תוגת הברווז: שתי תערוכות לציון עשור למותו של דוד גבע

תוגת הברווז: שתי תערוכות לציון עשור למותו של דוד גבע

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
31.3.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"עפרה רודנר: כאמני קומיקס ישראלים אחרים, גבע ידע שהחיים בבלגיה או בצרפת, שבהן יש תרבות קומיקס מפותחת, היו יכולים להיות קלים יותר. מצד שני, הוא היה גאה על כך שהוא חלוץ קומיקס בישראל"
במדינה שבה, בניגוד לצרפת, לא מחמיאים ליכולת ההשפעה של מאיירים גאונים באמצעות נשק אוטומטי, אירועי העשור למותו של דוד גבע, אבי הקומיקס הישראלי העכשווי, לא משכו רייטינג כמו גמר "המירוץ למיליון". עם זאת, הם היו מרשימים ונוגעים ללב

קשה שלא לתהות מה היה אומר דודו גבע, שמת לפני עשור, על הפיגוע במערכת "שארלי אבדו" בפריז. בין 12 נרצחי הפיגוע היו כמה מאמני הקומיקס והקריקטורה החשובים בצרפת. מצמרר או מחמיא – העובדה שאמני קומיקס נהפכו למטרות לטרור מעידה על מקומו המרכזי של המדיום בתרבות שבה הם חיים. האם היה גבע, אבי הקומיקס הישראלי העכשווי ואמן לא-פוליטקלי-קורקט-בעליל שאיש מעולם לא איים על חייו, מזדעזע אך גם מקנא בנרצחי שארלי?

 

במדינה קטנה שבה לא מחמיאים ליכולת ההשפעה של גאוני קומיקס באמצעות נשק אוטומטי, אירועי העשור למותו של גבע לא משכו רייטינג כמו גמר "המירוץ למיליון". עם זאת, הם היו מרשימים ונוגעים ללב. בתערוכה המקיפה ביותר לזכרו, "עדיין אופטימיים, אמנים מציירים דודו גבע" במכון הטכנולוגי בחולון, משתתפים מאה מאיירים ישראלים שהתבקשו להחיות בסגנונם את אחד מגיבוריו המצוירים (האביר זיק, יוסף, אהלן וסהלן, הברווז וטובים אחרים).

 

בתערוכה צנועה יותר, "דודו גבע, עשר שנים" במשכן לאמנות עין חרוד, שמו את הדגש על יצירתו האמנותית משנות ה-70 וה-80. אף שאינה גדולה, התערוכה מציגה מגוון רחב של סגנונות. אחת העבודות המפתיעות בה היא דיוקן עצמי של גבע בצבעי מים: מלנכולי, כחלחל, עדין. גבע צייר את עצמו כגבר בודד ומהורהר במעיל גשם, משוטט בסערה.

 

המשכן לאמנות עין חרוד הוא גם המוסד שמחזיק בעזבונו האמנותי של גבע, אחרי שמשפחתו וחבריו חיפשו לו בית בתל אביב ולא מצאו מקום ראוי. המוזיאון קטלג וצילם את אוסף יצירותיו, הכולל כ-1,350 עבודות, ובקרוב יציג אותן באינטרנט. מלבד זאת, לפני שנתיים שחזר המשכן את דירת הסטודיו של גבע, שאליה עבר אחרי גירושיו ובה גם עבד. ב"סטודיו על שם דודו גבע" מוצגים מבחר מעבודותיו, כשליש מספרייתו וכלי העבודה שלו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור).

 

דוח על האפנדציט

 

"הסטודיו על שם דודו גבע", שמחלונותיו נשקפות מדשאותיו הקיבוציות מאוד של עין חרוד, שונה מהותית מהסטודיו המקורי, האורבני כל כך, בתל אביב – עיר שתיעד גבע בחן ובלוזריות חצי מדומה, בגסות רוח וירטואוזית ובגרפומניות מסחררת.

 

אחת הקולגות שלו שעבדה בסטודיו הזה, כמעט עד יום מותו של גבע, היא עפרה רודנר, עיתונאית, סופרת וקומיקסאית. רודנר מבקשת להדגיש, בשיחה צדדית חיננית שכמעט מתפתחת לממדי ראיון, שהיא לא המומחית בה"א הידיעה לדודו גבע ושהיא רק אחת מרבים שטיפח ועודד. אולם כששומעים אותה, נדמה שמקבלים גישה אינטימית לאיש שישב בסטודיו בשנותיו האחרונות ועבד ועישן ודיבר וצחק.

 

 

דודו גבע דיוקן עצמי 1980 (1)
דודו גבע, דיוקן עצמי, 1980

 

היא הכירה את גבע בתחילת שנות האלפיים, בתקופה שבה השניים עבדו במקומון "העיר". "הייתי כתבת זוטרה, והוא היה דודו גבע הנערץ", אומרת רודנר, "למרות הפער, דודו היה פונה בצורה שוויונית לכתבים הזוטרים ביותר ולכוכבים המוכרים ביותר". גבע רצה לעשות קומיקס על שאהיד אפנדציט וביקש מרודנר, שעברה ניתוח אפנדציט, שתכין לו דוח על הניתוח ועל האפנדציט. "אחר כך הוא שאל אם ארצה להיות שותפה לחלומו להוציא חוברות קומיקס עצמאיות. מובן שעניתי בחיוב".

 

רודנר היתה מגיעה לסטודיו של גבע יומיים בשבוע. "הוא סידר לי שולחן עבודה, והתחלנו לעשות כל מיני ניסויים. העבודה היתה מלאה בצחוקים ושירים", הבית היה פתוח, "דודו טיפח צעירים ואלמונים. הוא עשה את זה מכל הלב, אבל גם בחוכמה. היום כל האנשים האלה – חלקם כבר לא אלמונים – מתייחסים אליו בעבודותיהם, כותבים עליו, מארגנים אירועים לזכרו".

 

מתחת לראדר

 

חלק קטן מספרייתו של גבע מוצג בסטודיו המשוחזר, בחלוקה לנושאים: אמנות מערבית ואמנות בעולם, קומיקס, ארוטיקה, ספרות ילדים, צילום וקולנוע. "הוא לא היה אינטלקטואל מהסוג המקובל, אף על פי שהיה רחב אופקים וידען מדהים", אומרת רודנר, "אני נזכרת  ב'קיפוד והשועל' של ישעיהו ברלין, ספר שאהב מאוד. הוא לא דיבר עליו ממרחק אינטלקטואלי; הוא דיבר על הקיפוד והשועל כאילו היו קיימים באמת. גבולות השיחה היו מטושטשים ויצירתיים, והדיבור היה מלא אסוציאציות והקשרים, וכל זה היה מעורבב ברכילות ובסכסוכים ובמלחמות אגו, ואלה היו מעורבבים בנדיבות גדולה ובנתינה".

 

עד כמה הכאיבה לו השוליות היחסית של אמנות הקומיקס בישראל?

"כאמני קומיקס ישראלים אחרים, גבע ידע שהחיים בבלגיה או בצרפת, שבהן יש תרבות קומיקס מפותחת, היו יכולים להיות קלים יותר. מצד שני, הוא היה גאה על כך שהוא חלוץ קומיקס בישראל. השוליות של תרבות הקומיקס אפשרה לו לעבוד מתחת לרדאר, וכך גם להתפרע יותר. אף אחד לא רדף אותו בגלל סדרת השאהידים שלו.

 

"דודו מעולם לא התעסק בהחמצה, אלא בלברוא לעצמו ולאחרים מקום. הוא מעולם לא קיטר על התרבות הישראלית, בחיים לא היה אומר 'אוי, איזה עם מטומטם'. הוא האמין שבערבוב הישראלי יש כוח אדיר. הוא אהב את המזרחיות ואת האשכנזיות, ומה שנפלא בקומיקס שלו הוא שהוא עברי וישראלי, באמת, ולא בכאילו".

 

ובכל זאת, אין מוזיאון לאבי הקומיקס הישראלי העכשווי.

"כשאמרת 'ישראלי', כבר אמרת הכול. תראי מה מקומם של המקוריים והשובבים בתרבות שלנו. הם בסכנת הכחדה. ובכל זאת, בתוך האפשרויות המצומצמות עשינו הרבה. בין היתר, ילדיו של דודו ואני נלחמנו על הצבת פסל ברווז בכיכר מסריק. הוא אמנם לא עשוי מברונזה, מה שהיה יכול להיות משעשע, אבל כמה אמנים ישראלים זוכים לפסל בכיכר מרכזית בעיר?".

 

גבע רב כאילו אין מחר. כמעט כל שותפיו רבו איתו. רודנר היתה אחת מהן. "רבנו מכל מיני סיבות. עם דודו היו מיליון אפשרויות שבגללן אפשר להצית ריב. גם לפני שמת, רבנו. אפילו לא הספקנו להידרדר לסטטוס של ברוגז. אולי המעטנו לדבר והיינו חמוצים, אבל אי אפשר היה לקרוא לזה ברוגז רשמי". ואז נודע לה שגבע מת. "במשך חודש אחרי מותו הלכתי כמו בתוך ענן, בהלם טוטלי", היא אומרת, "הייתי מגיעה לסטודיו שלו בשבעה, שותקת ובוהה".

 

האם גבע מרחף מלמעלה עשר שנים אחרי שמת?

"אחרי שאדם מת, אנחנו משוחחים איתו בלב. עם דודו קשה מאוד לדמיין את השיחה; לדמיין מה היה עונה לי. אני פשוט לא יכולה להמציא את הבדיחות החד פעמיות שהיה ממציא. בעיניי, זה הסיפור של גאונים. הגאון נמצא כל הזמן בתחרות עם עצמו. סיפרת בדיחה, ועכשיו אתה חייב להמציא בדיחה מצחיקה יותר. זה היה דודו".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus