"התערוכה הזאת אולי מתמיהה, אבל התמיהה היא הרי יסוד הלימוד וההבנה"

"התערוכה הזאת אולי מתמיהה, אבל התמיהה היא הרי יסוד הלימוד וההבנה"

אריאל הורוביץ //
5.1.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"פרופ' דניאל שפרבר: התערוכה במוזיאון מכבדת את ספר התורה ונותנת לו תפקיד חיובי – אפשר ללמד עליו ולהתפעל ממנו – ולכן מותר להציג אותו, ואין זה נחשב לירידה בדרגת הקדושה"
ג'ו מילגרום נתקלה באוסף תשמישי קדושה ישנים ובלויים ויצרה מהם תערוכה מרתקת. אך כשביקשה להציג במכון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית – נתקלה בסירוב. בימים אלה התערוכה מציגה בהיברו יוניון קולג', ולכבוד הפתיחה, קיים המוסד דיון בהחלטה להציג אותה

יום אחד נתקלה ג'ו מילגרום במודעה שפורסמה באחד העיתונים. בית כנסת אחד בחוץ לארץ מחדש את תשמישי הקדושה שלו – פרוכות ומעילים של ספרי תורה – ומציע למסירה את אלו הישנים והבלויים. מילגרום, אשת חינוך ואמנית, קפצה על המציאה ואספה את תשמישי הקדושה הישנים מבית הכנסת.

 

בלא מעט דמיון וכישרון, יצרה מילגרום תערוכה מרתקת וצבעונית של מעילי ספרי תורה. כשרצתה להציג אותה במכון שכטר, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית, פסק הרב דוד גולינקין, מבכירי פוסקי ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית, שהדבר אסור. מילגרום לא אמרה נואש. היא פנתה להיברו יוניון קולג', מרכז התנועה הרפורמית בירושלים, ונענתה. בימים אלה התערוכה מוצגת שם.

 

לרגל הפתיחה, התקיים בהיברו יוניון קולג' דיון בהיבטים ההלכתיים והאידיאולוגיים של הסוגיה, בניסיון לגשר בין האמנות שיצרה מילגרום – כמקרה מבחן – ובין מקורות ההלכה.

 

יש או אין "מעלין בקודש"?

 

הרב פרופ' דניאל שפרבר, פרופסור לתלמוד, רב קהילה וחתן פרס ישראל, הציג בהרצאתו כמה מושגים הלכתיים שעומדים ברקע הדיון, ובסוף דבריו הגיע למסקנה מקלה יותר מזו של הרב גולינקין. "יש כמה מושגים שצריך להכיר בהם", אמר שפרבר, "יש חפצים שיש בהם קדושה עצמית, כמו ספר תורה או תפילין. לעומת זאת, יש חפצים שהם תשמישי קדושה - אין להם קדושה עצמית, אך מכיוון שהם משמשים דברים שיש להם קדושה עצמית, הם מקבלים משהו מן הקדושה הזאת. כך, למשל, מעיל של ספר תורה מקבל השראה של קדושה מתוך כך שהוא עוטף את ספר התורה".

 

שתי קטגוריות נוספות שהציג שפרבר הן "תשמישי מצווה" ו"מעלין בקודש ואין מורידין". תשמישי מצווה הם דברים שמשתמשים בהם כדי לקיים מצווה, אך אין בהם קדושה עצמית, כמו טלית או ציצית. כך למשל, אין קדושה בחוטי הציצית לאחר שהם נקרעים. המושג "מעלין בקודש ואין מורידין" מורה שכאשר חפצים קדושים נפסלים מייעודם המקורי, לא זורקים אותם או מבזים אותם, אלא מנסים להעלות אותם בדרגת הקדושה, או לתת להם תפקיד שהוא באותה דרגה של קדושה, אך בכל מקרה, לא לבזות אותם.

 

unnamed (1)
מתוך התערוכה (צילום: ריקי רוזן)

 

בקשר לתערוכה של מילגרום, העלה שפרבר את הסברה שלפיה ערכה האמנותי של התערוכה עשוי להתיר את השימוש במעילים של ספרי התורה. "לפני כמה שנים התקיימה תערוכה בהיכל שלמה, שבה הציגו ספר תורה עתיק שנפסל. אחת מן המבקרות בתערוכה שאלה כיצד זה מותר, שהרי ספר תורה שנפסל חייב בגניזה. השבתי שכשעושים עם הספר משהו שאינו נחשב כביזיון, אין צורך בגניזה. התערוכה במוזיאון מכבדת את ספר התורה ונותנת לו תפקיד חיובי – אפשר ללמד עליו ולהתפעל ממנו – ולכן מותר להציג אותו, ואין זה נחשב לירידה בדרגת הקדושה".

 

"העיקרון המרכזי הוא שאסור לבזות את החפצים הללו", הוסיף שפרבר, "מובן שלהפוך משהו לחולין גמור, באופן שכל הזהות המקורית שלו מתבטלת, זו הורדה בקדושה. אבל אם הזהות המקורית של החפץ עדיין קיימת, אך היא משמשת לתפקיד חדש שיש בו משום חיוב, משום חינוך – ייתכן מאוד שזה לא ביזיון והורדה מקדושה.

 

"האם הגברת ג'ו מילגרום ביזתה את חפצי הקודש הללו או לא? האם התערוכה יכולה להיחשב כדבר שהוריד אותם מקדושתם, חילן אותם וביזה אותם, או להפך – אולי התערוכה נתנה לחפצים הללו פנים חדשות, בלי לבטל לגמרי את הפנים הישנות, המקוריות? אני מתאר לעצמי שיש אנשים שיראו בתערוכה הזאת חריגה ממה שמותר על פי ההלכה, כי אין כאן שימוש בכלל של 'מעלין בקודש'. אחרים, לעומת זאת, יטענו שהשימוש בחפצים הללו לצורך חינוך והבנה מעמיקה יותר הוא דבר נפלא. אני מעריך שבנקודה הזאת אני חולק על מסקנתו של הרב גולינקין".

 

השלכות ציבוריות

 

גולינקין – מי שכזכור פסק שאין להציג את התערוכה של מילגרום במכון שכטר למדעי היהדות – הודה בפתח דבריו כי הוא נבוך מעצם המעמד. "אני מעריך את ג'ו מילגרום כמורה וכמחנכת, ובכל זאת החלטתי שאסור להציג את התערוכה שלה במכון שכטר וכתבתי על כך תשובה הלכתית", אמר.

 

בהמשך הסביר שבניגוד לשימוש שנעשה בתשמישי מצווה, לעשות סימנייה מחוט של ציצית, או להכין ריבה בט"ו בשבט מאתרוג ישן – התערוכה משתמשת בתשמישי קדושה לצורך שאיננו דתי במובהק.

 

"לאורך הדורות נשאלה השאלה אם אפשר להשתמש במעיל של ספר תורה שבלה בתור כיס לתפילין או כמלבוש לעניים. הפוסקים שאני מצאתי פסקו שאסור לעשות כך, כלומר, אסור למחזר מעיל של ספר תורה, אפילו לטובת מצווה אחרת. גם הנושא של חינוך שהוזכר כאן לקוח במקורו מתחום אחר: חינוך הילד לעשות מצוות מסוימות. האם תערוכה שבה ממחזרים מעיל של ספר תורה והופכים אותו לחפץ אחר לחלוטין, של חול, היא פעולה שנעשית לשם חינוך? אני סבור שלא. אם אסור להוריד את החפץ מקדושתו, אפילו כדי לתת אותו לעניים ולעשות ממנו כיס של תפילין, קל וחומר שאסור להשתמש בו בתערוכה ולהפוך אותו לחפץ לא קדוש בכלל".

 

גולינקין אף הביע חשש מפני ההשלכות הציבוריות של תערוכה כזו. "התערוכה לא מיועדת אך ורק לחמישה או לעשרה אנשים, אלא להרבה אנשים שיראו את התערוכה, והשאלה היא מהן התגובות לתערוכה הזאת. יש מושג בהלכה שלפיו לא עושים דבר שמעורר תמיהה או גיחוך בעיני הצופים. תערוכה שכזו עלולה לעורר גיחוך ולהביא לזילות של תשמישי הקדושה. לאור כל הנימוקים הללו, הגעתי למסקנה שאסור לעשות תערוכה כזו".

 

קודש הקודשים סמוי מן העין

 

הדוברת השלישית בכנס, הרבה ד"ר דליה מרקס, המלמדת בהיברו יוניון קולג', פנתה להיבטים אחרים של הדיון והציגה את סיפורן של הנערות שארגו את הפרוכת בבית המדרש. מסורת תלמודית עתיקה מספרת כי את הפרוכת בבית המקדש, שהפרידה בין ה"קודש" ובין "קודש הקודשים", המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, ארגו נערות בתולות שטרם נטמאו מדם הנידה.

 

"לא בכדי זכו דווקא נשים בתולות לארוג את הפרוכת של המקדש", אמרה מרקס, "יש כאן משהו מעניין. הנשיות של הנערות האלה היא רק בכוח, ולא בפועל. הן אורגות, אך אורבת סכנה שהן תקבלנה מחזור ותטמאנה את הפרוכת, ולכן מטבילים אותן לפני כן, ליתר ביטחון. הנערות האלה אמנם מייצגות שלב לא פעיל במיניות, אך אני חושבת שהן מחזיקות בתוכן הבטחה עתידית לפוריות ולחיות, וזה נמצא בתוך ההוויה של בית המקדש".

"אנחנו יודעים שקודש הקודשים היה סמוי מן העין. רק הכוהן הגדול הורשה להיכנס אליו, פעם אחת בשנה. והנה, דווקא הנערות הן אלה שבאו במגע עם הגבול, עם מה שמפריד בין הקודש לקודש הקודשים. חז"ל סמכו עליהן, אולי דווקא כי בגלל האמונה והיושר והפשטות והתמימות שיכולות להיות מיוצגת בעבודה שלהן. הקריאה הזאת של הפרוכת קשורה בעיניי לדרמה שג'ו מילגרום מציבה כאן. אני חולקת על דבריו של הרב גולינקין. התערוכה הזאת לא מעוררת גיחוך. היא אולי מתמיהה, אבל התמיהה היא הרי יסוד הלימוד וההבנה".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו