 |
| צילום: יונתן זינדל, פלאש90 |
חודש כסלו מסיים את "תקופת תשרי", השליש הראשון של השנה העברית, ולוקח אותנו הישר אל החורף ואל היום הקצר ביותר בשנה. החלוקה של לוח השנה העברי לארבע "תקופות" אינה ייחודית ללוח זה - היא משותפת לתרבויות רבות ונעשית באמצעות חציית השנה בשני צירים: האחד מחבר בין שני ימי השוויון (equinox), האביבי והסתווי, שבהם הלילה והיום שווים באורכם; וציר שני (solstice) המקשר בין ימי הקיצון, היינו, בין היום הארוך ביותר בקיץ ובין הלילה הארוך ביותר בחורף. שני הצירים חוצים זה את זה ומחלקים את השנה לארבע תקופות בנות שלושה חודשים כל אחת.
קיצון ושוויון
בהיעדר גופי מים גדולים, נהרות ואגמים, זקוקה ארץ ישראל לגשמי ברכה כדי להרוות את אדמתה, כדי שעץ השדה ייתן את פריו, והארץ - את יבולה. חלוקה זו מצוינת באמצעות ציר ימי השוויון, החוצה את השנה הארצישראלית ומחלק אותה לעונה גשומה ולעונה שחונה. שתי התקופות מתחילות בחג מרכזי: סוכות בסתיו ופסח באביב. שני החגים דומים זה לזה בעניינים רבים, ובין היתר בכך שהם נחגגים במשך שבעה ימים. לחלוקה לפי ציר ימי השוויון יש גם ביטוי ליטורגי - בחורף, החל בשמיני עצרת, מזכירים את הגשמים ואומרים במסגרת תפילת העמידה "ברוך... משיב הרוח ומוריד הגשם", ואילו בעונה השחונה, החל בחג האביב הוא פסח, אומרים "ברוך... מוריד הטל".
הציר השני, המחבר בין ימי הקיצון, מרכזי פחות במסורת ישראל, אבל גם הוא בא לידי ביטוי טקסי: חג החנוכה נחגג בסוף חודש כסלו, סמוך ליום הקצר ביותר בשנה. אמנם בתרבותנו אין חג המציין את יום הקיצון הקיצי, אבל ידוע על חג קדום שהתקיים במזרח בחודש תמוז, סמוך ליום הארוך בשנה (יחזקאל ח', י"ד-ט"ו). הממדים האליליים הקשורים בעונות השנה ובכוחות הטבע של חגים קדומים המקבילים לפסח, סוכות וחנוכה הומרו במסורת היהודית המונותיאיסטית, ולא נודע כי באו אל קרבה, ואילו החג הפגאני שנחגג בתמוז נעלם. אבל גם זה באופן זמני - לעתיד לבוא, קבע הנביא זכריה, יהיו ימי האבל הקיציים, י"ז בתמוז וט' באב, המסמנים את חטא העגל ואת חורבן שני בתי המקדש, "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח', י"ט), וכך, בתקופה גאולית עתידית, יוחזר גם החג הקיצי אל לוח השנה העבריים.
בנקאוּת קוסמית
מדרש ציורי מתאר את מערכת היחסים השמימית בין היום והלילה בארבע תקופות השנה כמערכת "בנקאית" של מתן הלוואות ופריעתן:
מן תקופת טבת עד תקופת ניסן - הלילה פורע ליום; מן תקופת ניסן עד תקופת תמוז - היום לווה מן הלילה, וכמה פורע זה לזה ולווה זה מזה? אחד משלושים בשעה; ומן תקופת תמוז עד תקופת תשרי - היום פורע ללילה; ומן תקופת תשרי עד תקופת טבת - הלילה לווה מן היום. נמצא בתקופת ניסן ותשרי אינן חייבין זה לזה כלום (מדרש תהלים י"ט, ח').
סכום ההלוואה והפירעון בבנק ההלוואות של תקופות השנה שווה - "אחד משלושים בשעה", היינו, שתי דקות ביום. הבנק מתפקד בסדר מופתי ובשקט: "ואין אחר שומע ביניהם, ואין מדיינין כבני אדם" (שם). חודש כסלו, החותם את "תקופת תשרי", שבה הלילה "לווה" מן היום, מוביל אותנו אל היום הקצר ביותר בשנה - מכאן יתחיל הלילה לפרוע ליום את חובו והיום יתארך.
הבנקאות השמימית מתקיימת אולי ב"אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים", כלשון הפסוק שעליו מבוסס המדרש, אבל בחיי בני האנוש התקצרות הימים והתארכות הלילה מעוררת לא אחת אי נחת ואף חרדה שמא העולם חוזר בהדרגה לתוהו ושמא הבריאה נפרמת לאטה. הדבר היה נכון בוודאי בתקופה העתיקה, שבה התקצרות הימים והחושך היו מוחשיים יותר מאשר בימינו, שבהם בידינו להקיף את עצמנו באור מלאכותי. אבל גם בתקופתנו עתירת הנחמות האלקטרוניות, הימים האלה "עם הענן ועם הרוח המיילל" עשוים לעורר מחשבות נוגות ושאלות קיומיות.
 צילום: מנדי הכטמן, פלאש90 |
געגוע לאור
מסורת מדרשית אחרת מתארת כיצד התמודד אדם הראשון עם התקצרות הימים והתארכות הלילות, תופעה המגיעה לשיאה בסוף כסלו: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך. אמר: מנהגו של עולם הוא!
הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן (בבלי, עבודה זרה ח', ע"א).
לפי המדרש, אדם הראשון חש שבגלל חטאיו ("בשביל שסרחתי") העולם מתקצר והולך וסופו שתיפָּרם הבריאה והוא ישוב לתוהו. החרדה הקיומית שלו גרמה לו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, וכשראה שהיום מתחיל להתארך, הסיק מכך שנשמעו תפילותיו. כאות וכזיכרון להיענות תפילותיו, הלך אדם הראשון "ועשה שמונה ימים טובים" וקבעם לדורות.
לסיפור הזה יש אופי אגדי מובהק, אבל הוא חושף מצוקה אנושית אמיתית ומעניק טעם קדום לחג החנוכה, טעם שקדם הן לסיפורו של יהודה המכבי והן לסיפור נס השמן. ואכן, תרבויות רבות חוגגות חגים הקשורים באור, בחום או באש בזמן הזה של השנה, משום שהחושך והקור גורמים לצורך במעין אישור ותקווה להיוולדות המחודשת של השמש. לא יהיה זה מופרך לסבור שהמכבים "גיירו" חג שהיה קיים במרחב התרבותי שלהם ואשר התאפיין ככל הנראה בהדלקת נרות, משואות ולפידים, והפכו את הדלקת הנרות למצווה העיקרית של החג.
והנה, דווקא חג זה, המתייחס לחושך ולקור, להתקצרות הימים ולתקווה לחזרת אור השמש, הוא החג הביתי ביותר בלוח השנה. התשלומים השמימיים ההדדיים של היום והלילה נהיים למטבעות דמי החנוכה שמקבלים הילדים; הגעגוע לאור מקבל ביטוי בנרות החג המרצדים על החלון; הרוחות והגשמים שבחוץ מיתרגמים לטיגון לביבות, לניסיונות הזרקת ריבה לסופגניות ולהצטנפות בחיק המשפחה. בחג המשפחתי הזה אנו מוזמנים לחשוב על חילופי הזמנים בטבע ולהרגיש הכי בבית בעולם.
הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ולמדרש בהיברו יוניון קולג'
