זה שאינו יודע לשאול
זה שאינו יודע לשאול
social
facebook whatsup email tweeter
12.4.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
את התלמיד החכם פלימו, ששאל שאלה מתריסה, הוציאו מחוץ לבית המדרש ואילו האב ששאל שאלה דומה קיבל מענה. הרבה תמר דבדבני עושה סדר בגבולות הלגיטימיות של הקושיות שלנו

לוגו מדור הדף השבועי
בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? א"ל: או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיהב לכהן? (מנחות לז ע"א)

תרגום:
שאל אותו פלימו (את) רבי (יהודה הנשיא): מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהם מניח תפילין? אמר לו (רבי): או קום גְלה (למקום אחר) או קבל עליך נידוי! בינתיים בא אותו איש, אמר להם: נולד לי תינוק שיש לו שני ראשים – כמה אנחנו צריכים לתת לכהן (כדי לפדותו)?

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק השלישי של מסכת מנחות עוסקת במצוות, שמרכיביהן השונים מעכבים זה את זה. בין אלה נזכרת גם מצוות הנחת התפילין. במסגרת הדיון התלמודי בפרטיה של מצווה זו, מובא הקטע שיידון כאן.

דיון:
האם יש שאלות בלתי לגיטימיות?

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין?
הדיון התלמודי במצוות התפילין מקיף ומעמיק. נידונות בו שאלות הנוגעות לכל פרט ופרט בחלקי התפילין. כל השאלות נידונות ולכולן מוצעות תשובות, מלבד שאלתו של פלימו.

  השבועי שאלות
מתי שאלה מעוררת בוז? (cc-by-Otama)

פעמים רבות מועלות בתלמוד שאלות הלכתיות המבקשות לדייק את פרטי הלכה באמצעות תיאר מצבים מוקצנים עד אבסורד: מי אחראי למותו של אדם המוכה בידי עשרה אנשים? האם קטיעת ידו של הכהן בעודו מזה את הדם על המזבח פוסלת את הקורבן? במקרים אלה ובאחרים, התלמוד אינו מגיב (בגלוי) ברתיעה או בביקורת על עצם העלאת השאלה, ומקיים עליה דיון כפי שהיה מקיים על כל שאלה אחרת.

במקרים אחרים, מעוררת השאלה המועלית תגובה חריפה של כעס או בוז. כך קרה, למשל, לר' ירמיה שביקש לדעת מה דינו של גוזל שנמצא כשרגלו האחת בשטח בעל השובך והשנייה מחוץ לתחום זה (בבא בתרא כג ע"ב). בעקבות שאלה זו הוצא ר' ירמיה אל מחוץ לבית המדרש. הפרשנים חלוקים לגבי הסיבה להרחקתו: האם מפני ששאלתו הטריחה והטרידה את הלומדים האחרים בסטייתה מן העיקר אל הטפל, או שמא מפני שהיה בה ביטוי לערעור יסודות המחשבה הבית-מדרשיים. בכל מקרה, עולה מכאן שיש שאלות שאסור לשאול.

שאלתו של פלימו, כך נדמה, היא אחת מאלה. משהו בניסוח שלה מוציא אותה אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה של הדיון ההלכתי. ייתכן שזו קיצוניות המקרה המתואר, היותו בלתי סביר בעליל, אולי אלה האימה והגועל שמעורר תיאור נורא כל-כך של תינוק כמעט לא אנושי, ואולי זו האירוניה המתריסה, המשתמעת ממנה, כנגד שיטת הלימוד עצמה.

או קום גלי או קבל עלך שמתא
רבי, מורהו של פלימו, מגיב בחריפות: השואל שאלה כזו צריך לבחור בין שתי אפשרויות רעות מאוד – לגלות ממקומו, או להיות מנודה. הדמיון בין שתי האפשרויות ברור: בכל מקרה, יצטרך פלימו לצאת מבית המדרש ולנתק עצמו מן המרחב החברתי בו הוא חי.

במהלך הדיון התלמודי בדיני הנידוי, במסכת מועד קטן, עולות כמה מחשבות מעניינות לגבי נידויו של תלמיד חכם. לכולן משותפת אי-הנחת ממעשה כזה, שמשמעו לא רק פגיעה קשה במנהיג תורני ולפיכך פגימה במערכת החברתית כולה, אלא גם הרחקה של חבר (תלמיד, מורה, חברותא) מתוך הקהילה הבית-מדרשית. ריש לקיש, למשל, טוען: "תלמיד חכם שסרח – אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה (הושע ד, 5) – כסהו כלילה" (מו"ק יז ע"א). כלומר, על חטאיו של תלמיד חכם יש לכסות כמה שאפשר, ולכן גם את נידויו יש לעשות באופן מוסתר (כמובן שעל כך יש לשאול, האם נידוי שאינו ידוע לרבים הוא אכן נידוי).

בהמשך הסוגיה שם, מתגאה רב פפא בכך שלא נידה תלמיד חכם מעולם, ועל כך שואל התלמוד: "אלא, כאשר מתחייב תלמיד חכם בנידוי, מה הוא עושה?" והתשובה נלמדת מן הנוהג הארץ-ישראלי: "נמנים (מצביעים בבית הדין) על הלקאת תלמיד חכם ולא נמנים על הנידוי" (מו"ק יז ע"א, התרגום שלי). כלומר, כל כך קשה לנדות את אחד מן החכמים, עד שכדי להימנע מכך יש להעדיף את הענשתו של החכם הסורר במלקות. המלקות, אם כן, הן סוג של סובלימציה לנידוי. ייתכן שגם את אפשרות הגלות העצמית, שמציע רבי לפלימו, ניתן להבין כביטוי מאופק ומעודן לעונש הנידוי.

 hdp_gbvl_prdkmynv
האם באמת קיים גבול? (cc-by-fredcamino)

חטאו של תלמיד חכם מוגדר על-פי שיקולי ההלכה: מי שיוצא מן התחום ההלכתי מוגדר כסוטה מן הדרך וראוי לפיכך לעונש. אני מבקשת לשאול כאן האם יש תחום מוגדר לשאלות הלכתיות? האם באמת קיים גבול ללגיטימיות לשאול?

איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיהב לכהן?
בתוך הסערה הבית-מדרשית, מתפרץ לבית המדרש אב לתינוק בעל שני ראשים ושואל שאלה הלכתית: כמה עליו לשלם לכהן כדי לפדות את בנו. בניגוד לתגובה החריפה לה זוכה שאלתו של פלימו, קושייתו ההלכתית של האב האומלל זוכה בדיון הלכתי מפורט בתלמוד. עוצמת הזעזוע – תהא סיבתה אשר תהא – מן השאלה ההלכתית של פלימו, נעלמת ונאלמת מול שאלת האב הטרי.

כיצד יש להבין פער זה? אני מבקשת לקרוא את הסיפור על האב המתפרץ לבית המדרש כביקורת של התלמוד לנזיפתו של רבי בפלימו. נדמה לי שסיפור זה בא לסתור את הזלזול בדמיון הפורה שהוליד את השאלה – עובדה, קיימים מקרים כאלה במציאות. בנוסף, דומני שהסיפור מדגחש שאין שאלות שהן בלתי לגיטימיות, וגם קושיות שנדמות טיפשיות, מוקצנות או מקנטרות זכאיות לתשובה.

המשנה במסכת פסחים טוענת שעיקר החלק "ההגדי" של ליל הסדר טמון בשיח שבין ההורים לילדיהם: "מזגו לו (לעורך הסדר) כוס שני, וכאן הבן שואל (את) אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" (משנה פסחים י:ד). שאלות הילדים והתשובות עליהן הן אלה שאמורות להניע את מהלכו של ליל הסדר. באמצעות תשובות ההורים מסופר סיפור יציאת מצרים ומונחלים ערכי החג.

במדרש "ארבעה בנים", המופיע בהגדה ומדגים רעיון זה, מובאת גם שאלה אחת קשה במיוחד: "רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? – מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?". שאלה זו, כך נדמה, לוחצת על נקודה כואבת והתשובה עליה נדרשת להיות תוקפנית במיוחד: "לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל" (מתוך ההגדה). ההורים מצווים להתייחס לשאלת בנם כפי שרבי התייחס לשאלת פלימו: בחריפות ובכעס, בהרחקת הבן (ואפילו רק באופן מטאפורי) מתוך המשפחה ומתוך הציבור.

שאלת הבן הרשע (בדומה לשאלות פלימו ור' ירמיה) נתפסת כמאיימת על המערכת המשפחתית-הקהילתית, ולכן התשובה עליה מתגוננת: הרחקת השואל והשאלה אל מחוץ למעגל הלגיטימציה.

להבנתי, תגובת רבי לפלימו, זוכה לביקורת תלמודית (באמצעות הסיפור על האב לילד בעל שני הראשים) ולכן אני תוהה אולי גם התשובה לבן "הרשע" צריכה להשתנות. שמא כדאי להחליפה בתשובה מכילה, סבלנית, כזו  שאינה ממהרת לנדות ולהגלות, אלא דווקא מזמינה את השואל למסע משותף של חיפוש תשובות.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus