יוסף דדון

גם מי שמאמין מפחד: על התערוכה "מזל וברכה", שחוקרת מאגיה וקמעות

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
9.12.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בלומנזון: גם באירוני שזורה רצינות אותנטית ביחס למיתוסים. נוסף על כך, לכל אחד ישנו המיתוס והקמע הסובייקטיבים שלו, אך כל אחד משוכנע באופן מוחלט שהמיתוס הפרטי שלו, המתגלם בקמע, הוא המיתוס הנכון לכולם"
בכולנו, בלי יוצא מן הכלל, יש פחדים מאגיים ואמונות טפלות. האמנים שמציגים בתערוכה "מזל וברכה" עוסקים, לדברי האוצרת כרמית בלומנזון, במיזוג בין המורשת החילונית של האמנות ובין המורשת המיסטית שלה

לפניח מש שנים עשתה כרמית בלומנזון סיור באופקים והתארחה בבית אמו של האמן יוסף-ז'וזף דדון. בשלב מסוים בביקור, שמה לב לקיר שמאחורי דדון. "זה היה קיר צבוע תכלת ועליו דיוקנאות של רבנים", אומרת בלומנזון. "חשתי שאני מסתכלת על דימוי חזק מאוד. הוא היה חזק משום שקמעות ומאגיה לא מעסיקים רק אותי, אלא קיימים בכולנו, וימשיכו להתקיים בכולנו כל עוד לאנשים יש פחדים. מרגע שהבנתי את כוחו של הדימוי ואת כוחה של המאגיה, כל שיחה שניהלתי עם אמנים הגיעה לנושא הזה. גיליתי שגם האמנים הרחוקים ביותר מברכות ותפילות, מאמונות טפלות וממיתוסים – כל אלה נוגעים בהם בסופו של דבר". 

 

קיר התכלת שעליו תלוים דיוקנאות רבנים בית אמו של דדון שוחזר ב"מזל וברכה," תערוכה שאצרה בלומנזון ומוצגת בימים אלה במוזיאון בית התפוצות. התערוכה, הכוללת מוצגים מאוסף בית התפוצות בצד עבודותיהם של אמנים ישראלים עכשוויים, עוסקת באופן שבו אמנות עכשווית מתייחסת לברכות, לתפילות, לאמונות טפלות ולמיתוסים. האמנים שבלומנזון בחרה להציג בתערוכה נוגעים בעבודתם בתחומים אלה, ולדבריה, "מרחיבים אותם למקומות מפתיעים".

 

המפלצת מלוך נס כמפה לעולם

 

בהקדמה לתערוכה "מזל וברכה" כותב חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת: "כאשר הסמל והמסומל חד הם, אנו מציירים חיות על כותלי המערה, ובזאת צדנו אותן; אנחנו נועצים סיכה בבובת האויב, ובזאת חיסלנו אותו; אנו מחוללים ורוקעים ברגלינו באדמה, ובזאת הצמחנו חיטה. כאשר הסמל והמסומל חד הם, שיר הוא תפילה מפלחת שחקים, אות ומילה הן קמע מרפא, המוזיקה היא חליל קסם, ההצגה היא פולחן".

 

אמנות עכשווית צומחת באקדמיות לאמנות, השואבות מהמודרניזם המערבי החילוני. באקדמיות האלה מלמדים אמנים להפריד בין סמל למסומל. מי בתערוכה מתייחס למאגיה ולקמעות באמונה שלמה, מי באירוניה ומי נמצא בין לבין?

"כאמור, אחד הדברים המפתיעים בתהליך הקמת התערוכה היה הגילוי שבכולנו יש פחדים מאגיים ואמונות טפלות. האמנים שמציגים בתערוכה חיים את המיזוג בין המורשת החילונית של האמנות ובין המורשת המאגית שלה. בכל יצירה שמוצגת בתערוכה יש מודעות לתולדות האמנות, ועם זאת, בכל יצירה יש פעולה מאגית.

 

"דגנית ברסט נחשבת לאמנית שכלתנית ומושגית מאוד, שמתייחסת בעבודתה למחקר, למדע, לפירוק דימוי לחלקיקים. עם זאת, ברסט לא חוששת שהתערוכה תסלף את הדימוי שלה. היא מאמינה כי ברגע שאמנות יוצאת מידיו של האמן, היא מקבלת חיים משלה.

"ברסט משתמשת באמנות כדי לחקור. בסדרה המפורסמת על המפלצת מלוך נס היא חוקרת מיתוס עממי ומקומי. בעיניה, המפלצת מלוך נס היתה דרכם של בני אדם לפרש את העולם סביבם. במידה מסוימת, הניסיון שלהם אינו רחוק באופן עקרוני מניסיונם של מדענים, והמדע – כפרשנות – אינו פחות מיתוס מאגדת המפלצת מלוך נס.

 

אסי משולם
עבודתו של אסי משולם, ארכיאולוג במקצועו

 

"אסי משולם, אמן אחר שמציג בתערוכה, הוא ארכיאולוג בהשכלתו. הוא בא ממקום של חפירה וגילוי, ומשם הגיע לדיאלוג עם אמונה. משולם שואל במה אנחנו מאמינים, מהי אמונה ומדוע אנו זקוקים לה. כדי לענות על השאלות הללו הוא ייסד את המסדר הפיקטיבי, 'מסדר הטומאה', ובמסגרת פעילותו כתב ספר המתעד את ההיסטוריה של המסדר, בנה את אליליו וייצר את קמעותיו. כמו ברסט, גם משולם מבצע מהלך מודע, אבל גם הוא חותר לדיאלוג עם פחדים ועם האופן שבו הם מייצרים מיתוסים, קמעות ואמונות טפלות.

 

"המוצגים האירוניים ביותר שייכים לנורית ירדן, שמשחזרת חזיתות של חנויות מזכרות אופייניות מהרחובות בן יהודה ואלנבי בתל אביב. ירדן מציגה אייפון עם תמונת הבאבא סאלי, או את תמונת גולדה ליד חמסה שבורה. ועם זאת, היא מציגה גם תצלום של דג זהב. כשבחרה את העבודה לתערוכה, אמרתי לה שהיא לא נראית כקמע, אבל ירדן התעקשה וטענה שדג זהב הוא מיתוס שעליו גדלה ושהוא קמע למזל ולשפע.

 

"תגובתה לימדה אותי שני דברים: ראשית, גם באירוני שזורה רצינות אותנטית ביחס למיתוסים. שנית, לכל אחד ישנו המיתוס והקמע הסובייקטיבים שלו, אך כל אחד משוכנע באופן מוחלט שהמיתוס הפרטי שלו, המתגלם בקמע, הוא המיתוס הנכון לכולם".

 

טיפקס לבן כמנטרל משמעות

 

חלק מהעבודות יושבות על קו התפר בין יצירת קמעות לפעולה אובססיבית המונעת מפחד ריק, והבולטות שבהן הן עבודותיו של האמן גרי גולדשטיין. מה הקשר בין שני הדברים?

"הקשר חזק מאוד, משום שקמעות נועדו לגונן מפני מה שמפחיד אותנו יותר מכול. גרי הוא בן לניצולי שואה שהגיעו בסוף מלחמת העולם השנייה לארצות הברית. הם הגיעו אליה בידיים כמעט ריקות. הם לקחו איתם רק חפצים קטנים שהצליחו להוציא מבתיהם שנחרבו, כמו כפית וראש של בובה קטנה. אלה היו שאריות של זיכרון מעולם שנמחק.

 

"כשגולדשטיין נהפך לאמן, הוא החל לאסוף באובססיביות חפצים יומיומיים קטנים. הוא צובע אותם בטיפקס לבן, וכך מנטרל אותם ממשמעותם הקודמת ומאפשר להם לקבל את המשמעות שהוא רוצה להעניק להם. הגעתי לביתו כדי לקחת ציור לתערוכה, כי ידעתי שגרי מתעסק בציוריו בטקסטים קבליים, אבל אז גיליתי בבית ארגזים על ארגזים של חפצים שהוא צבע מחדש; קמעות שנועדו לגונן עליו ולגשר בינו ובין ההיסטוריה המושמדת של משפחתו".

האם נושא התערוכה גלש גם לתהליך הקמתה? היה רגע במהלך הקמת התערוכה שנגע בתחושה מאגית, בפעולה טקסית?

"התערוכה נפתחה בזמן 'צוק איתן'. הפתיחה תוכננה ל-12 בצהריים, אבל בחמישה ל-12 היתה אזעקה. כולם הסתתרו בלובי. זה חידד את התחושה שכולנו משועבדים לקמעות ולטקסים שאנו מאמינים שיגוננו עלינו".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus