בין השורות: רועי חסן כותב על הנס האמיתי בחיים האלה

על הנסים

social
facebook whatsup email tweeter
רועי חסן //
5.12.17
על הנסים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הנס אינו מטאפיזי ואינו מאורע נדיר ומשנה חיים; הנס הוא ארצי ויומיומי, ואין עניין להאמין בו או לא, אלא יש עניין להבחין בו או לא"
בין השורות: רועי חסן כותב על הנס האמיתי בחיים האלה
במשך שנים תפס המשורר רועי חסן את הרגע שבו אמו החליטה לרשום אותו לספרייה במקום להפקיר אותו לחסדי הפסיכיאטר כנס הגדול שהציל את חייו. אבל היום, כשהוא מביט על העולם דרך עיניה של בתו הקטנה, הוא מבין שבעצם כל מה שקרה וקורה לו הוא נס

הנטייה היא למקם את הנס כמושג מטאפיזי. זו אולי הסיבה לכך שהפסיקה הרווחת לגבי קיומם של נסים בעולמנו חופפת לספקטרום של האמונה – אתה מאמין או לא מאמין בקיומם של נסים? וכך גם אני התייחסתי לנסים. בפרקים מסוימים בחיי האמנתי בהם, ובפרקים אחרים לא. וחוזר חלילה.

היום, כשאני מביט על העולם דרך עיניה של בתי הקטנה (בעצמה התגלמות יומיומית של נס גלוי) ורואה את עצמי דרכה, אני תופס את הדברים אחרת לגמרי.

הנס אינו מטאפיזי ואינו מאורע נדיר ומשנה חיים; הנס הוא ארצי ויומיומי, ואין עניין להאמין בו או לא, אלא יש עניין להבחין בו או לא.

"מאיפה באת לי אתה?", שאל אותי אבי כאשר סיפר לי שניגשה אליו אישה בסופרמרקט ושאלה אותו, על סמך התג עם שמו על דש החולצה, אם הוא מכיר אותי או שיש בינינו קשר משפחתי. היא אמרה לו שבתה לומדת שירים שלי באוניברסיטת תל אביב, והוא התקשה להאמין לה ושאל אותה שוב ושוב אם היא בטוחה. וגם אותי, כשסיפר לי על המקרה, הוא שאל אם זה הגיוני מה שהאישה הזאת סיפרה לו.

 

"אני, שלא סיימתי כיתה ח' ולא קראתי ספר אחד בחיי, שירים של הבן שלי מלמדים באוניברסיטה, מי היה מאמין? מאיפה באת לי אתה?".

אבל אני יודע בדיוק מאיפה באתי.

 

חסן(2)
חסן. מאיפה באת לנו אתה? (צילום מסך מתוך יוטיוב)

 

כשהייתי ילד, דיברתי על המוות בצורה כל כך גלויה ומוחשית, שכל מי ששמע אותי רעד מפחד. זה לא דבר של מה בכך לשמוע דיבורי מוות מילד בכיתה ג'. היטב אני זוכר איך המורה שלי נבהלה כששמעה אותי מדבר על המוות בפעם הראשונה בכיתה ואיך יצאה נסערת מהכיתה וחזרה עם יועצת בית הספר. היועצת הזמינה פסיכולוג, וזה המליץ על פסיכיאטר. אימא שלי, שבאותם ימים עבדה עם פסיכיאטרים כמטפלת ב"שער מנשה", סירבה לכך באופן נחרץ, ובמחי יד ביטלה גם את הפסיכולוג.

 

המתנתי מחוץ לדלת של חדר המנהלת, ואף על פי שהטיתי אוזן, לא שמעתי דבר למעט רחשים. אבל אז פתאום שמעתי את קול הצעקה של אמי: "הילד שלי לא יקבל שום כדורים פסיכיאטריים! אז הפסיכולוג אומר שהוא סובל מפחד קיומי! בינתיים מי שסובל כאן מפחד קיומי זה אתם. הילד מדבר על המוות, ואין שום פחד במילים שלו, בדיוק להפך; אם יש כאן איזושהי בעיה, אז היא שהילד הזה לא פוחד מכלום".

 

והמילים האלה של אמי נחרתו בבשרי, כי האמנתי לה, ומאז באמת הייתי ילד שלא פחד מכלום. ובמקום שירשמו לי כדורים, אמי רשמה אותי לספרייה העירונית של חדרה.

 

לימים, שאלתי אותה מאין בא לה הרעיון לרשום אותי לספרייה ולנסות לעזור לי דווקא דרך הספרים, כי בעצם, מה לה ולספרים. "מאז שלמדת קרוא וכתוב, מצאת מפלט ומקלט במילים", היא ענתה, "אימא לא צריכה לקרוא ספרים כדי לדעת שהילד שלה זקוק לספרים; היא צריכה רק להיות קשובה לו וערנית לגביו".

       

את הרגע הזה תפסתי בבגרותי כרגע שהציל את חיי, כנס הגדול שקרה לי. היום, כשאני מביט על העולם דרך עיניה של בתי הקטנה, אני יודע שאמנם זה היה נס, אך עדיין, רק נס אחד מבין כל הנסים שמלווים את חיי, ושבעצם, כל מה שקרה וקורה לי הוא נס.

 

למשל, להיוולד להורים שהם האנשים הכי ליברלים שאני מכיר, אף שאני בספק אם הם בכלל מבינים לעומק מה היא ליברליות ומה הופך אותם לכאלה, שהעניקו לי ארגז כלים מאובזר בהקשבה, בהבנה, בסבלנות ובסובלנות, בחוסר שיפוטיות, בביטחון עצמי, בנתינה, במוסר, באמונה ובהרים של אהבה.

 

או לזכות לגדול בצד אישיות רבת עוצמה ומקור השראה בלתי נדלה כמו סבתא עיז'ה ז"ל, שהיתה צדיקה של אמת ושנוכחותה לימדה אותי שלא די להיוולד בנאדם כדי להיות בנאדם ואיך עליי לנהוג בעולם כדי להיות בנאדם.

 

לצלוח את הילדות, על אף כל הסכנות היומיומיות הטמונות בה, ובכל זאת לצמוח. ולהתבגר.

 

לחיות עם אישה שהיא בכמה מידות חכמה ויפה ממני, כבר 13 שנה, ולהתאהב בה בכל יום מחדש.

 

להיות אב לשמש קטנה שממלאת את חיי באור חם ושמח.

 

ומה כל אלה, אם לא נס אחרי נס שמתחולל יום אחרי יום בחיי?

    

ובכל זאת, אם מישהו יבוא ויגיד שקיים כשל לוגי בטענה שכל מה שקורה הוא נס, הצדק עמו. כי הרי אם הכול זה נס, אז זה לא נס, זה פשוט מה שזה, החיים. למישהו הזה אגיד – בסדר, זה לא נס, זו ההבנה שכלום אינו מובן מאליו בחיים האלה. וההבנה הזאת כשלעצמה היא נס, נס גדול, אולי אפילו ה-נס.

    

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus