האדם שבחיה

חדש בחודש

social
facebook whatsup email tweeter
דליה מרקס //
15.8.12
חדש בחודש
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
האדם שבחיה
על יסוד המשנה הראשונה במסכת ראש השנה, יציינו השנה ארגונים יהודיים ברחבי העולם את א' באלול כראש השנה לבעלי החיים. הרבה דליה מרקס עם כמה הערות על יחסי אדם-חיה, לכבוד היום הזה והימים שיבואו

"הפכנו רודנים על פני האדמה. אנו משתמשים במכמניה לתועלתנו ודוחקים את רגלי בעלי החיים לארבע כנפות הארץ. בטרם נוכל לתקן יחסינו זה עם זה עם פרוס השנה החדשה, עלינו לתקן את יחסנו לבעלי החיים חסרי ההגנה החיים בקרבנו. כשנשמע את קול קריאת השופר, נשמע גם את קריאתו של כל מי שנשמה באפו. יהי רצון שמי שבנשימתו ברא עולם ינחה אותנו בהגנה על עולמנו וייתן בו מדור ודירה לכל יצוריו".

 

כך פותחת הרבה ג'יל האמר את הטקס שלה לראש חודש אלול. בשנה שעברה הצעתי לציין בראש חודש אלול את ראש השנה לבעלי החיים. הצעה זו מתבססת על המשנה הראשונה במסכת ראש השנה. במשנה זו מצוינים ארבעה ראשי שנים, שאותם יש לציין במהלך השנה. משנה זו קובעת את א' באלול כראש השנה למעשר בהמה. באחרונה נשמעות הצעות לציין במועד זה את מחויבותנו כלפי בעלי החיים. הרעיון לציין ראש שנה לבעלי חיים הוצע בדומה לדרך שבה ט"ו בשבט, המצוין (במשנה זו) כראש השנה לאילן, נחגג בימינו כיום שבו אנו מזכירים את מחויבותינו כלפי הטבע.dlyh_mrqs_shvr(Thinkstock) 

 

סדר אל"ף באלול

 הרעיון לציין בראש חודש אלול את ראש השנה לבעלי החיים התחבב על לבבות רבים, ובשנה זו יציינו אותו ארגונים אחדים בארץ ובחוץ לארץ. בין המארגנים משני צדי האוקיאנוס מתקיים דיון מעניין לגבי האופי שראוי להקנות ליום הזה – מה צריך להיות טיבו? איך צריך לציין אותו? מה בדיוק אנו חוגגים בו? לדוגמה, בטקסט של ג'יל האמר, המובא בראש המאמר, מודגשת האחריות שלנו לשמור על הטבע ועל ברואי האל. גישה אחרת תדגיש דווקא את שיתוף הגורלות בינינו ובין בעלי החיים. לפי גישה זו, תפקידנו אינו רק פטרוני (במובן המקורי של המילה, היינו תפקיד של שומרים), אלא אחריותנו כלפי כל חי משקפת את אחריותנו על עצמנו ועל גורלנו.

 

גישה מעין זו אנו מוצאים בספר יונה. אחרי שהנביא מגיע לעיר נינוה ומוסר לאנשיה את נבואת הכליון, מסופר שלא רק האנשים עשו תענית ולבשו שקים, אלא גם הבהמות:  "יִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים בְּחָזְקָה" (ג, 8). ניתן אולי היה לזהות נימת זלזול של המקרא בדברי מלך נינוה, שדרש גם מבעלי החיים לצום ולהתאבל; הלוא במה חטאו הם? אולי הדבר מעיד על חוסר שיפוט מוסרי? אבל אפשר לזהות פה דווקא את שיתוף הגורלות: גדול וקטן, עשיר ורש, אדם ובהמה – כולם יסבלו מן האסון הצפוי. כך, לא עלינו, גם באסונות טבע אחרים לאורך ההיסטוריה, ומי ייתן ולא נלקה בכך עוד. והנה, בסיום הספר, כאשר האל מגנה את יונה, המצטער לוותר על נבואת החורבן, נאמר:

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (ד, 11-9).

 

כלומר, לדידו של האל, שיתוף הגורלות הוא במקומו. בעיניו, האדם והבהמה אינם שונים זה מזה. אלה ואלה אבודים בשרירותיות של העונש הצפוי להם. אבל יותר מכך, ההשוואה בין האדם "אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" ובין הבהמה ניכר לעין מיד. ואולי לא רק בני נינוה החוטאים דומים הם לבהמה; אולי כל אדם חי בעולמו הוא בבחינת מי שאינו יודע בין ימינו ושמאלו, ממש כמו בהמה, שיכולתה השכלית מוגבלת. אולי באה אמירה זו לומר לנו שאין אנו מדרגה נפרדת בטבע (כפי שגרס רבי יהודה הלוי, למשל, בספר הכוזרי), אלא נמצאים במצב שאינו שונה באופן מובהק מזה של בעלי החיים. אולי כוונת הדברים היא שבני האדם והבהמה, אלה וגם אלה, הם בעיני האל בעלי מעמד דומה.

  • " גישה אחת ליום הזה תדגיש את האחריות שלנו לשמור על הטבע ועל ברואי האל. גישה אחרת תדגיש דווקא את שיתוף הגורלות בינינו ובין בעלי החיים "

 

האם הדבר אומר שמעמדנו הוא כמו זה של בעלי החיים? גישתו המורכבת של קהלת בעניין הזה מועילה:

 

כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה

וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם

כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל

וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה

אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל (קהלת ג, 19)

 

בתחילה מפריד קהלת בין "מקרה בני האדם" ובין "מקרה הבהמה" ומיד אחר כך משווה בין השניים: "ומקרה אחד להם", אלה ואלה סופם למות, ומותם דומה כשם ש"רוח אחד לכל". לאחר מכן הכתוב שוב מפריד ומעמיד את האדם בעמדה עליונה על בעלי החיים: "ומותר האדם מן הבהמה". אבל הפסוק מסתיים שוב בהשוואה בין האנוש ובין החיה, כי אל מול הנצחי והאלוהי "הכל הבל". גישת הרצוא ושוב הזו צריכה להנחות אותנו ביחסינו למקומנו בעולמנו: אולי בשבילנו נברא העולם, אבל אנו נמצאים בארץ לעבדה ולשמרה.

 

ספר יונה, שהוזכר קודם, נקרא במהלך תפילת המנחה, אחד מרגעי השיא של יום הכיפורים. יום הכיפורים עצמו הוא שיאו של תהליך התשובה וחשבון הנפש השנתי, המתחיל בראש חודש אלול. מי ייתן ובמהלכו של חודש אלול נזכה לחשבון ולנפש, לחשבון נפש לנפש כל חי.  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus