הרזיסטנס של הנפש: נס החנוכה המשפחתי של מיקה אלמוג

על הנסים

social
facebook whatsup email tweeter
מיקה אלמוג //
15.12.14
על הנסים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הנס הוא ביכולתו של אדם לבחור את נקודת המבט שלו על אסון: להתחיל מחדש אחרי פשיטת רגל, מלמטה, בלי להתבייש, כי זה מה שצריך לעשות"
הרזיסטנס של הנפש: נס החנוכה המשפחתי של מיקה אלמוג
"אני מופתעת ממרד פתאומי שמתעורר בי לראשונה נוכח הסיפור המוכר. איפה בעצם ה'נס'? , האם 'נס' הוא הגדרה רומנטית ל'יכול היה להיות גרוע עוד יותר'? מיקה אלמוג מגוללת את סיפור נס החנוכה המשפחתי, שמעורר את התהייה אם יש נסים

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הן הלחיים שלה. היא בת יותר מ-80, אך לחייה עגולות וחלקות, עורן רך ומעט סמוק. אולי זה האוויר הצח או האוכל הטרי תמיד; ואולי זה הנתק של הכפר הקטן הזה מהעולם שמאפשר לזקנה להתהלך עם לחיים של תינוקת. אנחנו בדרום צרפת, מחוז דורדון. ביקור היסטורי במחוזות ילדותו של אבי, במקום שבו נולד, בשיאה של מלחמת העולם השנייה. את סיפור נס החנוכה המשפחתי אני מכירה בעל פה מאז הייתי ילדה, אבל עכשיו, בצל עלי הגפן שמסתלסלים ברוך מאחת החצרות, ליד הזקנה שהיתה אז נערה צעירה ושימשה בייביסיטר לאבי התינוק, אני רוצה לשמוע אותו שוב. 

 

בשנות ה-30 של המאה הקודמת היה סבו של אבי איש אמיד, סוחר עורות בעל עסק משגשג בוורשה. בתו ובעלה, זוג צעיר ואידאליסטי, היו ציונים עם חלומות על עלייה ארצה. הם רצו לרכוש מקצועות שיעזרו לפלסטינה, ולכן בחרו ברפואה ובאגרונומיה. אלא שבפולין הונהג "נומרוס קלאוזוס", הגבלת אחוז היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. כיוון שלא הותר לזוג הצעיר ללמוד בפולין, נסעו לצרפת. בזמן שעסקו בלימודיהם, מוטט המשבר הכלכלי הגדול של תחילת שנות ה-30 את עסקי העורות של סבו של אבי. מפעל חייו קרס. כיוון שהיתה לו בת בצרפת, החליט ב- 1932 להעתיק את המשפחה מוורשה לפריז. שם לא היתה ברירה אלא להקים מחדש את עסקי העורות; הוא לא הכיר דרך אחרת לפרנס את משפחתו. וכך, האיש שהיו לו בתים בוורשה, בווינה ובברלין, התחיל למכור מסמרים לסנדלרים. ולמרות שלא חזר לעושר שהיה בפולין, התבסס ופתח בפריז חנות עורות מכובדת. עד היום, אומר אבא שלי בחיוך, ריח של מעיל עור מזכיר לי את סבא.

 

מה זה בכלל נס? עמיחי חסון מסביר

 

חנוכייה
הפריט היחיד שניצל. תמונת אילוסטרציה (Thinkstock)

 

כשפלשו הגרמנים לצרפת ב-1941, רוב היהודים הצרפתים חשבו שלא יקרה להם דבר. אביו של אבי היה יותר רחוק-ראות, ולכן פחות אופטימי, ולכן העביר את המשפחה לכאן: חווה קטנה בכפר שבו עשרה בתים מבודדים ומנותקים. מצוידים במסמכים מזויפים, הגיעו בני המשפחה לביתם החדש, ובו הפשילו כל הזעיר-בורגנים הפריזאיים את שרווליהם ונהפכו לחקלאים. עם שכניהם המועטים רקמו יחסי ידידות. סבתי הרופאה טיפלה בהם ;סבי האגרונום לימד טכניקות חדשניות שהביאו תועלת. קשר אמיץ נקשר בין המשפחה לאיכרים, שפגשו יהודים לראשונה בחייהם. החיבה ההדדית והאמון היו כאלה, שבני המשפחה פנו לאחד מהם וביקשו ממנו לשמור על אוסף כלי הכסף המפואר שהביאו מפולין – האוצר האחרון שנשאר. אם יתפסו אותם הנאצים, יוכל מי שישרוד לקבל מהשכן בחזרה את הכלים לכשירווח. האיכר נאות והחביא את הכלים במרתף ביתו. תפארת האוסף היתה חנוכיית כסף מסיבית ויפהפייה. בחנוכה התעקש סבו של אבי להסתכן ולהדליק בה נרות, ולשם כך הגניבו את החנוכייה מבית האיכר לביתם שלהם. במהלך החג פשטו הגרמנים על הכפר. המשפחה קיבלה התרעה בזמן, והם התחבאו ביער. אבל הגרמנים לא חיפשו יהודים; הם חיפשו משתפי פעולה עם הרזיסטנס. הם פרצו לכמה מבתי הכפר, שרפו את החוות והרגו את יושביהם, ובהם היה גם האיכר ידיד המשפחה שאצלו היו כלי הכסף. הפריט היחיד שניצל מהאוסף המשפחתי היתה החנוכייה. אני מופתעת ממרד פתאומי שמתעורר בי לראשונה נוכח הסיפור המוכר. איפה בעצם ה"נס"? אם המעט ששרד לעומת הרוב שהושמד הוא שזוכה להגדרה, האם "נס" הוא הגדרה רומנטית ל"יכול היה להיות גרוע עוד יותר"?

 

קולה של הזקנה קוטע את מחשבותיי. "ומה עשה בישראל אבא שלךָ?", היא פונה אל אבי בחיוך, ואנחנו מבינים שהיא לא יודעת. כשנגמרה המלחמה נסע אביו של אבי לרוסיה כדי לסייע בהעברת יהודים מערבה, ומשם לארץ ישראל, ובהם היה אחיו, היחיד ששרד מכל המשפחה. בדרכו התרסק המטוס בפראג, והוא נהרג. ככה סתם. תאונה. כאילו אזל באחת מלאי הנסים. כשאבא שלי בן ה-70 מדבר על התאונה שהרגה את אביו, הוא כובש את קולו. עיניו הכחולות מאחורי המשקפיים מתכסות בדוק של כאב. פיו אומר "איזה בזבוז, הוא היה יכול לעשות דברים נהדרים", אבל עיניו אומרות "אבא שלי מת". והוא שותק לרגע, ואני רואה אותו בן ארבע, במכנסיים קצרים וגרביים מתוחים עד הברכיים, זווית פיו רועדת בניסיון אמיץ להיות גיבור.

 

מיקה אלמוג
מיקה אלמוג

 

האיכרה מביעה את צערה העמוק והכן, ואז מוסיפה: "אתה יודע, ממש על המדרגה הזאת עמדנו כשאימא שלך באה לספר לנו שהמלחמה נגמרה, ושאלתי אותה מה יהיה אתכם, ואימא שלך אמרה שאתם חוזרים לפריז, ואז בכיתי". ודמעה זולגת על לחיה החלקה, כאילו לא חלפו עידן ועידנים. ועיניו של אבי מתבהרות, והוא נוגע בעדינות בידה, שמוחה את הדמעות. ואני חושבת, זה הנס האמיתי. אבא שלי, שלמרות הכול הוא חף מציניות, אוהב אדם, רודף שלום, אופטימיסט. הנס הוא ביכולתו של אדם לבחור את נקודת המבט שלו על אסון: להתחיל מחדש אחרי פשיטת רגל, מלמטה, בלי להתבייש, כי זה מה שצריך לעשות. רק בדיעבד הבין סבו של אבי שההתרסקות הגדולה של חייו הצילה אותו. מכל המשפחה הענפה שהיתה בוורשה לא שרד ולו אחד. בדירה בתל אביב העמיד סבא את החנוכייה על השידה הגדולה שהביאו משם וחינך את נכדיו: לזהות אור זעיר בתוך החושך הגדול ולהגדיר אותו כנקודת ההתייחסות. לא מתוך התכחשות לחושך, אלא מתוך נחישות לנצח אותו.

* הטקסט פורסם במקור בעיתון "הארץ"

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus