על נהרות בבל היינו כחולמים

חדש בחודש

social
facebook whatsup email tweeter
31.7.11
חדש בחודש
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
על נהרות בבל היינו כחולמים
לאורך הדורות עמדו שני המזמורים, תהלים קל"ז וקכ"ו, כשני עמודי זיכרון – האחד לגלות והשני לגאולה. האחד לייסורי הקיום והשני לתקווה. האחד נזכר לפני ברכת המזון בימי חול והשני בשבתות ובימים טובים. הרבה דליה מרקס עם מזון למחשבה לקראת ט' באב

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן" (תהלים קל"ז, 1). זוהי פתיחה יוצאת דופן למזמור תהלים יוצא דופן המודפס בסידורי התפילה לפני ברכת המזון של ימות החול. הוא מגולל את טעמה המר של הגלות, מטעים את נאמנותם לציון ומסתיים בקריאה לנקמה בשונאים. בניגוד ללוחמים התולים את כלי נשקם בעתות שלום, הלווים תולים את כינורותיהם בעתות משבר ומסרבים להשתמש ב"כלי הנשק" שלהם כדי לשיר את שיר ציון. מזמור קצר זה מכיל גם את שבועתם של הלווים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (פס' 6-5). [D1] 

האדם שמסיים את ארוחתו לאחר שסיפק את צרכי גופו ומתכוון לחזור לשגרת יומו, עוצר ומברך על המזון, אבל קודם לכן הוא נקרא לזכור את ירושלים בחורבנה. כך קושר היחיד את גורלו לגורל העם ומשמיע שבועה אל המקום שמחבר בין כל ישראל – ציון. גם ברגעים שמחים מאד ואישיים מאד שבהם אנחנו חושבים על אושרנו שלנו, אנחנו עוצרים ומביעים מחויבות לציון וירושלים. טקס החתונה מסתיים בשבירת הכוס ובאמירת השבוע שלא לשכוח את ירושלים. הפסוקים הנאמרים גם על ידי האב במסגרת טקס ברית המילה לקוחים אף הם מן המזמור הזה: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי..." (פס' 6-5).

 

בשבתות ובימים טובים קוראים לפני ברכת המזון, ובמקרים רבים - שרים, מזמור אחר, שמח וחגיגי יותר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו, 1). האבל, הדמעות וההימנעות מתחלפים בשמחתם של השבים. המנהג לקרוא את שני המזמורים האלה לפני ברכת המזון הוא מאוחר למדיי. הוא מופיע בפעם הראשונה בספר "סדר היום" של ר' משה בן מכיר, שהודפס בצפת בשנת 1599. אבל ההוראה לזכור את בית המקדש החרב לאחר שמתענגים על האוכל בימות החול ולייחל לגאולה בימות חג ושבת מופיעה כבר בספר הזוהר (תרומה קנ"ז, ב).

יהירות מול השתאות
יאיר זקוביץ מן החוג למקרא באוניברסיטה העברית עומד על הקשר התימטי והלשוני בין שני המזמורים. הוא מראה כיצד בשניהם מופיעה שמחה ובשניהם נזכר בכי (אם כי בהקשר שונה למדיי), בשניהם נזכרת תגובת הנכרים למצבם של ישראל: במזמור קל"ז זוהי דרישתם היהירה והבלתי מתחשבת: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" (קל"ז, 3), והיא מתחלפת בהשתאות על הצלתם הפלאית של ישראל: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה" (קכ"ו, 2).

 בשני המזמורים יש התייחסות לגופי מים, במזמור קל"ז אלה נהרות בבל האדירים שבהם נמסכות דמעות הגולים ובמזמור קכ"ו זו הבקשה לשיבת ציון "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". זקוביץ מעלה את האפשרות שהקישור בין שני המזמורים היה קיים זמן רב לפני הקישור ביניהם בליטורגיה, ובא לידי ביטוי כבר בטקסט  המקראי - המזמור השמח הוא תשובה למזמור העצוב (אני מודה למחבר על כך שהעמיד את המאמר לרשותי והרשה לי לצטט ממנו למרות שהוא טרם פורסם).

בסידורים רבים מודפסים שני המזמורים זה לצד זה, כשני צידיו של אותו מטבע – פה עצבות וייאוש, פה תקווה ושמחה. אך דומה שכל אחד משני המזמורים חושף גם תת זרמים אחרים ולאו דווקא צפוים: מזמור קל"ז העצוב חושף אולי בעקיפין את העובדה שגם בגלות עשויה להיות נחמה ורווחה, יש מי שישב על הנהרות האדירים והפוריים של הנכר ולא יתגעגע לישראל מוכת הבצורות (המילה "ציון" גזורה אולי מן המילה "ציה", ממש כשם ש"דביר" גזור אולי מ"מדבר"). ובמקביל הבקשה לשיבת ציון כאפיקים בנגב במזמור קכ"ו מסתירה אולי חרדה מההתמלאות המהירה ורבת העוצמה, שעשויה להיות הרסנית ומסוכנת (וזאת יודע כל מי שחזה בהצפות של נחלי הנגב). זאת גם זאת, הנחלים שמתמלאים במהירות עשוים גם להתרוקן במהירות... כאילו באו המזמורים הללו להזכיר שאין אבל בלי מידה של תקווה ואין שמחה בלי חרדה.

וכאילו להוסיף לממד הבלבול בין שני המזמורים, בשניהם לא ברור בדיוק על איזה זמן מדובר: במזמור קל"ז נוקטים הדוברים לשון משונה מעט כשהם מתכוונים לגלותם, גם כאשר הם בגלות, בבל היא "שם". ואילו במזמור קכ"ו לא ברור האם מדובר שיבת ציון מתרחשת לנגד עיני מחבר המזמור ("בשוב ה' את שיבת ציון"), האם זהו תיאור של אירוע מן העבר ("היינו כחולמים") או שמדובר בעתיד מדומין ("אז ימלא שחוק פינו").

מרי דתי שקט
אך למרות ההקבלות הלשוניות והענייניות בין שני המזמורים, מעניין לציין שהממד הביצועי של כל אחד מהם שונה למדיי. בעוד שרבים שרים בעונג רב את מזמור קכ"ו לפני ברכת המזון בשבתות (ורבות הן מנגינותיו), מעטים האנשים שאני מכירה שקוראים את מזמור קל"ז בימי החול. לואיס רבינוביץ כתב שההימנעות משירת המזמור האבל והקורא לנקמה אכזרית הינה בבחינת מרי דתי שקט. הנפש מסרבת, מסביר רבינוביץ, לקחת חלק בייאוש ובבקשה להיפרע מן האויבים, בעיקר קשה הבקשה המופיעה בפסוק האחרון להיפרע מילדיהם הרכים. ובכל זאת, על אף שמזמור קל"ז אינו נקרא על פי רוב, ברוב הסידורים המסורתיים הוא מודפס לצד בן זוגו השמח יותר.

לאורך הדורות עמדו שני המזמורים הללו כשני עמודי זיכרון – האחד לגלות והשני לגאולה. האחד ליסורי הקיום והשני לתקוות לעתיד לבוא, שבקמצוץ מטעמם ניתן לחוש בשבת.

והיום? האם אנחנו שרוים במוראותיה של הגלות או במנעמיה של הגאולה? דומה שלא נוכל לראות את עצמנו כחיים באף אחד משני המצבים האלה שהגדירו את המערך הקיומי של עם ישראל לאורך הדורות: יהודים רבים בתפוצות מרגישים בבית ולעומתם יהודים ישראלים לא מעטים חשים לאחרונה כזרים בארצם. האם נוכל עוד להתייחס אל חיינו כמייצגים צד זה או אחר של המטבע? שמא האם עדיף להתייחס לשני המושגים של גלות וגאולה כאל שני קצותיו של מִנעד שבתוכו מתנהלים חיינו ונעים בין הקצוות או אולי דווקא כדאי לראות אותם כמציירים את מה שמכונה בפילוסופיה הסינית "ין-יאנג", זה בלול בזה ואין קיומו של האחד עצמאי מבלי השני.

 
אין קיום עצמאי. המזון הרוחני ין -יאנג (cc-by-tehibieber)

ימים אלה שבין המצרים, ימים שיתחלפו בשבעת שבועות הנחמה, מזמינים אותנו להרהר במצבנו הקיומי אז ועתה. דווקא הדינאמיות וחוסר ההחלטיות של המצב שבו אנו שרוים כיום, מאפשרים קריאה יצירתית וקוראים לנו לעשות כדי לעצב את עולמנו לכדי תמונה מורכבת של אורות וצללים, דמעות וחיוכים.

הרבָּה ד"ר דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", היא מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג'.

הצרפו לדף הבית של בית אבי חי

 


 
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus