איש יפה: כך מצאתי את עצמי בחברת ריצ'רד גיר

רצף של נסים קטנים הביא אותי למרגלותיו של עץ מסוג פיקוס רליגיוזה בחברת ריצ׳רד גיר במדינה ענייה ומסוכנת. שבוע קודם לכן צותתתי בחצי אוזן לשיחה בין שתי אוסטרליות. רק נס הוא שאִפשר לי לשמוע את השיחה, ואת עיקריה בפרט: במרחק של 1,500 קילומטר ממקום הימצאי, אמרו האוסטרליות, עתיד היה הוד קדושתו הדלאי לאמה ה-14 להעניק שיעור המוני בנושא חילוץ האנושות מן הזמן.

נס הוא, משום שרצף של עיטושים פקד אותי בעודי מצותתת לשיחה. לו הייתי מתעטשת בדיוק בזמן שנאמר צמד המילים ״הדלאי לאמה״ ולא הייתי מטביעה בעיטושים מילות קישור סתמיות בלבד, ספק אם הייתי עושה את המסע הארוך. ולולא היה גרמני מסוים יליד נירנברג, שכני לבית ההארחה, לוקה בטיפוס המעיים, לעולם לא היתה כף רגלי דורכת על אותה פיסת אדמה מקודשת שבה הגיע הבודהה להארה. ואילמלי היה משכנע את עצמו ששתיית שתן עצמי, ולא אנטיביוטיקה, היא שתרפא אותו, לא היה מתפנה מושב יחיד באוטובוס במועד.

הזמן אץ. המעשה שעמדנו לחולל בטקס המכונה גלגל הזמן או הקלצ׳קרה – הסטת גלגלי הזמן הקוסמי שנעים בעולם כשם שנעה הרוח בגוף עד לפריצת כל המעגלים וכל התנאים –  טרם היה בהישג יד, והזמן הגשמי הותיר לי רק לילה אחד כדי להגיע למדינה הענייה והמטונפת בהודו, מדינת ביהאר. בניו דלהי הפשילו נשים מצומקות סארי ממורט כדי לגלות תינוקות מזוהמים והתחננו לנדבה. להן לא קרה נס.

השעות נקפו, ולא מצאתי רכבת, ואילו לא הייתי פוגשת נזירה שוויצרית חביבה שהיתה בדרכה לאותו הכינוס, לא הייתי מודעת לקיומו של קרון המחלקה הראשונה של הג׳רקאנד-אקספרס, שיצא מתחנה אחרת בניו-דלהי והגיע למחרת בבוקר. בדרכי על גבי קרש עטוף סדין, הקדשתי מחשבה לשאלת אי קיומם של נסים בעולמנו. ככל שהלכה האדמה והצטחחה, וככל שבצדי הדרך רמסו תאואים רגבים חרבים בפרסותיהם, כך הלכתי והשלמתי עם השקפת עולמי הקודרת.

במאזן הנסי הגדול, הרהרתי בעצב, יבואו נסי האור תמיד על חשבון מי שנותר בחושך. על כל ילדה נטושה שזוכה לבית אוהב, יהיה מי שיישאר בבית היתומים; על כל אהבה שנמצאה, יהיה מי שננטש; על כל אסון שנמנע, כמה אסונות יתרגשו; על כל מי שבדרך נס ניצל; הרוב טובע; גם נס פך השמן, שהוא העילה לרשימה זו, הותיר אחריו יוונים מובסים.

הגעתי לבודה-גאיה לצלילי קרקוש מרובים: צלצול פעמוני האופניים של לאמות בגלימות ארגמן, צעקות של מוכרי קוקוס וציפורני חתול, וברקע - לחשושי המערבים שהגיעו לטקס וכעת סיפרו שהדלאי-למה לקה בבטנו והטקס בוטל.

הלכתי לראות את עץ הבודהי הקדוש (אותו פיקוס רליגיוזה שהזכרתי קודם) שמתחתיו ישב הבודהה והרהר, עד שלבסוף הגיע להארה, ואגב כך דאג להאיר את דרכם העתידית של שלל היצורים החיים על פני אדמה בדרך לחירות מקארמה, מיחס בין סיבה לתוצאה. העץ היה מאובק ועתיק, סביב מותניו העבים חגורת דגלי תפילה וברחבה הבנויה סביבו עמודי תפילה דמויי כוורות דבורים וביניהם נזירים בזהב וארגמן שטוחים על גבי מחצלות וכמה כלבים מזי רעב. עץ עתיק, אבל לא בן 2,500 שנה.

התקרבתי כדי לקטוף עלה, קדוש למחצה, ואז ראיתי, בתוך האדנית הענקית, שעון על הגזע המפואר, אובד עצות וחפוי ראש, ישוב ריצ׳רד גיר. שיערו הכסוף מנצנץ באור השמש השוקעת. הדלאי לאמה לא יגיע לפגוש אותו. הזמן לא נחלץ מעולו. הגשמיות המשיכה להתהוות, להבשיל, להרקיב, באדישות שאפיינה אותה קודם. נס לא קרה. אבל כמה שבילי עפר משם, התברר לי, הקים רי׳צרד גיר בית ספר ומגרש משחקים. הוא לא ציפה לנסים, אבל האיץ בהם להתחולל.

בערב קרה לי נס קטן ומצאתי את עצמי מתחת לירח צהוב ומלא במחיצת חברים ישנים ואהובים שפגשתי במקרה. החשכה סביב הירח נפרמה מעט, ונראה היה שקל יותר ללבות את האור מאשר להביס את החשכה. שתינו תה עם הל, וסוף סוף אכלתי קירקודאם, שהוא אחד מדברי המתיקה הטובים ביותר שניתן למצוא בעולם.