איור: ולי מינצי

הספר המוער: על תערוכה המפרשת את "ספר האגדה" באמצעות אמנות עכשווית

גתית גינת //
25.11.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ביאליק הוא משורר שעוסק בלאום. גם לשירתו וגם לסיפורת שלו יש תפקיד לאומי. דרך פריזמה זאת התבוננתי בספר האגדה. הוא נבדל מספרי ליקוטים אחרים, הוא ספר שמשנה את כל התמונה התרבותית של התנועה הלאומית המתעוררת"
"אברך שאל בפורום ברשת אם מותר לו לקרוא את הספר. עונים לו שביאליק הוא כופר ושאת הספר צריך לשרוף. למה? קצפם של החרדים על ביאליק אינו נובע רק מהעובדה שהוא היה אחד משלהם ונטש, אלא משום שהוא לוקח את האוצר מהם ומעביר אותנו לנו"
"ביאליק, שנחשב בטעות למשורר אשכנזי שהתנשא על מזרחים, הוא זה שמקונן על אובדן הפיוט, על היעלמותה של השירה התימנית מהקורפוס התרבותי של הלאום המתהווה בישראל "
תערוכה חדשה בבית אבי חי מנסה לגשר בין עולם הלימוד הדתי לעולם היהודי החופשי המבקש לשנותו באמצעות פרשנות עכשווית ל"ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי, שניסה לעשות אותו הדבר ממש. "ההתנגדות לניסיון הזה לא פחתה עד היום", אומר האוצר דוד אבגי

אחרי שסיים את לימודיו בתיכון דתי, עמד דוד אבגי בצומת דרכים. הוא היה צריך להחליט אם ללכת לישיבה או למדרשה למורים דתיים. הוא לא היה שלם עם אף לא אחד משני הכיוונים, בעיקר משום שהיו לו שאלות שסחב עוד מימי התיכון שלא קיבלו מענה והמשיכו להציק. הוא הרגיש שבכל דרך שיבחר, אין איש שיענה על השאלות. אז הוא עזב את הצומת, הוריד את הכיפה והלך ללמוד באוניברסיטה.

 

כיום הוא מרצה לאמנות, אחרי שנים רבות שבהן עבד באגף הנוער במוזיאון ישראל. בה בעת היה ממקימי הוועדה להיגוי התערוכות ב"בית אבי חי" (ושותף בה עד היום). "אל האגדה", תערוכה חדשה באצירתו שתיפתח בבית אבי חי ב-1 בדצמבר (סמוך ליציאת "ספר האגדה" במהדורה מחודשת בעריכת פרופסור אביגדור שנאן), מתייחסת לעוצמה המתווכת של ביאליק ושל פרויקט חייו, "ספר האגדה".

 

"יותר ממאה שנים עברו מאז יצא לאור באודסה ספר האגדה", כותב אבגי בטקסט המלווה את התערוכה. "במפעל אדירים זה ביקשו ביאליק וי"ח רבניצקי לברור ולערוך קטעי אגדה מן המקורות, המשנה, התלמוד והמדרשים, כדי שכל קורא עברית יוכל להתבשם מאוצר המחשבה היהודית.

 

"ואולם, מפעל הכינוס של ספר האגדה היה חלק מתוכנית גדולה יותר ורחבת היקף של ביאליק: לעורר תרבות עברית לאומית חדשה... כך מקפל בתוכו ספר האגדה תביעה להמשך יצירה, להרחבה ולהשראה מתוך מאגר הקדמונים. כך הוא משמש גשר בין העולמות: בין עולם הלימוד הדתי, המקדש את העבר ומשמרו, ובין העולם היהודי החופשי המבקש לפתח ולשנות אך בה בעת גם לשמור על הזיקה למקורותיו".

 

 

מרב דביש בן משה
עבודתה של מרב דביש בן משה

 

כמו ביאליק, גם האמנים בתערוכה וגם האוצר שלה אבגי מנסים לעמוד על גשר שברירי בין שני עולמות תרבותיים. "זאת לא תהיה עוד תערוכה על ביאליק האיש", אומר אבגי, "אם רוצים להכיר את ביאליק - את חייו ואת אהבותיו - אפשר לבקר בבית ביאליק בתל אביב. ביאליק הוא משורר שעוסק בלאום. גם לשירתו וגם לסיפורת שלו יש תפקיד לאומי. דרך פריזמה זאת התבוננתי בספר האגדה. הוא נבדל מספרי ליקוטים אחרים. הוא ספר שמשנה את כל התמונה התרבותית של התנועה הלאומית המתעוררת".

 

מאחר שחלל הגלריה של בית אבי חי קטן ומוארך, בנה אבגי את התערוכה בשני מסלולים. "אחד מציג מהדורות ראשונות של הספר ואת המהדורה בעריכת שנאן, שהיא העדכון האחרון ל"ספר האגדה". המסלול השני מציג יצירות של אמנים שעוסקים באותה הדילמה שבה עסק ביאליק: איך אפשר לנוע בין עולם שעזבת ואתה מתגעגע אליו ובין עולם שבחרת לחיות בו כאדם חופשי? האם התיווך ביניהם הוא אפשרי? איך פועלים כוחות החסימה מול כוחות הכמיהה?".

 

קריאה נוספת: שיחה עם פרופ' אביגדור שנאן על ההוצאה מחדש של ספר האגדה

 

 

 

 

מחיר החירות

 

אלה אינם דימוים פואטיים, אלא התנגשות תרבויות אדירה. ביאליק שילם מחיר כבד על הוצאת "ספר האגדה", שבעקבותיו נעשה מוקצה בעולם הישיבות שממנו בא. לדברי אבגי, "ההבדל בין ספרי ליקוטים קונבנציונליים ל'ספר האגדה' נעוץ בעיקר בעובדה שביאליק לוקח לעצמו חירות אדירה להפוך את כל החומר הזה נגיש לאדם החופשי שאינו מצוי בתלמוד ואין לו כלים להוציא ממנו את אוצרותיו. החירות של ביאליק לא עברה לו בשלום: מהרגע הראשון גילה העולם החרדי התנגדות עזה ל'ספר האגדה'.

 

"ההתנגדות לא פחתה גם היום. שוטטתי בפורומים חרדיים ברשת וראיתי שם התייעצויות בקשר ל'ספר האגדה'. למשל, אברך שואל שם אם מותר לו, על פי ההלכה, לקרוא את הספר. עונים לו שביאליק הוא מין כופר ושאת הספר צריך לשרוף. למה? קצפם של החרדים על ביאליק אינו נובע רק מהעובדה שהוא היה אחד משלהם ונטש, בחור ישיבה שנעשה חופשי, אלא משום שהוא לוקח את האוצר מהם ומעביר אותנו לנו. בעשותו כן, הוא מנתק את האגדות מהקשרן ההלכתי והתלמודי ומתייחס אליהן כנכס ספרותי. כך הוא מחלן את התלמוד".

 

ויש רובד אחר, "החתרני עוד יותר של 'ספר האגדה'", בעיני אבגי, "זה הרובד שהקים עליו ביקורת בעולם ההשכלה - החירות שביאליק לוקח לשנות את הטקסטים. למשל, את 'אגדת בת המלך ובן זוגה', שבמקור הוא סיפור קצרצר על שלמה המלך ועל האופן שבו לא ניתן לשנות את הגורל, פיתח ביאליק לאגדה שלמה. ביאליק שואל: 'מה עושים עם הטקסט עכשיו? איך מקימים אותו לחיים? בעיניי, האמנים שמציגים בתערוכה לוקחים את אותה חירות שביאליק נטל לעצמו: הם מסנתזים בין מדיומים וצורות, הם מפרשים, הם יוצרים היגד משלהם על בסיס דבר קיים".

 

 

אלי פטל
עבודתו של אלי פטל

 

אלי פטל מציג בתערוכה את "שער", ציור שמן גדול על נייר אריזה חום, ובו שער של כריכות ספרים דתיים. "העבודה לקוחה מתערוכה גדולה יותר של פטל, שבה דימה רחוב בתוניס", מסביר אבגי, "בתערוכה נבנו פינות שמיזגו מזרח ומערב, עולם בלתי אפשרי. השער הזה היה פתח לדבר. הוא אמנם מבוסס על כריכות של ספר הזהר, אבל בה בעת עשוי מנייר אריזה, לקוח מתרבות הפופ ומתכלה".

 

יוסף צמח, אמן שחי כיום באמסטרדם, מכסה דפי גמרא בריבועים ובמלבנים שחורים, המהדהדים לציורי הריבוע השחור המהפכניים של האמן הרוסי קזימיר מלביץ'. "אורך הפסוקים על העמוד יוצר ריבועים או מלבנים שונים בכל עמוד ועמוד", אומר אבגי, "באמצעותם, צמח שואל את עצמו 'מי אני?'. מצד אחד, הוא בא ממשפחת ראשי קהילות בבגדאד, ושורשיו הם התלמוד הבבלי והעתיקות שלו. מצד שני, הוא בוגר לימודי אמנות עכשווית וחי באמסטרדם. האם הריבועים של מלביץ' והמשמעות התרבותית שלהם חוסמים את דפי הגמרא או מגוננים עליהם?".

 

בעצם, המלביצ'ים הם גם אנחנו, האשכנזים. רוב המציגים בתערוכה הם אמנים מזרחים.  

"זאת נקודה חשובה", צוחק אבגי, "לא במקרה בחרתי בהם, כי הם מעניקים לביאליק את הפן המזרחי. ביאליק, שנחשב בטעות למשורר אשכנזי שהתנשא על מזרחים, הוא זה שמקונן על אובדן הפיוט, על היעלמותה של השירה התימנית מהקורפוס התרבותי של הלאום המתהווה בישראל. געגועיו לעולם הישיבות המזרח אירופי מזכירים את געגועיו של ז'אק ז'אנו, שמציג בתערוכה את העבודה 'עד יום מותך'. אם ז'אנו היה מביט במראה, אולי הוא היה רואה את ביאליק. הוא בא מתרבות עשירה בספרים במרוקו. כשעלה לארץ, לא יכול היה לעשות דבר עם התרבות הגבוהה הזאת. הספרים נהיו עתה לקברים, כמו קברי צדיקים".

 

יש אמן אשכנזי אחד: משה גרשוני.

"עמדתו של גרשוני שונה מעט מזאת של האמנים המזרחים, שחותרים ל'עולמות המבקשים את מיזוגם' ומבכים על כישלון המיזוג. פטל מדבר על שני עולמות מקבילים שלא ניתן לגשר ביניהם. גרשוני מדבר על עולם שנחרב חורבן פיזי, עולם שאינו עוד, כי אנשיו הושמדו.

 

"בשנות ה-80 התעסק גרשוני בזהותו ובשורשיו. הוא התחיל לקרוא את ביאליק והתחבר אליו מיד. גרשוני יצר סדרת תחריטים ובה טקסטים של ביאליק. הוא הביא אל התחריט - טכניקה לא ספונטנית ביסודה - את הספונטניות של ציוריו. ביאליק שופך את לבו במילים; גרשוני שורט בכוח בלוחות התחריט".

 

מדרש על האינסוף המתמטי

 

אבגי בחר להתייחס לביאליק ולספר האגדה דרך הפריזמה הלאומית. מסיבה זאת, הוא מעדיף את הקריאה הלאומית של "הכניסיני תחת כנפך" על פני הקריאה האישית. "אפשר לקרוא את השיר הזה כקינה על אהבותיו הלא ממומשות של ביאליק. אפשר, כגרשוני, לקרוא אותו כשיר לאומי. הכוכב בתחריט שלו הוא כוכב של תקווה על המדינה הציונית, אבל גם טלאי צהוב. הציפור הרחומה היא גם ציפור טורפת".

 

 

ז'אן ז'אנו
עבודתו של ז'אק ז'אנו

 

האם העולם החדש, שקם על החורבות, יביא מזור לחורבן? לדברי אבגי, "גרשוני כותב את שמו של ביאליק, אבל מוסיף לו סימני שאלה: 'חיים? נחמן? כלומר, יש פה חיים? יש פה נחמה? גם מירב דביש בן משה שואלת שאלות של מוצקות ושל ארעיות. היא ישבה וכתבה בקולמוס על קיר הגלריה את קינתו של ביאליק לבית המדרש והוסיפה מחשבות משלה. הטקסט בונה בניין, אבל הבניין הזה יתמוסס בסוף, ולכן אין בו ממש. גרשוני, בתחתית התחריט, חורט את סימן האינסוף המתמטי, כמסמן הליכה לשומקום במעגל סגור".

 

זה מחזיר אותי לצומת שבו עמדת אתה אחרי התיכון הדתי, ובראשך שאלות שאין איש שיוכל לענות עליהן. גם אתה הסתובבת במעגל סגור.

"ואז החלטתי להירשם לאוניברסיטה, לחוק לתולדות עם ישראל. חייבו אותי להירשם לחוג שני, אז נרשמתי לאמנות, כי תמיד הייתי 'הצייר של הכיתה'. גיליתי עולם שלם שלא הכרתי כלל. עד אז חשבתי שאני עולם ומלואו, ופתאום הרגשתי כל כך קטן. האמנות הנוצרית היתה כוכב אחר. הגוף העירום, כמו שתואר באמנות הזאת, הנוכחות שלו היתה טבעית מאוד. זאת היתה שנה מסעירה. שנה שבה הייתי כמו ספוג, רשת שהכול עובר דרכה. מאז אני מתבוסס באמנות מערבית".

 

אתה מזכיר את ביאליק כשעזב את הישיבה.

"יכול להיות" (צוחק).  

 

למה אתה מתגעגע בעולם הדתי?

"לאדם מאמין העולם הרוחני מוחשי מאוד. כשהתאבלתי על בית המקדש, התאבלתי עליו בכל לבי. אני מתגעגע אל הנגישות הזאת. אני האחרון שיאמר שהעולם 'החופשי' ריק וחסר ערכים, אבל הנגישות הזאת חסרה בו. אני חושב שזה מה שחש ביאליק כשהוא כותב על 'המתמיד' - תלמיד ישיבה שחייו עוברים מול קיר מתקלף בעוד השמש והחיים עצמם זורחים בחוץ. מצד אחד, ביאליק כותב בהערצה על הנער הזה. מצד שני, הוא מרחם עליו".

 

אבל קיבלת את מתת התיווך בין שני העולמות, כמו ביאליק. איפה זה מתבטא?

"זה קורה הרבה. פעם, למשל, ישבתי עם קבוצת תלמידים לאמנות בספרייה. היתה סוגיה באמנות שהיינו צריכים לפתח. משהו היה חסר לי. הסתכלתי סביבי וראיתי את 'המדף היהודי'. ניגשתי ושלפתי משם תלמוד. המסכת שקראתי העשירה את הסוגיה שעסקנו בה. הסטודנטים שאלו: 'מה יש לך לחפש שם?'. היכולת לגשת למסכת ההיא נראתה להם פלאית. כשחושבים על הרגע הזה, מבינים איזו שאיפה אדירה עמדה מאחורי 'ספר האגדה'".

 

קריאה נוספת: עשרה דברים ש(כנראה) לא ידעתם על ספר האגדה

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו