקודת מבט זו, אנו יכולים להעריך עד כמה רעיונותיו של ניטשה, מבעד לפילטרים של כמה אינטלקטואלים ופילוסופים, תרמו ושימשו השראה למחשבה השמאלית והזינו חלק מהערכים והאמונות של הפוליטיקה השמאלית הרדיקלית.
יוטיוב
סוד הימשכותם של אנשים משני הקצוות המנוגדים של הקשת הפוליטית להגותו של ניטשה הוא אפוא כזה: מבחינת הימין הרדיקלי, זוהי דחייתו את רעיון השוויון ואת הרעיונות הדמוקרטיים המבוססים עליו שמשך אותם (וגם הפלרטוט שלו עם מושג הגזע, אשר, כפי שטענתי, נוטה להיות מפורש בצורה שגויה); משמאל, אלו האנטי-מהותנות והדגש שלו על האופי הגמיש של הזהות המבטיחים שחרור מדיכוי חברתי. אולם, באופן שכה אופייני לפוליטיקה, הבעיה היא שכדי לשמור על האידיאולוגיה הפוליטית שלו, על כל צד לדחות את הניטשיאניות של האחר: הימין הרדיקלי אינו יכול לקבל בקלות את הרעיון שהזהות, כולל הזהות הגזעית, היא דינמית; והשמאל, כדי לקדם את האג'נדה הפרוגרסיבית שלו בפורום הציבורי הדמוקרטי, אינו יכול לוותר בקלות על רעיון השוויון המוסרי של כולם.
ואולם, האתגר הניטשיאני טמון בשילוב ובהטמעה של שני הקצוות בתוך תודעה או מערכת רעיונית אחת, עובדה אשר אולי יש בה כדי להסביר מדוע הרעיון של פילוסופיה פוליטית ניטשיאנית נותר בלתי ניתן להגשמה עד היום: כדי שאידיאל פוליטי יתממש בפועל ויניע אנשים, יש צורך בקריאה מאחדת לפעולה שתקבץ סביבה קבוצות גדולות של אנשים. אבל אם אנחנו גורסים שאין שווים ואין היררכיות קבועות ובלתי משתנות, אם הכל נזיל ובתהליך היעשות, הרי שלא ניתן ליצור קריאה כזו: לא יהיה מי שישמיע אותה, ולא יהיה מי שישמע ויגיב עליה.
* גיא אלגת מלמד פילוסופיה בבית הספר של המכון לאמנות בשיקגו. ספרו הבא הוא "Nietzsche's Psychology of Ressentiment" (תרגום חופשי: פסיכולוגית הטינה של ניטשה).
תרגום: דפני קסל
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
